אסטרטגיה צבאית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אסטרטגיה צבאית היא שם כולל לכל רמות התכנון והביצוע של לוחמה. המונח "אסטרטגיה" נגזרת מהמילה היוונית סטרטגוס (strategos), שמשמעה "גנרל" או "מצביא". במובן זה, רואים באסטרטגיה את "הידע" של המצביא, או את מה שמקובל לכנות היום בשם "אמנות המלחמה".

האסטרטגיה עוסקת בתכנון וניהול מערכות צבאיות, תנועתם ופריסתם של כוחות צבאיים, ובמיוחד שיטות להטעיית האויב. מייסדו של תחום העיסוק והמחקר המזוהה על-ידינו כיום כאסטרטגיה צבאית מודרנית הוא קארל פון קלאוזביץ (Clausewitz, 1780-1781), שהגדיר את האסטרטגיה כ"שימוש בקרבות לצורך סיום המלחמה". קלאוזביץ גם טען כי "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בצורות אחרות", ומשתי טענות אלו אנו למדים כי הוא הציב את המטרות והיעדים הפוליטיים והמדיניים מעל ליעדים הצבאיים, שכל מהותם היא לסייע בהשגת היעדים המדיניים. האסטרטגיה הצבאית היא אחת משלושת ה"אמנויות" השולטות בתכנון המערכה; השתיים האחרות הן הטקטיקה - ביצוע תוכניות ותמרון כוחות בשדה הקרב, והלוגיסטיקה - יכולת ואופן האספקה והתחזוקה של צבא (השימוש במונח "אמנות" להבדיל מהשימוש ב"מדע", במובן שהאמנות מייצגת ידע ושיטות שאינן נעשות על פי תבניות פעולה קבועות).

תוכן עניינים 1 רמות האסטרטגיה 1.1 טקטיקה, אופרטיבה ואסטרטגיה-רבתי 1.2 מדיניות ודיפלומטיה 2 עקרונות האסטרטגיה הצבאית 3 התפתחות האסטרטגיה הצבאית 3.1 באירופה ובמערב (מהתקופה הקלאסית ועד סוף המאה ה-18) 3.2 ג'ינגיס חאן והאימפריה המונגולית 3.3 במלחמות הנפוליוניות (1792-1815) 3.4 בעת החדשה (המאה ה-19) 3.4.1 במלחמת האזרחים האמריקאית (1861-1865) 3.4.2 בניין הכוח בפרוסיה וגרמניה (1870-1914) 3.5 במלחמת העולם הראשונה (1914-1918) 3.6 בין שתי מלחמות העולם (1918-1939) 3.7 במלחמת העולם השנייה (1939-1945) 3.8 במלחמה הקרה (1947-1991) 3.9 בעולם שלאחר המלחמה הקרה (1991 עד ימינו) 4 לקריאה נוספת 5 ראו גם

[עריכה] רמות האסטרטגיה

ערך מורחב – טקטיקה צבאית

ערך מורחב – אופרטיבה צבאית

ערך מורחב – אסטרטגיה רבתי

[עריכה] טקטיקה, אופרטיבה ואסטרטגיה-רבתי

בחברות ואומות עד המאה ה-19 לערך, המלך או המנהיג הפוליטי היה גם המפקד העליון של הכוחות הצבאיים, או שמרחק ההתקשרות בין שני האישים שמילאו את התפקידים הללו היה קצר ביותר עד כדי אי-הבחנה. עם היווצרים של צבאות ההמונים, והתגברות הצורך בפיקוד צבאי מקצועי יותר, הגבולות בין העוסקים בתחום הפוליטי ואלו העוסקים בתחום הצבאי התחדדו, ולרוב הוחלט על הפרדתם (תהליך כזה התרחש בצרפת ובפרוסיה בתחילת המאה ה-19, עם תחילת היווצרותם של מטות כלליים בצבאותיהן).

"המלחמה היא עניין חשוב מכדי להשאירו ביד הצבא." - ז'ורז' קלמנסו

תהליכים כנ"ל ואחרים הביאו להיווצרות מערכת סדורה של רמות תכנון, ובראשה האסטרטגיה-רבתי (Grand Strategy) - תורת הניהול של המשאבים העומדים לרשות האומה, לצורך השגת היעדים הצבאיים הנגזרים מהמטרות המדיניות. תחתה הוגדרו שתי הרמות העוסקות בתכנון צבאי גרידא: הטקטיקה והאסטרטגיה.

הטקטיקה והאסטרטגיה הם שני מושגים קשורים, נבדלים אולי רק בסדר-גודל. במובנה המקורי האסטרטגיה שלטה בהכנה לקרב (ולעוד קרבות אחרים, מקבילים לו), בעוד שהטקטיקה עסקה באופן הניהול של אותו קרב מסוים. במובן זה, האסטרטגיה עוסקת בעניינים צבאיים ותו לא.

במהלך המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 העולם המשיך ונעשה מורכב יותר. התפתחויות צבאיות, חברתיות, פוליטיות ומדיניות, כפי שבאו לידי ביטוי במלחמת האזרחים האמריקאית ובמלחמת העולם הראשונה, גרמו לכך שאומות וקואליציות נאלצו לנהל מלחמות מורכבות, בשדות-קרב רווים בגייסות, ולעתים ביותר מחזית אחת. המחשבה והתכנון האסטרטגיים נעשו מסובכים מדי, וכתוצאה מכך נוצר מושג חדש: אופרטיבה (במובן Operation, כלומר "מבצע"). מהותה של האופרטיבה: ניהול ושליטה בכוחות צבא מסוגם של קורפוסים ודיביזיות, המשתתפים בקרבות ומבצעים טקטיים במהותם, במטרה למנף את התוצאות של קרבות אלו לצורך השגת יעדיה הצבאיים של האסטרטגיה-רבתי. מכאן שהאופרטיבה היא התחום המקשר בין האסטרטגיה לטקטיקה. בימינו, השימוש במונח "אסטרטגיה" הוא משוחרר למדי, ובשפה פשוטה הוא מתייחס בדרך-כלל לרמות הגבוהות של התכנון הצבאי עד כדי השקה להחלטות מדיניות (סוגיות כמו, לדוגמה, אופן ההקצאה של כוחות צבא בין שתי חזיתות, אופן חלוקת התקציב בין זרועות הצבא העיקריות, קבלת החלטות לגבי דוקטרינות צבאיות, תכנון אופרטיבי בזמן מלחמה וכיו"ב), כלומר סתם "אסטרטגיה" מכילה בתוכה את האופרטיבה ואת האסטרטגיה-רבתי.

הן האסטרטגיה והן הטקטיקה הצבאיות חייבות להתפתח במקביל להתפתחויות הטכנולוגיות. אסטרטגיות תקופתיות מוצלחות נוטות להיות מונצחות גם זמן רב לאחר שהתפתחויות טכנולוגיות באמצעי לחימה ובתורות לחימה (תו"ל - תורת לחימה) הפכו אותן למיושנות. כך למשל טקטיקות נפוליוניות (ראה המלחמות הנפוליוניות) מסוגה של "להסתער בכל מחיר" שלטו במלחמת האזרחים האמריקאית ובמלחמת העולם הראשונה, וגרמו לקטילת הגייסות המסתערים באש מקלעים מתוך חפירות מוגנות בגדרות תיל. כתוצאה מנסיונה העגום של צרפת במלחמה זו, היא הגיעה למלחמת העולם השנייה עם דוקטרינה הגנתית לחלוטין, תוך הסתמכות עיוורת על קו מז'ינו הבלתי-חדיר, רק כדי להימצא חשופה וחסרת יכולת-תגובה אל מול הבליצקריג הגרמנית.

[עריכה] מדיניות ודיפלומטיה

הלכה למעשה, כל רמה מהווה נדבך ב"סולם אסטרטגי", שבבסיסו הטקטיקה, ומעליה האופרטיבה והאסטרטגיה-רבתי, כאשר מעל רמת האסטרטגיה-רבתי נמצאת הרמה הגבוהה ביותר - רמת המדיניות והדיפלומטיה. ברמה זו ההנהגה האזרחית-פוליטית מנהלת את משאביה המדיניים (כמו בריתות או קואליציות) במטרה לתמרן מדינות אחרות, ובעת הצורך להפעיל עליהן לחץ בכדי לכפות את רצונה.

כל רמה באותו "סולם אסטרטגי" נועדה לשרת את הרמה שמעליה על-ידי פישוט המטרות שזו מציבה לכדי יעדים ברורים וברי-השגה, ובאותה מידה כל רמה משרתת את הרמה שמתחתיה על-ידי חלוקת משאבים הגיונית, שתאפשר לה להגשים את יעדיה. מכאן שאת המטרות הכלליות שמציבה הרמה המדינית משרתות גם האסטרטגיה-רבתי והרמות הנמוכות יותר, כאמור, אלא שברמת המדיניות נעשה הדבר תוך כדי ניסיון להימנע מלחימה בפועל, שמשמעותה בזבוז משאבים. גם כאשר לא הצליחה הרמה המדינית להגשים מטרותיה "בדרך השלום", והמדינה נאלצה להפעיל את הכוחות המזויינים שברשותה כדי לכפות את רצונה תוך שימוש באלימות, אזי יהיה זה תפקידה של האסטרטגיה-רבתי לנהל גם את "תקופת-השלום" עם תום הקרבות. קלאוזביץ טען שאסטרטגיה צבאית מוצלחת לא תהיה המטרה, אלא לעולם תהא האמצעי למטרה, ואכן - הצלחה ברמה אסטרטגית מסוימת לא תביא בהכרח להצלחה של המדיניות. ההיסטוריה הצבאית רצופה בדוגמאות שבהן מדינות נחלו הצלחות טקטיות ואופרטיביות בשדה-הקרב, אך לא הצליחו לתרגמן להצלחה אסטרטגית או מדינית (המתבטאת, באופן הפשטני ביותר, בשלום ושגשוג).

[עריכה] עקרונות האסטרטגיה הצבאית

ערך מורחב – עקרונות המלחמה

אסטרטגים רבים ניסו לתמצת את האסטרטגיה המושלמת בסטים סגורים של עקרונות, במטרה להפוך את האסטרטגיה הצבאית למשהו שהוא קרוב יותר למדע מאשר לאמנות, ובכך להקל על המצביא בבואו לתכנן תוכניות ולהחליט החלטות. סון דזה הגדיר 13 עקרונות בעבודתו הידועה אמנות המלחמה (The Art of War), ונפוליאון המציא רשימה בת 115 כללים. לגנרל הקונפדרציה ניית'ן בדפורד פורסט היה רק עקרון אחד: "תגיע ראשון עם הרבים ביותר" ("Get there firstest with the mostest". ניתן לראות כי רבים מהעקרונות המופיעים בהמשך מגולמים בו).

"אל תחזור על הטקטיקות שהביאו לך את הנצחון, אלא תן לשיטותיך להשתנות לפי המבחר האינסופי של הנסיבות." - סון דזה

ישנם אסטרטגים הדוגלים בדבקות בעקרונות מלחמה בסיסיים כתנאי מספיק להבטחת הנצחון, בעוד שאחרים טוענים שטבע המלחמה הוא בלתי-צפוי, ולכן המצביא חייב להיות גמיש בעת ניסוח האסטרטגיה שלו. הלמוט קרל ברנרד פון מולטקה (Moltke, הידוע כ"מולטקה הקשיש"), ראש המטכ"ל הפרוסי, תיאר את האסטרטגיה כמערכת אד-הוק (מאולתרת בהתאם לנסיבות) של אמצעים ותחבולות שבאמצעותם המצביא צריך לפעול כאשר הוא נתון תחת לחץ. עקרונות ואמצעים אלו נשארו כמעט כמו שהיו, למרות ההתפתחות בטכנולוגיות המלחמה.

מכל מקום, כמה מעקרונות המלחמה הבסיסיים המקובלים היום ברבים מצבאות העולם הם:

• אחזות המטרה
• התקפיות
• שיתוף פעולה
• ריכוז המאמץ
• חסכון בכוח
• תמרון
• הפתעה
• אבטחה
• פשטות

[עריכה] התפתחות האסטרטגיה הצבאית

בסעיף זה נתאר את התפתחות האסטרטגיה הצבאית באופן כרונולוגי במקומות שונים בעולם.

[עריכה] באירופה ובמערב (מהתקופה הקלאסית ועד סוף המאה ה-18)

ערך מורחב – הטקטיקה והאסטרטגיה בעת הקלאסית

ערך מורחב – הטקטיקה והאסטרטגיה הרומית

שורשיה של האסטרטגיה הצבאית המערבית נטועים בסביבות המאה ה-4 לפנה"ס, במחשבה הספרטנית. במסעותיהם של מצביאים כמו אלכסנדר הגדול, חניבעל, סקיפיו אפריקנוס ויוליוס קיסר מדגימים תכנון ותמרונים אסטרטגיים קלאסיים, שנלמדו מחדש על-ידי אסטרטגים של העת החדשה. בתקןפה ההיא האסטרטגיה הבינלאומית הייתה מרוכזת סביב השליטה על הימים, ובספרו השפעת הכוח הימי על ההיסטוריה מתאר האסטרטג אלפרד תייר מהאן כיצד הרומאים השתמשו בכוחות הימיים שלהם כדי לחסום את קווי-התקשורת של חניבעל עם קרתגו, ואז באמצעות אסטרטגיה ימית הצליחו להוציא אותו מאיטליה, למרות שמעולם לא הצליחו להביסו על אדמת אירופה באמצעות הלגיונות שלהם.

ב-1520 פרסם ניקולו מקיאוולי את עבודתו אמנות המלחמה (Art of War), בה עסק בעיקר ביחסים בין הדרגים המדיניים והצבאיים, ובכך ניסח את מה שאנו מכנים "אסטרטגיה-רבתי". במלחמת שלושים השנים שהחלה ב-1618, ביצע גוסטבוס אדולפוס מלך שבדיה לוחמה אופרטיבית לדוגמה, כאשר הוביל את ארצו לניצחון על אדמת האימפריה הרומית הקדושה במרכז אירופה.

אולם רק במאה ה-18 הפכה האסטרטגיה הצבאית לנושא מחקר רציני. במלחמת שבע השנים שהחלה ב-1756, המציא פרידריך השני מלך פרוסיה אסטרטגיה של התשה כדי לבלום את אויביו ולחסוך בכוחות ארצו. כשפרוסיה מותקפת מכל צדדיה על-ידי צרפת, אוסטריה, רוסיה, שבדיה וסקסוניה, פרידריך ניצל את עמדתו המרכזית שאיפשרה לו להניע כוחות צבאיים לאורך קווים פנימיים ולהעביר מאמצים מחזית אחת לאחרת לפי ההתפתחויות המקומיות. לא היה ביכולתו להשיג הכרעה, אולם הוא הצליח לדחוק את התבוסה עד שהושג פתרון דיפלומטי. "נצחונו" של פרידריך הביא לעליית קרנה של אסטרטגיה גאומטרית, ששמה דגש על קווי התקדמות ותמרון, טופוגרפיה ונקודות שולטות.

[עריכה] ג'ינגיס חאן והאימפריה המונגולית

האימפריה המונגולית בהנהגתו של ג'ינגיס חאן מספקת דוגמה נגדית מאלפת לעומת ההתפתחויות האירופאיות באמנות האסטרטגית. הצלחותיו של ג'ינגיס חאן ושל יורשיו התבססו על תמרון והפחדה. למעשה, הנקודה אליה כיוון ג'ינגיס את התקפותיו האסטרטגיות הייתה לא יותר מאשר הדימוי הפסיכולוגי של כוחותיו בתודעתה של אוכלוסיית היריב. על-ידי יישום שיטתי וקפדני של אסטרטגיה זו, כלומר אופרטיבה מגובה בלוחמה פסיכולוגית, הצליחו ג'ינגיס וצאצאיו לכבוש שטחים נרחבים ביותר באירואסיה.

אבני הבניין של הצבא והאסטרטגיה של ג'ינגיס היו הקשתים ועדרים עצומים של סוסים מונגוליים. ביחס של חמישה סוסים לכל לוחם, היה הצבא המונגולי נייד ביותר (עדרי הסוסים סיפקו גם את הבסיס הלוגיסטי לאספקת מזון, בעוד שאת כל המצרכים האחרים הדרושים לחייל במסעו בזזו המונגולים מסביבתם). בהשוואה לצבא המונגולי, כל הצבאות האחרים היו כבדים - וכתוצאה מכך בעלי כושר-ניידות נחות בהרבה. באמצעות ריכוז מאמץ, תמרון, הפתעת האויב והתקפה בלתי-פוסקת, הובאו צבאותיהם של סין, פרס, ארצות ערב וארצות אירופה תחת לחץ עד שבירתם, ואז נרדפו עד שהושמדו כליל. כשנדרש הצבא המונגולי לכבוש עיר מבוצרת, נדרשה מהאסטרטגיה הנ"ל הכרעה מהירה. כאן יצא לעזרתם של המונגולים שמם כלוחמים נוראים ואכזרים: טרבושה או סוג אחר של נשק בליסטרה הובא כדי להטיל פגרי חיות וגוויות לתוך העיר הנצורה, במטרה להפיץ מחלות ומוות בקרב התושבים. תושבי ערים שלמות נטבחו כשהחאן רצה להטיל מורא על ערים אחרות. מכאן שהמונגולים יישמו באופן אסטרטגי את מה שאנו מכנים היום בשם לוחמה פסיכולוגית, אם ניתן לכלול טרור ברוטלי וטבח במונח זה, והצלחותיהם הביאו לשליטה שלא נראתה כמוה בכל ארצות אירואסיה כמעט, במשך המאות ה-13 וה-14.

[עריכה] במלחמות הנפוליוניות (1792-1815)

המהפכה הצרפתית (1789) והמלחמות הנפוליוניות שהחלו בעקבותיה (1792-1815) גרמו למהפכה באסטרטגיה הצבאית. ההשפעה של התקופה ההיא ניתנת הייתה להבחנה גם במלחמת האזרחים האמריקאית (1861-1865) ובשלביה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה (1914-1918). הופעתו של נשק קל אמין, זול וקל לייצור, וכן התפתחותם של צבאות האזרחים והגיוס ההמוני הביאו לגידול מהיר בגודלם של הצבאות, והעוצבות גדלו בהתאמה: בתחילה התהווה הצורך לחלק את הצבא לדיביזיות, ומאוחר יותר לקורפוסים. במקביל התהוותה הארטילריה הדביזיונית: קלת-משקל, ניידת, ועם טווח ועוצמת-אש משופרים. מערכי הכידונאים והמוסקטרים היורים מטחים מאסיביים התחלפו בחיל רגלים קל הנלחם בקו-מגע.

נפוליון ניצל את ההתפתחויות הנ"ל כדי ליישם אסטרטגיה של השמדה ברוטאלית ביעילותה, שהתעלמה כמעט לחלוטין מהדרישות ה"מתמטיות" הדקדקניות של האסטרטגיה הגיאוטרית. הוא חתר בהתמדה להשגת הכרעה בקרב כשמטרתו יחידה - להשמיד לחלוטין את כוחות האויב העומד מול כוחותיו. בשבתו כשליט יחיד לצד היותו המצביא העליון של צבאו, הוא הקדיש את מחשבתו הן לאסטרטגיה-רבתי והן לאסטרטגיה האופרטיבית, ורתם את כל המאמצים, גם פוליטיים וכלכליים, באופן הדוק ומתואם לצורך השגת מטרותיו הצבאיות המשרתות את יעדיו המדיניים. בסופו של דבר הוא הובס כאשר אויביו אימצו את האסטרטגיות שהוא הביא לידי שלמות.

ההצלחות האסטרטגיות של נפוליון יצרו תחום חדש של מחקר של אמנות המלחמה. שניים מהתלמידים החשובים ביותר של תורותיו היו קארל פון קלאוזביץ, איש צבא פרוסי עם רקע בפילוסופיה, ואנטואן-אנרי ז'ומיני, אחד מהקצינים במטהו של נפוליון. עבודתו של קלאוזביץ על המלחמה מהווה עד היום בסיס ו"תורה" של האסטרטגיה הצבאית, ועוסק בהנהגה פוליטית לצד זו הצבאית. התזה המרכזית שלו מתומצתת במשפט המוכר ביותר של קלאוזביץ גם מחוץ לתחומי המחקר הצבאי:

"המלחמה איננה אך ורק פעולה פוליטית, אלא אמצעי פוליטי אמיתי, המשכה של המדיניות המבוצעת בדרכים אחרות."

קלאוזביץ זנח את האסטרטגיה הגאומטרית ששלטה באמנות המלחמה האירופאית מאז המצאת כלי הירי וכמעט עד לימיו, ואימץ את הרעיון הנפוליוני של הניצחון, לפיו יש לחתור למגע עם האויב ולהשמדתו המוחלטת בכל מחיר. עם זאת, הוא הכיר בכך שמלחמה מוגבלת עשויה להשפיע על המדיניות באמצעות "אסטרטגיה של התשה".

בניגוד לקלאוזביץ, ז'ומיני עסק בעיקר באסטרטגיה אופרטיבית, תכנון ומודיעין, ניהול קרב ו"צבאיות" לעומת "מדינאות". הוא הציע שניצחון יושג על-ידי כיבוש ותפיסת שטחו של האויב במקום השמדת כוחותיו. מכאן ששיקולים גאומטריים תפסו מקום של כבוד בתאוריה שלו של האסטרטגיה. שני העקרונות הבסיסיים של האסטרטגיה לפי ז'ומיני הם ריכוז הכוח (המאמץ) נגד חלק של כוח היריב בכל פעם, ותקיפה של המטרות הרגישות ביותר שלו קודם לכל.

לעומת האסטרטגיה התקיפה של נפוליון, ניתן לזהות בתקופה זו גם התפתחות של לוחמת התעלות, עם התהוותם של קווי טורס וודראס (Torres Vedras) במהלך מלחמת ספרד (1808-1814). כאשר הצבאות הצרפתיים, שהסתמכו על המשאבים של השטחים שכבשו במהלך התקדמותם, פגשו בקו ביצורים שלא יכלו לאגף, הם נעצרו במקומם ונאלצו לסגת לאחר תקופה מסוימת, כשכילו את המשאבים בשטחים שלפני הקו.

מלחמת ספרד שנוהלה על-ידי בריטניה, ספרד ופורטוגל נגד צרפת הציגה לאירופה ולעולם המערבי סוג נוסף של לחימה שלא היה כה מפותח בעבר, והוא לוחמת הגרילה, שהפכה לגורם משמעותי במאה ה-20. הבריטים סייעו ללוחמים הפורטוגלים שנלחמו בצרפתים בחצי האי האיברי, באספקה ובעידוד, באופן שאילץ את הצבא הצרפתי להשקיע את מירב מאמציו באבטחת קווי-התקשורת העורפיים שלו. אסטרטגיה זו של הבריטים הייתה יעילה ביותר, במונחי עלות-תועלת, שהעלות לחמש ולתספק מורדים פורטוגליים היא נמוכה בהרבה יחסית לצבא הבריטי, בעימות מול מספר נתון של חיילים צרפתים. לכן הבריטים יכלו להחזיק צבא קטן יותר המצוייד באופן טוב יותר ושאספקתו סדירה, כך שהחיילים הבריטיים לא נאלצו לחיות ממשאבי השטח ולבזוז מהתושבים המקומיים. בשל כך יחסיהם עם התושבים היו טובים יחסית, ובסופו של דבר הם יכלו להשקיע פחות גם באבטחת מחנותיהם וקווי-התקשורת והאספקה שלהם אל העורף.

[עריכה] בעת החדשה (המאה ה-19)

[עריכה] במלחמת האזרחים האמריקאית (1861-1865)

האבולוציה של האסטרטגיה הצבאית המשיכה במלחמת האזרחים האמריקאית (1861-1865), בעיקר הודות לגנרלים כמו רוברט אדוארד לי (Lee), יוליסס סימפסון גרנט (Grant) וויליאם שרמן (Sherman), שהושפעו כולם מעלילות קרבותיו של נפוליון. עם זאת, תוצאותיה של הדבקות בעקרונות המלחמה הנפוליוניים אל מול פניהן של ההתפתחויות הטכנולוגיות - כמו פיתוחו של רובה החי"ר לטווח ארוך - היו לרוב הרות-אסון. היקפי הזמן והמרחב בהם נערכה המלחמה השתנו גם כן: מסילות ברזל איפשרו תנועה מהירה של גייסות אדירים לאורכם של הקווים הפנימיים, למרות שהתמרון והקרבות עדיין נתחמו במסדרונים צרים ופגיעים. מנוע הקיטור והספינות הממוגנות בשריון הברזל שינו גם את אופן התובלה והלחימה בימים.

בתקופה ההיא עדיין לא נבצר מקומה של אסטרטגיית התמרון בניצחונות, כפי שהודגם במסעו של שרמן אל החוף ב-1864, אולם מקום זה היה מותנה ב"נכונותו" של האויב שלא להתבצר. לקראת סוף המלחמה, בעיקר במהלך קרבות ההגנה על מטרות סטטיות כמו קרב קולד הארבור (Cold Harbor) או קרב ויקסבורג (Vicksburg), ממדיהן של החפירות בשני הצדדים הגיעו עד סדרי-גודל של מלחמת העולם הראשונה.

[עריכה] בניין הכוח בפרוסיה וגרמניה (1870-1914)

לקחיה של מלחמת האזרחים בארצות הברית לא נלמדו עדיין במהלך המלחמות האוסטרו-פרוסית והפרנקו-פרוסית, אז לתמרון עדיין היה מקום בניצחון.

בתקופה המוליכה לקראת מלחמת העולם, שניים מהאסטרטגים המשפיעים ביותר היו גנרלים פרוסים, והם הלמוט קרל ברנרד פון מולטקה (Moltke) ואלפרד פון שליפן (Schlieffen). תחת פיקודו של מולטקה השיג הצבא הפרוסי את הניצחון במלחמות האוסטרו-פרוסית (1866) והפרנקו-פרוסית (1870-1871), כאשר לשנייה מתייחסים לרוב כדוגמה קלאסית של הגותה ויישומה של אסטרטגיה צבאית. בנוסף לניצול מסילות ברזל ודרכים סלולות לצורך התמרון, מולטקה רתם גם את שירותי הטלגרפיה לצורך שליטה בכוחות צבא גדולים. הוא הכיר בצורך הגובר להאציל סמכויות פיקוד למפקדים הכפופים לו, ועל-כן העדיף לרוב להוציא "הנחיות" במקום להוריד פקודות. עם זאת, מולטקה זכור יותר בתור אסטרטג מאשר מצביא, בשל אמונתו בצורך בגמישות במהלך תכנון נוהל הקרב וכן בשל טענתו כי שום תוכנית, אף לא זו המתוכננת היטב, לא מובטח לה כי תשרוד את מפגשה הראשון עם כוחות האויב.

פילדמרשל שליפן ירש את מקומו של מולטקה במטכ"ל הגרמני ב-1891, והוביל את התכנון הגרמני לקראת מלחמת העולם. הוא היה חסיד של "אסטרטגיית ההשמדה", אולם תוכניותיו נאלצו להתמודד עם מלחמה בשתי חזיתות מול יריבים בעלי עליונות כמותית. האסטרטגיה שהוא ניסח תוך-כך ידועה בשם "תוכנית שליפן", וביסודה מצוי עיקרון ריכוז המאמץ: הגנה במזרח (מול רוסיה) תוך ריכוז הכוחות במערב (מול צרפת), במטרה להשיג ניצחון מהיר ומכריע שיאפשר לרכז שוב את הכוחות, והפעם בתקיפה במזרח. בהשראת הצלחתו של חניבעל מול לגיונות רומא בקרב קנה (Cannae), שליפן תיכנן קרב אחד אדיר של הקפה תוך השמדה מוחלטת של צבאות יריביו.

אסטרטג גרמני בולט אחר של התקופה היה האנס דלבריק (Delbrück), שהרחיב את הרעיון של קלאוזביץ בדבר לחימה מוגבלת לכדי תאוריה על "אסטרטגיה של התשה". התאוריה שלו התריסה כנגד המחשבה הצבאית של זמנו, שהעדיפה באופן מובהק את הניצחון המכריע בקרב, ואכן מלחמת העולם תדגים תוך זמן קצר את מגרעותיה של אותה "אסטרטגיית השמדה" פזיזה.

בזמן שהתיעוש הביא להתקדמות בטכנולוגיה הימית, אסטרטג אמריקאי יחיד - אלפרד תייר מהאן - עדכן את התחום של האסטרטגיה הימית. הוא הושפע מעקרונותו של ז'ומיני בנוגע לאסטרטגיה, ועל כן חזה שבעקבות עליית קרנה הצפויה של האסטרטגיה הכלכלית לצד האסטרטגיה הצבאית במלחמות הבאות, השליטה בימים תביא היא שתביא את הכוח לשלוט בסחר ובמשאבים הדרושים כדי לנהל מלחמה. מהאן דחף ליצירת "צי גדול" וגרס שההגנה תבוא משליטה במבואות הימיים ולא על-ידי ביצור החופים. התאוריות שלו הביאו למעשה לפתיחתו של מירוץ החימוש הימי בתחילתה של המאה ה-20, עד תחילת מלחמת העולם.

[עריכה] במלחמת העולם הראשונה (1914-1918)

עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה (1914-1918), האסטרטגיה נשלטה בעיקר על-ידי המחשבה ההתקפית שאפיינה את העימותים מאז 1870, ושהתבססה על מסעותיו של נפוליון בתחילת המאה ה-19. כל זאת, למרות הלקחים שניתן היה ללמוד ממלחמת הבורים השנייה (1899-1902) ומלחמת רוסיה-יפן (1904-1905), בהן הפגין המקלע את יכולותיו ההגנתיות. כבר בסוף 1914 הגיעה החזית המערבית לנקודת קיפאון, והיכולת לתמרן ברמה האסטרטגית אבדה לחלוטין, משני צידי הקו. התוצאה הייתה מלחמת התשה: הגרמנים מול הצרפתים בקרב ורדן (1916, Verdun), והבריטים ומדינות ההסכמה מול הגרמנים בקרב על הסום (1916, Somme) ובקרב פסכנדל (1917, Passchendaele) נקטו לראשונה בקרבות גדולים שמטרתם אינה אלא לשחוק את כוחות האויב. קרבות התשה, מטבעם, צורכים זמן רב, ולכן משכם של הקרבות במלחמת העולם נמתחו לעתים קרובות עד-כדי שבועות ואף חודשים. הבעיה בלחימה נגד אסטרטגיה של התשה היא השימוש של המגנים בהגנה לעומק מבוצרת, שדורשת ככלל יחס של בערך 10 תוקפים לכל מגן, רק לשם קיומו של סיכוי קלוש לניצחון. היכולת של המגן לנוע לאורכם של קווים פנימיים מנעה לרוב את יכולתו של התוקף לרכז מאמץ ולחדור דרך קווי ההגנה.

בחזיתות האחרות עדיין היה מקום לתמרון ברמה האסטרטגית: הגרמנים ביצעו קרב השמדה לדוגמה מול הרוסים בקרב טננברג (1914, Tannenberg), והבריטים בשיתוף הצרפתים ביצעו את המתקפה נגד האימפריה העותמנית בגליפולי (1915-1916, Gallipoli), תוך שילוב עוצמת-אש מהים ונחיתה אמפיבית, במאמץ לסייע לרוסים לסלק את העותמנים מהמערכה. בפלסטינה (Palestine), נשלטה המערכה בעיקר על-ידי פרשים, והבריטים השיגו הבקעה מול העותמנים בעזה (1917) ובמגידו (1918). הקולונל תומס אדוארד לורנס (Lawrence, ידוע יותר בכינויו "לורנס איש ערב") וקצינים בריטים אחרים הובילו לוחמים ערבים בלתי-סדירים בלוחמת גרילה מול העותמנים, תוך שימוש בטקטיקות ואסטרטגיה שפותחו במלחמות הבורים.

במלחמת העולם הראשונה השתתפו צבאות במספרים שכמותם לא נראו עדיין. הבריטים, שהסתמכו תמיד על צי חזק ומבוסס שלצידו צבא סדיר קטן, חוו התרחבות מהירה שהיוותה אתגר מתמיד להתמודדות בידי הגנרלים וקציני-המטה, שמעולם לא התנסו בתכנון אסטרטגי עבור כוחות אדירים שכאלה. התפתחויות טכנולוגיות נוספות היו בעלות השפעה על האסטרטגיה גם כן, ובהן ניתן למנות את הסיור האווירי, טכניקות ארטילריה חדשות, גזים רעילים, המיכון והטנק, הטלפוניה והטלגרף האלחוטי.

כמו-כן, ובאופן בולט ביחס למלחמות קודמות, האסטרטגיה הצבאית של מלחמת העולם הראשונה הונחתה על-ידי האסטרטגיה רבתי של קואליציית האומות: מדינות ההסכמה מצד אחד, מול מעצמות המרכז מהצד השני. החברה והמשאבים כולם גוייסו לצורך המאמץ המלחמתי הכולל. התקיפות האסטרטגיות כוונו במידה רבה אל כלכלת האויב, כפי שעשתה בריטניה כשהפעילה את המצור הימי, וגרמניה שהפעילה לוחמת צוללות נגד ספינות מסחר. גם אחדות הפיקוד הציגה בעיה משלה, כשמדינות שונות החלו בביצוען של תקיפות ומגננות מתואמות. בסופו של דבר קיבלו על עצמן מדינות ההסכמה את הנהגתו של פילדמרשל פרדיננד פוש (Foch) הצרפתי, ומעצמות המרכז הונהגו לרוב על-ידי הגרמנים.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה רק כשיכולת החיילים הגרמנים להילחם הגיעה לשפל שחייב את ממשלתם לבקש את תנאי השלום. הצבא הגרמני המותש הובס בקרב על אמיין (אוגוסט 1918, Amiens), וקריסת המשק והכלכלה הגרמנית בהמשך הבטיחה את ניצחונן של מדינות ההסכמה. היה זה רק עניין של זמן עד שהטנק יחזיר לאסטרטגיה את יסוד התמרון שאבד לה.

[עריכה] בין שתי מלחמות העולם (1918-1939)

[עריכה] במלחמת העולם השנייה (1939-1945)

[עריכה] במלחמה הקרה (1947-1991)

[עריכה] בעולם שלאחר המלחמה הקרה (1991 עד ימינו)

[עריכה] לקריאה נוספת

• יהושפט הרכבי, מלחמה ואסטרטגיה, משרד הבטחון - ההוצאה לאור
• אדוארד לוטוואק, אסטרטגיה של מלחמה ושלום, משהב"ט
• יהודה ואלך, תורות צבאיות: התפתחותן במאות ה-19 וה-20, הוצאת מערכות - משרד הבטחון, 1977
• עזר גת, מקורות המחשבה הצבאית המודרנית, משהב"ט
• עזר גת, התפתחות המחשבה הצבאית במאה ה-20, משהב"ט
• רוג'ר אשלי לאונרד, על המלחמה: מדריך קצר לקלאוזביץ, משהב"ט
• חנן טל, אסטרטגיה: מהות, יעדים, אמצעים, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1995
• אלישיב שמשי, בכוח התחבולה, משהב"ט

[עריכה] ראו גם

• טקטיקה
• דוקטרינה צבאית
• עקרונות המלחמה
• רשימת מצביאים ואסטרטגים: סון דזה, קארל פון קלאוזביץ, בזיל ה. לידל-הארט
• תוכניות אסטרטגיות ידועות: תוכנית שליפן, בליצקריג, הלם ומורא (Shock and Awe), אסטרטגיית פביאן
• מונחים אסטרטגיים: הפצצה אסטרטגית, עומק אסטרטגי, לוחמה א-סימטרית, אסטרטגיה רבתי, מכפיל כוח

אמנות המלחמה
אמנות המלחמה:	טקטיקה · מבצעיות (אופרטיבה) · אסטרטגיה · דוקטרינה צבאית · תורת לחימה
מושגי יסוד:	יסוד התנועה · יסוד האש · קרב · מלחמה
תיאורטיקנים:	סון דזה · קרל פון קלאוזביץ · אלפרד גראף פון שליפן · בזיל ה. לידל הארט
טקטיקה
מערכים צבאיים בעת העתיקה - מערך ריבוע · פלנקס · טסטודו · אימפי אדמה חרוכה · איגוף · בלימה · גרילה · דיכוי הגנה אווירית · הטעייה · המנעה אווירית · הסוואה · הסתערות · הפרד ומשול · הצנחה · חיפוי · טרור · לוחמה בשטח בנוי · לוחמה פסיכולוגית · מארב · מכה מקדימה · מלחמת בזק · מפת מבצע · מצור · ריכוז מאמץ · תנועת מלקחיים טקטיקה של פרשים · חי"ר · שריון · ארטילריה · לחימה אווירית · לחימה ימית
אסטרטגיה לאורך ההיסטוריה
הטקטיקה והאסטרטגיה היוונית · הטקטיקה והאסטרטגיה היוונית וההלניסטית · הטקטיקה והאסטרטגיה הרומית · הטקטיקה והאסטרטגיה האירופאית בימי הביניים · הטקטיקה והאסטרטגיה האירופאית בעת החדשה · הטקטיקה והאסטרטגיה במאה ה-20