בניטו מוסוליני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

בניטו מוסוליני

בניטו מוסוליני (איטלקית: Benito Mussolini, להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) , 29 ביולי 1883 - 28 באפריל 1945) עריץ איטלקי. שלט באיטליה בשנים 1922 עד 1943. ביטל את השלטון הדמוקרטי באיטליה והחליף אותו בשלטון רודני, שנשלט על ידי המפלגה הפשיסטית האנטי דמוקרטית. הוא ניחן בדעות לא עקביות והחליף תדיר את עמדתו בנושאים עקרוניים. כך הפך מסוציאליסט הדוגל במהפכה מרקסיסטית נוסח מהפכת אוקטובר ללאומן אימפריאליסט.

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעוריו ותחילת הקריירה הצבאית

בניטו מוסוליני נולד בכפר פרדאפיו במחוז רומאניה ליד העיר פורלי באיטליה ב-29 ביולי 1883. אימו, רוזה, הייתה מורה. אביו, אלסנדרו, היה נפח בעל נטיות מרקסיסטיות ואף ישב בעטיין בכלא. הוא קיבל את השם "בניטו" לזכרו של המהפכן המקסיקני בניטו חוארז. בנעוריו היה נער מריר ובלתי ממושמע, למד לקבלת תעודת מורה ואף שימש זמן מה כמורה בבית ספר יסודי. לאחר מכן פתח בפעילות סוציאליסטית, ובילה זמן מה בשווייץ ובצרפת. בינואר 1905 התגייס לצבא איטליה, ולאחר ששוחרר המשיך בעבודתו כמורה ובפעילות סוציאליסטית. בתקופה זו כתב רומן, המתואר כ"פורנוגרפיה זולה" שנשא את השם "פילגשו של הקרדינל". בשנת 1909 התקבל לעבודה כעורך משנה של העיתון "פופולו", ואז התבררו סגולותיו כתועמלן אמן ומשלהב המונים. ב-1909 התארס לאשתו ראקלה, וב1912 התמנה לעורך העיתון הסוציאליסטי "אוואנטי". בשנים אלו הטיף למהפכה סוציאליסטית - קומוניסטית ואף העריץ את ולדימיר איליץ' לנין.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, שינה את טעמו והפך לתומך נלהב בכניסת איטליה למלחמה לצד מדינות ההסכמה - אנגליה וצרפת, הקים עיתון בשם "איל פופולו ד'איטליה", וקרא לתנועתו בשם "פשיסטים", על שם הפאשוס הוא אגד הזרדים ששימשו כסמל שלטוני ברומא הקלאסית. הוא התגייס שוב לצבא האיטלקי עם הצטרפות איטליה למלחמה בשנת 1915, הצטרפות לה תרם בשלהוב ההמונים, ונפצע בשעת אימון, דבר שגרם לשחרורו בדרגת סמל בשנת 1917.

בשנת 1919 ייסד רשמית את התנועה הפאשיסטית, בכנס שערך במילאנו ב-23 במרץ. בשם "פאשיסט" השתמשו כבר קבוצות אחרות, אך בעזרת משרתו כעורך עיתון, הצליח מוסוליני לזכות בהנהגת התנועה. תנועה זו דגלה בערכים לאומניים קיצוניים, אך שלא כלאומנים האירופים בני הדור הישן, הייתה בעלת מוטיב מהפכני בולט, והתיימרה לשאוב את כוחה מן הקשר הישיר בין המנהיג להמון, וברפורמה חברתית ואגררית רדיקאלית. כן דגל הפאשיזם בערכים של ציות, נאמנות, והעלאת ערך המדינה אל מעל לכל ערך אחר. הפאשיזם מקדש את "המנהיג", ורואה בציות למנהיג ערך עליון.
מוסוליני החל בפולחן אישיות שכמותו לא היה עוד באיטליה. במסגרתו כונה "הדוצ'ה" - המנהיג.

התנועה נכשלה בבחירות בשנת 1919, אך בשנת 1921 הצליח מוסוליני להכנס כחבר הפרלמנט. הפשיסטים ארגנו מיליציות מזויינות על מנת להפחיד את מתנגדיהם, הסוציאליסטים והקומוניסטים. הממשלה לא נטתה להתערב באירועים אלו. בתמורה לתמיכת תעשיינים עשירים, שימשו הכנופיות הפשיסטיות כשוברי שביתות.

איטליה שלאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה מלוכה קונסטיטוציונית בה משלו סדרות של ראשי ממשלה כושלים תקופות קצרות. האחרון שבהם לואיג'י פאקטה ניסה להקים קואליציה ליברלית, אך לא הצליח להשיג תמיכה של ממש בפרלמנט וממשלתו הייתה רעועה. באוקטובר 1922 ניצל מוסוליני את חולשתו של פקטה ופתח בהתקוממות פאשיסטית אותה כינה המצעד על רומא. המלך ויטוריו עמנואלה השלישי לו הודיעו על פרוץ מהומות ברחבי המדינה, מיהר להטיל את תפקיד ראש הממשלה על מוסוליני, אשר הפך, ב-31 באוקטובר 1922 לראש ממשלת איטליה והוא בן 39, האדם הצעיר ביותר שכיהן בתפקיד זה באיטליה עד אז.

[עריכה] עלייתו לשלטון והחלת המשטר הפשיסטי

על אף שמאס במשטר הפרלמנטרי, הוסיף מוסוליני לקיים מראית עין של חוקתיות בתחילה, ושלט על פי צווי חירום של הפרלמנט. עם זאת קיבל הפרלמנט חוק לפיו כל מפלגה שתזכה בבחירות ברבע מן הקולות תקבל שני שליש מן המושבים. בכך הובטח למעשה שלטון הפאשיזם לשנים ארוכות. ב 1924 נאלץ לערוך בחירות, בהן זכה בשישים וחמישה אחוז מן הקולות. משהרגיש בטוח בכסאו פנה לסלק כמה מיריביו הפוליטיים, וביניהם הסוציאליסט ג'אקומו מאטיאוטי. רציחתו של מאטיאוטי על ידי בריונים פאשיסטים כמעט והביאה לנפילתו, אך בסופו של דבר התייצב שלטונו, והפך, עם סילוקו של מטיאוטי, לשלטון דיקטטורי, ללא מראית עין של חוקתיות.

בשלב זה החל פולחן האישיות של "הדוצ'ה" במלוא התנופה. המורים נצטוו ללמד בבתי הספר שלדוצ'ה יש לציית תמיד, והעיתונות, עליה שלט אחיו, ארנאלדו, הייתה מלאה בשבחים. כעיתונאי בעצמו, ידע מוסוליני את ערכה של השליטה בעיתונות, והקדיש זמן ומאמץ רבים לשליטה בכלי התקשורת. מוסוליני ידע היטב את אומנות השליטה בהמון. במיוחד זכורים נאומיו לקהל המונים שהיה מתאסף ליד משרדו, אליהם היה נואם מן המרפסת שליד המשרד.

רוב זמנו הוקדש לתעמולה, הן באיטליה והן מחוצה לה. כאן הייתה הכשרתו כעיתונאי בעלת ערך רב. העיתונות, הרדיו, החינוך, הקולנוע, כולם הוכרחו ליצור את הרושם שהפשיזם הוא הדוקטרינה של המאה העשרים, ומחליפת הליברליזם והדמוקרטיה. עקרונות הפשיזם נוסחו במאמר שנכתב על ידי ג'ובני ג'נטילה, ונחתם על ידי מוסוליני, אשר פורסם בשנת 1932 ב"אנציקלופדיה איטליאנה".

מבחינה כלכלית עודד הפאשיזם את "הקורפורציה", השיטה הקורפורטיבית, לטענת מוסוליני, נועדה להחליף את הקפיטליזם והקומוניזם, שפשטו את הרגל. הקורפורציות היו איגודים מקצועיים שאיגדו הן את העובדים והן את המעבידים. כך, ציפו, כי כל קורפורציה תשרת את המגזר הכלכלי כולו, במקום לדאוג לאינטרסים של מעמד צר. כמובן שחלק מקסמה של השיטה היה כי נציגי העובדים ונציגי המעבידים היו בכל המקרים פאשיסטים מנאמניו, וכך, למעשה, הושתק הן קולם האותנטי של העובדים והן קולו של ההון במסגרת יחסי העבודה. עם זאת, כצפוי, גילו נציגי המעסיקים יתר עצמאות, ולא איפשרו מינוי "נציגים מטעם" לקורפורציות, וכך הפכה השיטה לכלי לדיכוי העובד, ולביטול חירויות בסיסיות כחופש השביתה, תוך יצירת מנגנון ביורוקרטי מסובך.

ראוי לציין כי המדינה הפאשיסטית האיטלקית לא הגיעה לשיאים של אי האנושיות אליה הגיעה המדינה הנאצית בגרמניה, או המדינה הקומוניסטית בברית המועצות, אך נעשה מאמץ משמעותי להפוך את איטליה למדינה בעלת משטר טוטליטרי. כל המפלגות פרט למפלגה הפשיסטית בוטלו ב-1926, הוקמו מושבות עונשין למתנגדים פוליטיים, וחודש עונש המוות. העדרה של עיתונות חופשית, משטרה חשאית פעילה, ופולחן מנהיגות, היו מסימניה של איטליה בשנים אלו.

הישג משמעותי היה הקונקורדט, הסכם עם הכנסייה הקתולית אותו השיג בשנת 1929. המדינה האיטלקית והותיקן היו נתונות במחלוקת מאז כבשו חיילים איטלקים את רומא בשנת 1870. עיקרו של ההסכם היה הכרה הדדית - המדינה האיטלקית הכירה בעצמאות הוותיקן, ואילו הוותיקן הכיר בממשלה הפשיסטית, ונתן לה הכשר. בהיותם של רוב האיטלקים קתולים, המדובר היה בהישג של המשטר הפאשיסטי, שנועד להבטיח יציבות ואורך ימים למשטר.

עם שהשיג את מטרותיו במדיניות הפנים, פנה להרפתקאות במדיניות החוץ.

[עריכה] תוקפנות צבאית

במדיניות החוץ עבר מוסוליני מהרטוריקה האנטי אימפריאליסטית שאפיינה את תקופתו כסוציאליסט, לתוקפנות לאומנית בוטה. דוגמה מוקדמת לכך היא הפצצת האי קורפו בשנת 1923. מייד לאחר מכן הצליח בהקמת ממשלת בובות באלבניה, ובביסוס המשטר הקולוניאלי האיטלקי בלוב, בה הייתה מעורבות איטלקית גוברת מאז שנת 1912. היה זה חלומו להחזיר את תהילת האימפריה הרומית, ולהפוך שוב את הים התיכון ל"Mare Nostrum" (הים שלנו).

בתחילה היה יחסו לאדולף היטלר מתנשא, ואפילו פטרוני. הוא ראה עצמו כ"זקן הדיקטטורים" ובהיטלר חקיין, ואף תמהוני. בועידת סטרסה בשנת 1935 ניסה ליצור ברית כנגד היטלר על מנת לשמור על קיומה העצמאי של אוסטריה. לאחר מכן הבין שלאיטליה ולגרמניה אינטרסים משותפים, של ערעור היציבות והסדר הקיים באירופה, על מנת להקים אימפריות קולוניאליות, והיחסים בין שני המשטרים, המשטר הנאצי והמשטר הפאשיסטי, התהדקו בהדרגה. מעורבותו הבולטת במלחמת האזרחים בספרד ביטלה את האפשרות להידוק היחסים עם אנגליה וצרפת, והותירה בפניו רק אפשרות אחת, לתמוך בגרמניה במשברים הבינלאומיים של שנות השלושים, דבר שגרם לבסוף לכך שלא פעל כנגד האנשלוס (סיפוחה של אוסטריה לגרמניה). היטלר התייחס לכך בהכרת תודה.

באוקטובר 1935 פתח במלחמה כנגד אתיופיה על מנת להקים קיסרות איטלקית בצפון מזרח אפריקה שתשתרע מלוב ועד סומליה. הפלישה הייתה אכזרית ולא אנושית, והפרה את תנאי חבר הלאומים לפיהם חל איסור על מדינה חברה לתקוף את רעותה. בפלישה נעשה שימוש בנשק כימי. עם סיומה של הפלישה שלטה איטליה באתיופיה, לה נגרמו מאות אלפי אבידות.

במלחמת האזרחים בספרד שלח מוסוליני עזרה משמעותית לכוחותיו של פרנסיסקו פרנקו. נסיון שתי המלחמות הביא אותו לרצון לעוד שליטה ועוד השפעה, ותחת רצון זה כרת את הברית עם היטלר המכונה הציר ב-1937. עד אז לא גילה הפאשיזם האיטלקי פנים אנטישמיות, ולמוסוליני אף הייתה מאהבת יהודיה בשם מרגריטה צרפתי. לאחר ההצטרפות להיטלר אימץ חקיקה אנטי יהודית באיטליה. היה זה הצעד הראשון בדרך ארוכה שהובילה להשמדתם של רבים מהיהודים על ידי הנאצים.

במשבר חבל הסודטים ב-1938 נטל חלק בועידת מינכן, שבה נעשה נסיון לפייס את היטלר ולמנוע מלחמה באירופה. היה זה שיא השפעתו במדיניות החוץ. הוא הופיע כמדינאי תקיף, מאיים, ועם זאת ותיק ומנוסה. בועידת מינכן קיבל היטלר את רצונו, שליטה בחבל הסודטים, אך כפי שהיטלר ומוסוליני ידעו, לא היה זה סוף לדרישותיהם הטריטוריאליות.

[עריכה] במלחמת העולם השנייה

בניטו מוסוליני יחד עם אדולף היטלר

לקראת פרוץ המלחמה חשף מוסוליני את תכניותיו. הוא הכריז על כוונתו לספח את מלטה, קורסיקה ותוניסיה. הוא דיבר על יצירת "אימפריה רומית חדשה" שתשתרע מלוב עד פלשתינה, וממצרים עד קניה. באפריל 1939 סיפח את אלבניה לאחר מערכה צבאית קצרה. נראה כי גם מלחמה זו הייתה מעבר לכוחות צבאו. הצבא נחשף כבלתי מוכן למלחמה מודרנית, ומוסוליני החליט שלא להצטרף, לעת עתה, לגרמנים במלחמתם, ולהכריז על מדיניות של "אי לוחמה" עד שיתברר ידו של מי היא על העליונה.

בהתאם לכך, לקראת קריסתה של צרפת במהלך הפלישה הנאצית ב1940 פלשה אף איטליה לצרפת, אך הישגיה היו עלובים ביותר. לאחר מכן תקף את יוון בשנת 1940, וספג מפלה צבאית מן הכוחות היוונים. בה בעת סבלו כוחות איטלקים מתבוסות בצפון אפריקה כנגד כוחות בריטים. הגרמנים סייעו לצבאו ביוון ובצפון אפריקה. מוסוליני התיר לגנרל רומל לקבל פיקוד על הצבא האיטלקי והגרמני המשותף בצפון אפריקה, וזה נחל ניצחונות גדולים והדף בפברואר 1941 את הבריטים עד לגבול מצרים.

לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 נאלץ מוסוליני לשלוח כוחות רבים לסיוע לחזית זו. בשנת 1942 הוכו כוחותיו בצפון אפריקה על ידי הגנרל מונטגומרי בקרב אל-עלמיין, וכן בחזית המזרחית, בקרב סטאלינגרד. יש המייחסים אחריות של ממש לתבוסת הגרמנים בקרב סטלינגרד, לעובדה כי חלק מן היחידות במקומות בהן פרצו הרוסים על מנת לכתר את הארמיה השישית היו יחידות איטלקיות אשר סבלו מאיכות נמוכה ואימון ירוד.

ב1943 ספג מוסוליני מהלומה נוספת, כאשר כוחות בנות הברית נחתו בסיציליה.

[עריכה] אחרית דבר

תלייתו של מוסוליני

לאור התבוסות הצבאיות והמצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה איטליה, פנו רוב שותפיו כנגדו (לרבות גלאצו צ'אנו שהיה שר החוץ שלו, וחתנו). בישיבת המועצה הפשיסטית העליונה שהתקיימה ב25 ביולי 1943 הודח מוסוליני מתפקידיו, והוחלף על ידי הגנרל פייטרו בדוליו. הוא הושם במאסר, על פסגת הר במרומי האפנינים, אך נחטף בפעולת קומנדו נועזת על ידי הגרמנים, בפיקודו של אוטו סקורצני. בינתיים פעל בדוליו להשגת שביתת נשק עם הכוחות האנגלו אמריקניים אשר פלשו לאיטליה. הגרמנים הגיבו בכיבושה של צפון איטליה ומרכזה. מוסוליני המוחזק על ידי הגרמנים, הפך לנשיאה של ממשלת בובות, המכונה הרפובליקה של סאלו והחלה מלחמת אזרחים קשה. בשלב זה היה מוסוליני אדם שבור וחולה, עושה דברם של הגרמנים. בתקופה זו כתב את זכרונותיו שנקראו, בהתאם, "עלייתי ונפילתי".

עם שהפסידו הגרמנים במלחמה, באפריל 1945, נתפס מוסוליני על ידי פרטיזנים קומוניסטים. אלו זיהו אותו ואת פילגשו קלארה פטצ'י שנסעה עמו. השנים הוצאו להורג יחד עם כמה מבכירי השלטון שהיו עמם, וההמון התעלל בגופותיהם שנתלו בתחנת דלק ליד מילאנו.

השלטון הפאשיסטי שהקים, התיימר להיות יורשה של האימפריה הרומית, ואבן פינה לשיטת ממשל מהפכנית שסופה למשול בעולם. בפועל היה מוסוליני כישלון מדיני ופוליטי, אשר סיים את דרכו בשותפות לפשעי מלחמה איומים, חלקם כנגד בני ארצו (וביניהם השמדת יהודי איטליה).