טריאנוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרקוס אולפיוס נרווה טריאנוס (18 בספטמבר 53 - 9 באוגוסט 117). קיסר האימפריה הרומית משנת 98 ועד מותו. היה השני מבין "חמשת הקיסרים הנאורים". תחת שלטונו הגיעה האימפריה לשיא התרחבותה הטריטוריאלית. במקורותינו זכור טריאנוס כמדכאו ביד רמה של מרד התפוצות אשר פרץ בשנת 115 בקרב היהודים בגולה.
תוכן עניינים |
[עריכה] קריירה מוקדמת
טריאנוס היה בנו של מרקוס אולפיוס טריאנוס, סנאטור חשוב ממשפחה רומית שהתיישבה בספרד. הוא נולד בעיר איטליקה (כיום סמוך לסביליה בספרד) בשנת 53. כאיש צעיר התקדם בשירותו הצבאי בכמה מן האזורים המסוכנים בגבולות האימפריה. הוא לקח חלק במלחמותיו של הקיסר דומיטיאנוס כנגד השבטים הגרמנים, וכאשר נרצח דומיטיאנוס, בשנת 96 כבר היו לו מוניטין של איש צבא.
מוניטין אלו סייעו לו תחת שלטון יורשו של דומיטיאנוס נרווה הנחשב לראשון "הקיסרים הנאורים". נרווה לא נהנה מפופולריות בשורות הצבא, והיה זקוק לקבלת תמיכתם. לפיכך אימץ נרווה את טריאנוס לבן, והכריז עליו כיורשו בשנת 97. אימוץ זה היה אחד מעקרונות השלטון של הקיסרים הנאורים, אשר לא מינו לתפקיד יורשם את בנם הטבעי, כי אם בחרו באיש צבא או מינהלן מוכשר, ואימצו אותו לבן עוד בחייהם, דבר שהבטיח את רציפות השלטון התקין. את הידיעה על האימוץ קיבל טריאנוס מאחד ממפקדי צבאותיו, אדריאנוס, וכך נהנה אדריאנוס מחסדו של טריאנוס לשארית ימי חייו. כאשר מת נרווה, ב27 בינואר 98, קיבל טריאנוס את השלטון ללא כל התנגדות, והיה כך לקיסר הראשון אשר לא היה איטלקי.
[עריכה] שלטונו כקיסר
הקיסר החדש נהנה מאהדת העם, והצדיק אותה בתקופת שילטון ארוכה ללא שפיכות הדמים שאפיינה את קודמיו. הוא שחרר רבים שנכלאו על ידי דומיטיאנוס שלא לצורך, והחזיר רכוש שהוחרם לבעליו, תהליך בו החל נרווה, אך לא הספיק להשלימו. הפופולריות שלו הגיעה לכך שהסנאט העניק לו את הכינוי "אופטימוס" שפירושו "הטוב ביותר".
[עריכה] טריאנוס כאיש צבא
טריאנוס היה ידוע בעיקר במלחמותיו. בשנת 101 יצא למתקפה כנגד ממלכת דקיה (כיום בשטחן של רומניה והונגריה על הגדה הצפונית של נהר הדנובה). הוא הכניע את מלך הדקים דקבלוס, וכבש את בירת הדקים סרמיזגטוסה. טריאנוס התקבל ברומא במסע ניצחון. עם זאת, דקבלוס החל שוב להתמרד, וטריאנוס שב לדקיה, בנה גשר ענק מעל לדנובה, וכבש את הארץ לחלוטין בשנת 106 תוך שהוא משמיד את הבירה. דקבלוס התאבד, ודקיה יושבה במתיישבים רומיים, והייתה לפרובינקיה רומאית.
בשנת 106 נלחם טריאנוס אף כנגד הנבטים וכבש את הממלכה, לאחר שמלכה האחרון מת ומינה את טריאנוס ליורשו בצוואתו.
בשבע השנים שלאחר מכן משל טריאנוס ללא מלחמות. בתקופה זו התכתב עם הסופר פליניוס הצעיר על השאלה כיצד לנהוג בנוצרים. לדעת טריאנוס ניתן היה להניח להם לנפשם, ובלבד שלא ינהגו את מנהגי דתם בציבור. הוא בנה מספר מבנים מונומנטלים ושיפר את רשת הדרכים שבין איטליה וספרד מולדתו. כיום ניתן לראות באיטליה את שרידי "פורום טריאנוס" ואת שרידי עמוד הניצחון שהקים על מנת לציין את נצחונו על הדקים.
בשנת 113 יצא למסע המלחמה האחרון שלו. על פי הסכמים קודמים היה על האימפריה הפרתית להתייעץ עם רומא בטרם ימונה מלך ארמניה. הפרתים הפרו הסכם זה ומינו מלך שלא היה מקובל על הרומאים. טריאנוס כבש את ארמניה והדיח את מלכה. משם המשיך דרומה אל האימפריה הפרתית עצמה, וכבש את הערים בבל, סלאוקיה ולבסוף את הבירה קטסיפון. הוא המשיך דרומה אל המפרץ הפרסי, והכריז על מסופוטמיה כפרובינקיה חדשה באימפריה. ייתכן והיה בדעתו להמשיך בעקבות אלכסנדר הגדול ולהגיע להודו ולנהר הגנגס, אם כי התלונן כי הוא זקן מדי לעשות כן.
בשנת 116 חצה את הגבול לתוך איראן וכבש את העיר סוסה, הוא הדיח את מלך הפרתים אוסורס הראשון, והציב במקומו שליט בובה בשם פרתמספטס. היה זה ההישג הגדול ביותר שהשיגו הרומאים בהתקדמותם במזרח, הישג שאף שליט רומי מאוחר יותר לא יגיע אליו.
[עריכה] מותו של טריאנוס וירושתו
בנקודה זו התהפך מזלו של טריאנוס. העיר חתרה בעורף, על נהר החידקל המשיכה להתנגד לו, והוא נאלץ לצור עליה. במהלך המצור ייתכן שסבל ממכת חום, ובריאותו התערערה. באותה העת החלו היהודים במרד, המכונה מרד התפוצות שכלל התקוממות כנגד התושבים היוונים וכנגד הרומאים בערים רבות, במסופוטמיה, לוב, אלכסנדריה וקפריסין. טריאנוס נאלץ להקצות רבים מכוחותיו לדיכוי המרד.
בשלב זה התערערה בריאותו עד כדי שנאלץ לפרוש מן המלחמה. טריאנוס נפש על מנת להחזיר את כוחותיו באביב והקיץ של שנת 117 אך לבסוף מת ב9 באוגוסט בשנה זו. ישנם ויכוחים באשר ליורשו. יש הסבורים כי מינה את לוקיוס קוייטוס ליורשו, וכי הייתה זו אשתו של טריאנוס, פלוטינה, אשר אדריאנוס היה קרוב משפחתה, אשר זייפה את חתימתו של טריאנוס על מסמכי אימוצו של אדריאנוס לבן לאחר מות טריאנוס. יש הסבורים כי אכן מינה את אדריאנוס שהיה חביבו עוד בימי חייו.
אדריאנוס, משמונה לקיסר, נסוג ממרבית כיבושיו של טריאנוס במזרח, שכן סבר כי ההחזקה בהם מאמצת את כוחותיה של האימפריה מעבר לדרוש.
[עריכה] דימויו של טריאנוס בהיסטוריה
במהלך התקופה שלאחר מכן, כל קיסר חדש שמונה, התקבל על ידי הסנאט בברכה - "felicior Augusto, melior Traiano" - מי ייתן ותהיה בר מזל יותר מאוגוסטוס וטוב יותר מטריאנוס.
משום מה נשמר זכרו של טריאנוס במהלך ההיסטוריה כשליט טוב ומיטיב, ואף עליית הנצרות לא פגעה במוניטין זה. בימי הביניים הופצה האגדה לפיה האפיפיור גרגוריוס הראשון, הקים אותו מן המתים והטביל אותו לנצרות. ביצירתו של דאנטה, הקומדיה האלוהית, פוגש דאנטה את טריאנוס בגן עדן, ביחד עם שליטים נוספים שהיו ידועים כאנשי צדק.
כיום יש הרואים בעליית טריאנוס לשלטון דוגמה כיצד אימצה רומא את הרעיונות והלכי הרוח מכל רחבי האימפריה, ואילו אחרים רואים בעליית הספרדי לשלטון ברומא כתחילת נפילת החברה הרומאית הטהורה.
[עריכה] היהודים וטריאנוס
במקורותינו ידוע טריאנוס כרשע מרושע. לאחר תקופה קשה, בה היו זכרונות המרד הגדול עוד טריים, ו"המס היהודי" שהוטל על ידי אספסיאנוס, נגבה בחוזק יד מן היהודים שברחבי האימפריה, הייתה תקופת שלטונו של נרווה כמשב רוח רענן. נרווה ניסה להיטיב עם היהודים ולפייסם. טריאנוס לא המשיך בקו זה. בימי כהונתו פרץ מרד התפוצות, אשר דוכא בחוזק יד. מאות אלפים מיהודי התפוצות הומתו בחרב, בכל רחבי האימפריה, ובית הכנסת הגדול באלכסנדריה שהיה ידוע ביפיו ובתפארתו, הוחרב.
טריאנוס נזכר במדרש איכה רבה בכינוי "שחיק עצמות" שהיה שמור לצוררים מסוגו של אדריאנוס אשר דיכא את מרד בר כוכבא. על פי המדרש, נולד לטריאנוס בן בתשעה באב, והבן מת בחנוכה, משנודע לטריאנוס כי היהודים התאבלו ולבשו שק עם לידת הבן, אך הדליקו נרות עם מותו, יצא לנקום בהם והרג בהם אנשים ונשים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ע"מ: 444 - 471
