מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הרפובליקה הרומית (בלטינית "Res Publica Romanorum"- "עניני המדינה של הרומאים", לפיכך נהוג להגות ולכתוב את המונח כרס-פובליקה, קרי - שלטון הכלל) היא שמה של תקופה בהיסטוריה של איטליה בה נשלטה רומא ושטחיה על ידי מוסדות הסנאט הרומי, אספות העם והמגיסטראטים הנבחרים.

תחילת התקופה מתוארכת בשנת 509 לפנה"ס, שנת יסוד הרפובליקה לפי המסורת הרומית וגירוש מלכה האחרון של רומא. תאריך סוף הרפובליקה, ותחילת תקופת הקיסרות הרומית, נתון במחלוקת, שני התאריכים המקובלים ביותר הם שנת 44 לפנה"ס, שנת מינויו של יוליוס קיסר לדיקטטור מתמיד והתאריך המקובל יותר על החוקרים, של שנת 27 לפנה"ס, השנה בה נוסד באופן רשמי משטר הפרינקפס של אוגוסטוס.

בתקופה זו של כ-500 שנה לערך הפכה רומא מעיר הראשית של לאטיום, לבירת איטליה ולשליטה של אימפריה ענקית שכללה, במישרין או בעקיפין, חלק גדול משטחי מדינות הים התיכון.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 יסודה של הרפובליקה 1.2 ביסוס כוחה של הרפובליקה ותחילת השתלטות רומא על איטליה 1.3 מלחמות הסאמניטים ואיחוד איטליה 1.4 מלחמת פירוס 1.5 המלחמות הפוניות 1.6 המלחמות הגאליות וכיבוש הסופי של איטליה 1.7 המלחמות נגד המזרח ההלניסטי וכיבוש יוון 1.8 חורבן קרתגו 1.9 הנציב הרומי והפרובינקיה 1.10 המאבק הפוליטי ברומא בשיאו 1.10.1 המצב הכלכלי מדרדר 1.10.2 התמודדות עם הבעיות הכלכליות, משפחת גרקכוס 1.10.3 הבעיות הכלכליות משפיעות על הצבא 1.11 מלחמות רומי בצל המאבק הפוליטי 1.12 מהפכות, מהפכות נגד, ומלחמת האזרחים הרומית 1.13 סופה של הרפובליקה 1.13.1 הרפובליקאים נגד יוליוס קיסר 1.13.2 יוליוס קיסר נהפך לדיקטטור 1.14 כינון הקיסרות הרומית 2 מוסדות שלטונים בתקופת הרפובליקה 2.1 קונסולים 2.2 דיקטטורים 2.3 אספת הקנטוריות 2.4 יהודים ויהודה בתקופת הרפובליקה 3 ראו גם 3.1 לקריאה נוספת

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] יסודה של הרפובליקה

ערך מורחב – יסוד הרפובליקה הרומית

לפי המסורת נוסדה העיר רומא בשנת 753 לפנה"ס. ערב יסוד הרפובליקה שלטו עליה מלכים אטרוסקים.

המלך האחרון, לוקיוס טארקוויניס סופרבוס, היה שליט עריץ, ומעשיו ומעשי בניו גרמו להדחתו על ידי לוקיוס יוניוס ברוטוס ואנשיו, אשר מרדו בשנת 509 לפנה"ס, לפי המסורת הרומית. התמוטטות המלוכה הרומית הייתה חלק בלתי נפרד מהתמוטטות ההגמוניה האטרוסקית בלאטיום כולה. משטר המלוכה הרומית בוטל והוקם במקומו שלטון רפובליקני שהושתת על שיתוף פעולה בין-מעמדי בין אצילי רומא, הפטריקים ומעמד צאצאי הגרים בעיר, הפלבס. בראשות הרפובליקה החדשה עמדו שליטים שנתיים, הקונסולים שלצידם שימשו שני גופים ישנים חדשים, הסנאט הרומי ואספת העם.

[עריכה] ביסוס כוחה של הרפובליקה ותחילת השתלטות רומא על איטליה

ערך מורחב – ביסוס כוחה של הרפובליקה הרומית במאות ה-5 וה-4 לפנה"ס

בסוף המאה ה-6 לפנה"ס עמדה המדינה הרומית בצומת דרכים היסטורית. תמורות רחבות שעברו על רומא ומשטרה עם גירושו של אחרון מלכיה, לוקיוס טארקוויניס סופרבוס ויסוד הרפובליקה, במקביל להתמוטטות השלטון האטרוסקי בלאטיום, הובילו להיחלשותה המדינית של רומא ולאובדן ההגמוניה שלה בתוך הברית הלטינית.

רומא עמדה גם בפתחו של מאבק בין מעמדי בין הפלבס לפטריקים, מאבק שאיים על הישרדותה של המדינה.

במהלך המאות ה-5 וה-4 לפנה"ס הצליחה רומא להתגבר על קשיים אלה, לבסס מחדש את שלטונה בלאטיום, לגבש את מוסדותיה הפוליטיים הפנימיים וליצור ברית חברתית בין מעמדותיה השונים. הרומים הצליחו ליצור בריתות חזקות עם הלטינים וההרניקים, להדוף את מתקפות הוולסקים, הסאבינים והאיקווים, ולעמוד בפרץ הגאלי. תהליך התחזקותה של רומא בא על חשבון האטרוסקים, תהליך שהגיע לשיאו עם נפילת העיר האטרוסקית ויי לידי רומא בשנת 394 לפנה"ס. בעקבות פריצת המלחמה הלטינית בשנת 340 לפנה"ס והניצחון הרומי על הלטינים ב-338 לפנה"ס נוצרו הסדרים חדשים בין רומא והלטינים. הסדרים אלה, יחד עם בריתות עם קרתגו והסאמניטים, הישגיה הצבאיים של רומא נגד האטרוסקים והקמת מושבות פעלתנית, הביאו לביסוס מעמדה של רומא כעיר המדינה החזקה ביותר בלאטניום והפיכתה לאחד מהכוחות הראשונים במעלה באיטליה כולה.

[עריכה] מלחמות הסאמניטים ואיחוד איטליה

[עריכה] מלחמת פירוס

[עריכה] המלחמות הפוניות

בשם "המלחמות הפוניות" מכונה סדרה של שלוש מלחמות שניהלה רומא כנגד קרתגו, מושבה מסחרית בצפון אפריקה (תוניסיה של היום). מלחמות אלו הפכו את רומא ממעצמה אזורית לשליטה הבלתי מעורערת של אגן הים התיכון. המלחמות נגד קרתגו נקראו "המלחמות הפוניות", בשל הכינוי הרומי לאנשי קרתגו "פונים", קיצור של המילה פיניקים.

• המלחמה הפונית הראשונה התנהלה בין השנים 264 לפנה"ס ו-241 לפנה"ס.
• המלחמה הפונית השניה התנהלה בין השנים 218 ו-202 לפנה"ס.
• המלחמה הפונית השלישית התנהלה בין השנים 149 ו-146 לפנה"ס.

לאחר כיבושה של איטליה, רומא קיבלה ביטחון וחוזק, והחלה לכבוש שטחים נוספים. המלחמה הראשונה עם קרתגו (שהייתה גם מלחמתה הראשונה של רומא מחוץ לאיטליה) הייתה בעיקרה על השליטה באי סיציליה. בעקבות נצחונה של רומא נפלו לידיה בהמשך גם האיים סרדיניה וקורסיקה.

את המלחמה הפונית השנייה ניהל (מהצד הפוני) חניבעל, מצביא מוכשר שבא מקרתגו. חניבעל חצה עם צבאו במהלך מבריק את הרי האלפים וניהל את המלחמה נגד רומא על אדמת איטליה. חניבעל הביס את הצבא הרומי הגדול פעם אחר פעם, וגרם לרומא לאבד מאות אלפי חיילים. הוא הצליח אמנם לכבוש את שטחי איטליה, אך לא השכיל לתת תשובה לואקום השלטוני שנוצר לאחר כיבושיו ולכן גם לא הצליח לכבוש את רומא עצמה. רומא הפיקה לקחים מתבוסותיה ותוך ניצול כוח האדם האדיר שעמד לרשותה הצליחה לבלום את חניבעל ולהפוך את הגלגל, תוך שהיא כובשת מידי קרתגו את שטחי ספרד ותוקפת אותה על אדמתה שלה. לאחר שרומא אף הטילה מצור על קרתגו, נאלץ חניבעל לעזוב את איטליה כדי להגן על עירו שלו. בקרב המכריע נוצח על ידי סקיפיו אפריקנוס.

המלחמה הפונית השלישית התנהלה כולה על אדמת קרתגו. רומא פתחה במלחמה זו על מנת להשמיד באופן סופי את קרתגו, בה ראתה איום איסטרטגי. בשלב זה (אמצע המאה השנייה לפנה"ס) צבא רומא היה צבא ענק, מצויד ומיומן מעל כל צבא אחר. על אף ההתנגדות העיקשת שגילו הפונים להשמדת עירם, לא יכלו להתמודד מול הצבא הרומי, וקרתגו נכבשה, הוחרבה, אדמתה נחרשה ונזרעה מלח.

[עריכה] המלחמות הגאליות וכיבוש הסופי של איטליה

[עריכה] המלחמות נגד המזרח ההלניסטי וכיבוש יוון

לאחר קרבותיה של רומא על קרתגו, הצבא של רומא למד הרבה, והצליח גם לכבוש את יוון. כבר באמצע המאה השנייה רומא השתלטה על הרבה שטחים, ורומא חתמה על חוזים, והערים היו חייבים לקיים את החוקים של רומא. בחלק מהחוזה היה כתוב שאסור למנהיגים לנהל מדינות עצמאיות, הם היו חייבים לשלם לרומא מיסים גבוהים, ולהגיש לרומא גם עזרה צבאית בעת הצורך. כך רומא התחזקה, וזה עזר לה להשתלט על עוד שטחים נרחבים. בחלק מהערים רומא גם עשתה מערים פרובינקיות, לא היה שלטון מקומי וחוזים, והיה שם נציב שהיה אחראי על המיסים, ועל הסדר.

בתקופת הכיבושים של הצד המזרחי, במאה הראשונה לפני הספירה שלחה רומא את פומפיוס כדי להשלים את הכיבושים במזרח. פומפיוס היה מצביא מוכשר. הוא כבש מאוד בקלות את הצד המזרחי, והפך את צד זה לפרובינקיה של רומא. במסע הכיבושים שלו, פומפיוס גם כבש את ארץ ישראל והיא גם נשלטה בידי רומא.

[עריכה] חורבן קרתגו

ערך מורחב – המלחמה הפונית השלישית

[עריכה] הנציב הרומי והפרובינקיה

משום שהיו לרומא כל-כך הרבה שטחים, בכל עיר היה נציב רומי שההיה אחראי על המיסים, ועל כך שלא יתמרדו בעם. לנציב הרומי היו סמכויות, והוא היה בתפקידו למשך שנה אחת בדרך-כלל. המיסים היו כבדים מאוד, ונוסף על כך, נאלצו התושבים גם לספק מזון, וכל מיני מוצרים אחרים, כדי לדאוג לצבא ששמר באזור. בגלל שחייהם היו קשים, והם היו צריכים לתת הרבה דברים לשלטונות רומא, התושבים שנאו את הנציבים, ואת השלטונות. רוב הנציבים שהיו התייחסו לתושבים באכזריות, והתושבים התלוננו על כך. משום כך גם הנציבים הועמדו לדין, והוחלפו מהר.

[עריכה] המאבק הפוליטי ברומא בשיאו

[עריכה] המצב הכלכלי מדרדר

עם כל כיבוש, מצבה הכלכלי של רומא השתנה. כל כיבוש הכניס לרומא יותר כסף מכיוון שהנכבשים נאלצו לשלם מיסים גבוהים. מהשלל שנלקח בכיבושים התעשרו בעיקר בני המעמד הגבוה, שהשקיעו בקניית אדמות בהן שימשו שבויי המלחמה כעבדים, ועיבדו את האדמה. לעומת זאת, מצבם הכלכלי של האיכרים הלך ונהיה נמוך ככל שעבר הזמן. האיכרים הפשוטים זומנו למלחמות, וכשחזרו הביתה אדמתם הייתה מוזנחת ויבשה, משום שלא היה מי שיטפל באדמה זו. הם גם לא מצאו עבודות אחרות, כיוון שבעבודות האחרות עבדו עבדים . בגלל מצב זה, חלק מהאיכרים מכרו את אדמותיהם, ומכסף זה הם עברו לגור בעיר. מצב זה היה בעייתי, משום שגם בעיר לא היו מספיק מקומות עבודה לכולם. האיכרים שמצאו עבודה התעסקו במסחר ובניקיון שירותים ציבוריים. לאט לאט נוצר מעמד חדש של עירונים עניים או מובטלים.

[עריכה] התמודדות עם הבעיות הכלכליות, משפחת גרקכוס

המצב הקשה של רומא דרש פתרון. טיבריוס גרקכוס, שהיה בתפקיד הטריבון של הפלבאים הבין את מצבם הקשה של האיכרים וראה שהמצב הולך לפגוע במדינה. עקב זה החליט לפעול. בשנת 133 לפני הספירה, הוא הציע חוק חדש שמטרתו לחלק את אדמות הציבור בין העם. כיוון שבתקופה זו התגייסו לצבא רק בעלי האמצעים לקנות ציוד להילחם איתו, להצעה זו היה יתרון חשוב ובולט : כשיהיו אנשים שיש להם כסף, יותר אנשים יתגייסו לצבא.
לבסוף הצעת החוק התקבלה בעם, אך בהתנגדות רבה. פרצה מחלוקת חריפה בין העניים לעשירים, ונגרמה הרבה שפיכות דמים. העשירים לא רצו לחלוק את אדמותיהם עם העניים, ולעומת זאת העניים רצו אדמות. לבסוף, עקב מחלוקות אלו, טיבריוס גרקכוס נרצח בידי מתנגדיו, ואיתו גם עוד כ-300 מתומכיו.

לאחר רציחתו של טיבריוס, אחיו, גאיוס גרקכוס, שאף להמשיך בדרכו של אחיו, ולשפר עוד יותר את מצבם הקשה של העניים ברחבי רומא. גאיוס היה כאחיו, והציע חוק נוסף: לקבוע את מחיר התבואה, כך שגם עניים יוכלו לקנות אותה. כיום החוק המקביל לזה הוא הסובסידיה. החוק שהציע גאיוס באמת עזר לעניים שבעם, והם קנו חיטה גם בתקופת משברים. עקב הצלחתו, גם לגאיוס היו לא מעט מתנגדים, בעיקר מאנשי הסנאט. לדעתם, גאיוס צבר הרבה כוח בעם והם לא רצו שזה יקרה, כי פחדו שיהפוך לדיקטטור. לבסוף, כדרך אחיו, גאיוס גם נרצח עקב המתנגדים הרבים שהיו לו.

[עריכה] הבעיות הכלכליות משפיעות על הצבא

מפני שהצטרכו צבא גדול לפרובינקיות, מצב הצבא השתנה. המצביאים השונים החלו לגייס גם עניים לצבא, והבטיחו לתת להם קרקע לאחר שישוחררו, כיוון שהיה צריך צבא גדול שישמור בפרובינקיות.

עקב השינוי הגדול במבנה הצבא הרומי, חיי הפוליטיקה ברומא השתנו. עד אז החיילים גוייסו בידי הקונסולים, והיו כפופים לקונסולים שמינו אותם. מאז שהחל השינוי בצבא, החיילים שגוייסו היו נאמנים למצביאים שגייסו אותם, ודבר זה השפיע מאוד על מבנה הצבא. כיוון שלמגוייסים הובטחו אדמות, הצבא הרומי הפך לצבא שכירים. החיילים ששירתו בצבא היו כפופים לפקודותיהם של המפקדים, ולא למוסדות הרפובליקה הרומית, וכך הצליחו המפקדים לצבור כוח רב, שלעיתים גבר על כוח הסנאט. משום שמפקדי הצבא צברו כוח רב, הם הרשו לעצמם לעשות בחיילים כרצונם, ולפעמים גם יצאו למלחמה, בלא קבלת אישור מן הסנט, כפי שהיה נהוג עד אז. כך הצבא לא היה מסודר, וזה פגע מאוד בצבא.

[עריכה] מלחמות רומי בצל המאבק הפוליטי

[עריכה] מהפכות, מהפכות נגד, ומלחמת האזרחים הרומית

[עריכה] סופה של הרפובליקה

[עריכה] הרפובליקאים נגד יוליוס קיסר

בעקבות כך שמצביאים עשו בחיילים כרצונם, כוחם התחזק עד מאוד, ובעקבות זה היו קרבות רבים בין המצביאים, ולפעמים גם מצביאים חתמו על חוזים ביניהם. בשנת 60 לפני הספירה, שלושה מצביאים חתרו ברית חשאית כדי לחלוק את השלטון על האימפריה. שניים מהאנשים שחתמו על הברית היו פומפיוס ויוליוס קיסר, שבתקופה זו היו בעלי כוח-רב מאוד, והיו מצביאים מאוד טובים. יוליוס קיסר הצליח לכבוש את גאליה (צרפת), וקיבל את תפקיד הנציב באזור חמש שנים.

מה שגרם לכך שהמשבר בין קיסר לפומפייס החריף, הוא כאשר יוליוס קיסר ניסה להיבחר למשרת הקונסול בניגוד לדעתם של חברי הסנט. בשנת 49 לפני-הספירה יוליוס קיסר רצה לתפוס את השלטון על רומא, ויצא עם חייליו לכיוון רומא. קיסר יצא מגליה, ובדרכו עבר בנהר הרוביקון שבגבול הצפוני של איטליה, והתכונן להילחם עם פומפייס שהיה ברומא. פומפייס ששמע על כך שקיסר עומד לבוא, עזב את רומא בלי קרב, והיא נותרה בידי קיסר.

[עריכה] יוליוס קיסר נהפך לדיקטטור

לאחר שיוליוס קיסר ניצח את פומפייס, השליטה ברומא עברה אליו והוא היה שליט יחיד. מוסדות הרפובליקה שבאימפריה המשיכו להתקיים, אך יוליוס קיסר היה אחראי על כל תפקידים אלו, והוא אף קיבל מחברי הסנאט את התואר "דיקטטור לכל ימי חייו". קיסר מילא את תפקיד הקונסול והוא מינה את הסנטורים. הוא גם קיבל את הסמכות של הטריבון, וגם היה המפקד העליון של הצבא. אמנם בתקופה זו קיסר לא היה מלך, אך התנהגתו הייתה זהה לזאתי של מלך. הוא דאג לכך שבכל העיר יהיו פסלים שלו, ואף העמיד את פסלו לצד שבעת המלכים הקודמים של רומא, ופסליו הוצגו בתהולוכות לצד פסלי האלים. הוכן לו כיסא מלכות מזהב שהועמד במקום גבוה, שם הוא ניהל את ישיבות הסנט, ולעיתים גם חבש כתר מלכות על ראשו.

קיסר גם חילק לחיליו אדמות טובות לחלקלאות, וגם כסף, וחיילים קיבלו משרות ברחבי האימפריה הרומית.

[עריכה] כינון הקיסרות הרומית

[עריכה] מוסדות שלטונים בתקופת הרפובליקה

ערך מורחב – מוסדות פוליטיים ברומא

[עריכה] קונסולים

הקונסולים היו אלה ששלטו בעצם על המדינה: הם יכלו להחליט מתי תהיה מלחמה, הם יכלו להעניש אנשים, להחליט החלטות, להטיל וטו (וטו="אני אוסר!"), לבחור דיקטאטורים, לתת זכויות, ולהיות אחראי על חזיונות דתיות. כל קונסול שירת כשנה.

[עריכה] דיקטטורים

הדיקטטורים נבחרו בידי הקונסולים, והסנאטורים ערכו להם טקס דתי. דיקטאטורים שלטו על המדינה, אך לעיתים מינוי דיקטטור היה בכדי לערוך שעשועים ומופעי גלדיאטורים. הדיקטטור נבחר כדי לרכז את מוסדות השלטון במלחמה ובכדי לחסוך בזמן של ריצה בין המוסדות השונים.

דיקטטור שירת לבד כ-6 חודשים, אך אם הקונסול שבחר את הדיקטטור הגיע לגמר שירותו כקונסול, פג תוקף גם הדיקטטור שבחר. לדיקטטור נלווה מגיסטר, שהיה עוזרו.

[עריכה] אספת הקנטוריות

אספת הקנטוריות (Century) הייתה של האזרחים, ותפקידם היה: לבחור פקידי מדינה וקנסורים, לחוקק חוקים, לדון על נושא בקשר לרומא, להכריז מלחמה. האספה נחלקה לחמישה מחלקות, שכל מחלקה חולקה לשני חלקים: אחד לצעירים (בני 18-46) ואחד לבכירים (שהיו בגילאים 47 ומעלה).

להלן פרטים על כל מחלקה:

• מחלקה ראשונה: קיבלה 100,000 איסרים (הכסף באותה תקופה), ומס' האנשים בחלק של הבכירים ובחלק של הצעירים היה 40 איש.
• מחלקה שנייה: קיבלה 75,000 איסרים, ומס' האנשים בחלק של הבכירים ובחלק של הצעירים היה 10 איש.
• מחלקה שלישית: קיבלה 50,000 איסרים, ומס' האנשים בחלק של הבכירים ובחלק של הצעירים היה 10 איש.
• מחלקה רביעית: קיבלה 25,000 איסרים, ומס' האנשים בחלק של הבכירים ובחלק של הצעירים היה 10 איש.
• מחלקה חמישית: קיבלה 12,500 איסרים, ומס' האנשים בחלק של הבכירים ובחלק של הצעירים היה 15 איש.

[עריכה] יהודים ויהודה בתקופת הרפובליקה

[עריכה] ראו גם

• הצבא הרומי
• התרבות הרומית
• מוסדות פוליטיים ברומא
• מיתולוגיה רומית

[עריכה] לקריאה נוספת

• תאודור מומזן, "דברי ימי רומא", כרך ראשון ושני, תרגום על ידי ד. קלעי, הוצאת מסדה, 1961.
• סיאם, "המהפכה הרומית"
• טיטוס ליוויוס,"תולדות רומא," תרגום על ידי שרה דבורצקי, מוסד ביאליק
• סאלסטיוס, "קאטלינה, יוגראתא, קטעים מדברי הימים", תרגום על ידי שרה דבורצקי, מוסד ביאליק
• פולביוס, היסטוריה, תרגום על ידי בנימין שומרון, מוסד ביאליק.
• זרי"ם קארקפינו, חיי יום יום ברומא.
• ישראל שצמן, "תולדות הרפובליקה הרומית", הוצאת מאגנס, תש"ן.
• פלוטארכוס, חיי אישים