בישוף
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בישוף (ביוונית: επίσκοπος אֶפִּיסְקוֹפּוֹס – משגיח) או הגמון הוא שמה של אחת הדרגות הגבוהות בהיררכיה של הכנסייה הנוצרית.
משרת הבישוף החלה להתפתח בכנסייה הנוצרית לקראת סוף המאה הראשונה. בכתביהם של האבות האפוסטולים, ובפרט אצל איגנטיוס מאנטיוכיה, החל תפקיד המשגיח או הרועה הרוחני לקבל מעמד חשוב יותר. איגנטיוס כותב באיגרת השישית אל האֵפֵסים שלו[1] כי הבישוף הוא שלוחו של האל, ועל-כן יש לכבדו כפי שמכבדים את האל. באיגרת ה-13 אל המגנסים הוא דורש כפיפות וציות מוחלטים לבישוף. באיגרת השלישית אל הטרלסים[2] הוא קובע את המבנה הרצוי לקהילה נוצרית: בראש הקהילה צריך לעמוד בישוף, תחתיו הפרסביטרים כ"סנהדרין של האל ואספת השליחים", ולבסוף הדיאקונים, הניצבים תחת הפרסביטרים.
בתקופה זו (איגנטיוס פעל בסוף המאה הראשונה ומת לפני שנת 107), כבר נוצר מבנה היררכי ברור לכנסייה. בראש כל מרכז כנסייתי היה אמור לעמוד בישוף, שסמכותו נבעה מהאל עצמו והיה חייב בציות רק לאל. אפילו הקיסר או מושלי הפרובינקיות היו חייבים בציות ובכפיפות לבישוף[3]; תחת הבישוף ניצבה מועצה של פרסביטרים שתפקידם היה מובחן וכפוף; ותחתיהם הדיאקונים.
עם הזמן, כאשר המשיכה הכנסייה להתרחב, מונו בישופים לערים החשובות, אך המרכזים הכנסייתיים באזורים שמסביב לכל עיר גדולה פעלו בראשות פרסביטרים ודיאקונים מאותה העיר. כך, הפך הבישוף בהדרגה ממנהיג של כנסייה בודדת למנהיג של כנסיות בשטח גאוגרפי מסוים.
המבנה המנהלי של האימפריה הרומית הפך לדפוס לארגון הכנסייה במהלך המאה הרביעית, במיוחד אחרי צו מילנו. השטח שבשליטת הבישוף, הדיוקסיה, הפך לחלק ממבנה האימפריה תחת הקיסר דיוקלטיאנוס. מאוחר יותר, עם התפוררות האימפריה, מילאה הכנסייה באופן הולך וגובר גם תפקידים של מנהל אזרחי, כפי שאפשר להתרשם מכהונתם של האפיפיור ליאו הראשון במאה החמישית וגרגוריוס הראשון במאה השישית, שהיו אנשי מדינה ומנהלנים בנוסף לתפקידם כרועים רוחניים. הבישוף הפך בתקופה זו במערב לבישוף נסיך—שליט דתי ואזרחי כאחד. הבישופים הפכו במקביל גם לבעלי אדמות גדולים, גם בגלל חוקי מעשר וגם בגלל תרומות רכוש של אנשים שהצטרפו לכנסייה.
בחלק המזרחי של האימפריה, שיטת הלטיפונדיות שהוענקו לבישופות הייתה נפוצה הרבה פחות. השליטה האזרחית לא התמוטטה במזרח כפי שאירע במערב, ולכן הנטייה לצבירת כוח חילוני על–ידי הבישופים הייתה חלשה בהרבה.
הבישוף החשוב מבין הבישופים הנסיכים היה האפיפיור, ששלט כמונרך במדינת האפיפיור בזכות תוארו כבישוף רומא. טענתו לשלטון בנחלה זו התבססה על מה שכונתה מתת קונסטנטינוס, שהתבררה בינתיים כזיוף. בפועל, נשענה סמכותו על השטחים במרכז איטליה על התמוטטות הסמכות של האימפריה הביזנטית בשטח זה. מדינת האפיפיור בוטלה לבסוף באופן רשמי כאשר המלך ויטוריו אמנואלה השני השתלט על רומא בשנת 1870 וכפה את איחודה מחדש של איטליה. מאוחר יותר, הגיע האפיפיור פיוס האחד עשר להסכם עם ממשלתו הפשיסטית של בניטו מוסוליני והפך לשליט העצמאי של מדינת הוותיקן בתמורה לויתור על טענה כלשהי למדינת האפיפיור. הוא הוכר כשליט עצמאי בהסכמי לטרן ומצב זה נמשך עד היום.
בישופים כיהנו לאורך השנים בתפקידים רשמיים ורשמיים למחצה שונים, נוסף על כהונותיהם הדתיות. הבישופים של מיינץ, טרייר וקלן שימשו אלקטורים לתואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה אחרי מות הקיסר הנוכחי. ארכיבישופים אלו שימשו יועצים ראשיים (קנצלרים) עבור גרמניה, איטליה ובורגונדיה. תפקיד זה של יועצים היה מקובל מאוד במלכויות ימי–הביניים. הלורד היועץ של אנגליה, למשל, היה כמעט תמיד בישוף, עד סילוקו של תומס קרדינל וולזי על ידי הנרי השמיני במאה השש עשרה. מצב דומה שרר גם בפולין, שם תפקיד הקנצלרז' (Kanclerz) אויש תמיד על–ידי בישוף עד המאה השש עשרה.
בצרפת בתקופה שלפני המהפכה הצרפתית היוו נציגי הכמורה ובמיוחד בישופים וראשי מנזרים את המעמד הראשון (premier état) באספת המעמדות, עד שתפקידם בוטל בזמן המהפכה.
[עריכה] סוגי בישופות
תפקידו המסורתי של הבישוף בכנסייה הקתולית הוא לשמש רועה האחראי לדיוקסיה (מכונה גם היפרכיה, כס או בישופות). הדיוקסיות שונות מאוד בגודלן ובהיקף אוכלוסייתן. ישנן דיוקסיות שהוקמו בימיה הראשונים של הנצרות, במיוחד באזור הים התיכון, שהן קטנות יחסית. אחרות, כמו בדרום אמריקה או המזרח הרחוק הן גדולות ומאוכלסות הרבה יותר. לעתים, ישנו גם מבנה מרובד יותר של בישופות.
ארכיבישוף: ארכיבישוף הוא בישוף ארכידיוקסיה. לרוב מדובר בדיוקסיה יוקרתית בעלת מיקום מרכזי או חשיבות רבה בהיסטוריה הכנסייתית. התואר הוא כיבוד ואינו נושא עמו סמכות נוספת, אם כי רוב הארכיבישופים הם גם בישופים מטרופוליטנים.
בישוף מטרופוליטני: ארכיבישוף האחראי על קבוצת דיוקסיות או פרובינציה אקלסטית ומחזיק בסמכות פיקוח מסוימת על דיוקסיות אחרות. לעתים בישוף מטרופוליטני עומד בראש אוטוכפליה, "סואי יוריס" או כנסייה אוטונומית.
בישוף סופרגני: בישוף סופרגני הוא בישוף הכפוף לבישוף אחר. בכנסייה הקתולית המונח מתייחס לכל הבישופים שאינם בישופים מטרופוליטנים (בישופי דיוקסיה ובישוף עזר). בכנסייה האנגליקנית מתייחס המונח לבישוף שהוא עוזר במשרה מלאה לבישוף דיוקסיה, או מי שמקבל אחריות לחלק מדיוקסיה של בישוף מסוים.
בישוף טיטולרי: בישוף טיטולרי הוא בישוף שאין לו דיוקסיה ועומד בראש כס טיטולרי, לרוב עיר עתיקה שבה הייתה בעבר בישופות, אך מסיבה כלשהי אין בה כזו היום. בישופים טיטולריים משרתים לעתים קרובות כיורשים מיועדים או בישופי עזר. בכנסייה האורתודוקסית, הבישופים של הדיוקסיות המודרניות מקבלים לעתים קרובות גם כס טיטולרי לצד המשרה המודרנית שלהם. לדוגמה: ארכיבישוף טיאטאירה ובריטניה הגדולה.
בישוף עזר: בישוף עזר הוא עוזר במשרה מלאה לבישוף דיוקסיה (מקביל לבישוף סופרגני בכנסייה האנגליקנית). בישופי העזר הם כמעט תמיד גם בישופים טיטולריים.
בישוף יורש: בישוף יורש הוא בישוף שניתנה לו הזכות האוטומטית לרשת את בישוף הדיוקסיה המכהן. המינוי של יורש נתפש לעתים קרובות כאמצעי להבטיח המשכיות בראשות הכנסייה.
עוזר בישוף לשם כבוד הוא תואר הניתן לבישופים שפרשו, המקבלים היתר לפעול כרועים אפיסקופליים תחת פיקוחה של הדיוקסיה.
פרימט: פרימט הוא בישוף של הכנסייה הוותיקה ביותר במדינה מסוימת. לעתים, כהונה זו מעניקה סמכות על פני בישופים מטרופוליטנים, אבל לרוב היא משרה לשם כבוד בלבד. בכנסייה המזרחית המשרה המקבילה לפרימט היא אקסארכון ואילו בכנסייה האנגליקנית משמש התואר "בישוף נשיא".
קרדינל: קרדינל בדת הקתולית הוא בדרך כלל פרימט, פטריארך או בישוף טיטולרי בכנסייה הקתולית.
פטריארך: פטריארך הוא אדם העומד בראש סואי יוריס או אוטוכפליה עתיקה מסוימת. חלק מהכנסיות הללו מכנות את מנהיגיהן "קתוליקוס". הפטריארך של הכנסייה האורתודוקסית של אלכסנדריה מכונה "אפיפיור." לרוב הפטריארכים בכנסייה הקתולית תחום שלטון, אך בכנסייה הלטינית התואר הוא לשם כבוד.
[עריכה] מינוי וכהונה
הבישופים מוסמכים לתפקידם על–ידי בישופים. נדרשים שניים או שלושה בישופים, בהתאם לכנסייה, כדי להפוך את ההסמכה לתקפה וחוקית.
לבד מההסמכה, ישנן שיטות אחרות בכנסיות שונות לבחירת מועמדים להסמכה כבישופים. בכנסייה הקתולית המודרנית אספת הבישופים מפקחת על בחירת בישופים חדשים באישור האפיפיור. ברוב הכנסיות המזרחיות אורתודוקסיות ישנה מידה של השפעה רשמית ורשמית למחצה של כמרים ומכהנים בקודש על בחירת הבישופים.
הבישוף, בתורו, הוא זה המוסמך להסמיך לכהונה את הכמרים והדיאקונים. במקרים מסוימים, נדרשת ברכתו לצורך ניהול טקסים מסוימים על–ידי הכמרים. בקתדרלה של הדיוקסיה נשמר עבורו כסא מיוחד לשימושו הבלעדי, המכונה קתדרה או כס הבישוף. במקרים אחרים, הכסה אינו מוצב תמידית, אלא מובא למקום רק כאשר הבישוף מבקר בקהילה.
הבישופים ממונים ברצף, בזה אחר זה, ובכנסייה הקתולית, האנגליקנית והאורתודוקסית נטען כי ישנו רצף של כהונה של בישופים מוסמכים מאז ימי השליחים, המכונה ירושה אפוסטולית.
עם זאת, בולה שהוציא האפיפיור ליאו השלושה עשר בשנת 1896 טוענת כי רצף הירושה האפוסטולית בכנסייה האנגליקנית אינו תקף משום שזו שינתה את טקסי ההסמכה. למרות זאת, הכנסייה הקתולית מכירה לעתים בהסמכות שלא בוצעו באישורה או תוך שינוי כללי ההסמכה אצל בישופים קתולים שחרגו מן הכנסייה או קבוצות הקשורות בהם, כל עוד ההסמכה מבוצעת בהתאם לשאר הכללים. תופעה זו מכונה "אפיסקופי וגנטס". הכרה דומה קיימת גם בתקפות ההסמכה של בעלי התפקידים בכנסיות האורתודוקסיות. בכנסייה האנגליקנית היום החלה גם הסמכת נשים לכהונה כבישופים, כשהראשונה שבהם היא ברברה קלמנטין הריס בשנת 1989
