אפיפיור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

נצרות

פורטל נצרות
מושגים בנצרות
התאולוגיה הנוצרית	כתבי הקודש הנוצריים
הקרדו השילוש הקדוש החטא הקדמון צליבת, תחיית ועליית ישו הביאה השנייה שבעת החטאים	הברית הישנה הברית החדשה הבשורות חזון יוחנן
הפולחן הנוצרי	אישים מרכזיים
הסקרמנטים טבילה · וידוי סעודת האדון צלב · איקונין	ישו · יוחנן המטביל השליחים · פאולוס אבות הנצרות · האפיפיור הקדושים הנוצריים
הזרמים בנצרות	ההיסטוריה של הנצרות
נצרות קתולית נצרות אורתודוכסית נצרות פרוטסטנטית המינים בנצרות	ועידת ניקיאה פילוג הכנסייה הנוצרית מסעי הצלב הפילוג המערבי הרפורמציה
ראו גם
מונותאיזם \| נצרות ואנטישמיות \| אדריכלות כנסיות

האפיפיור הוא מנהיגה של הכנסייה הרומית-קתולית וראש מדינת קריית הוותיקן שברומא, ויש נוצרים קתולים הרואים בו את נציגו של ישו עלי אדמות.

מוסד האפיפיורות קיים מעל ל-1,900 שנים. תוארו של האפיפיור ברוב השפות נגזר מהמילה papa בלטינית שפירושה "אבא". באנגלית: Pope, בגרמנית: Papst, בצרפתית: Pape, בספרדית ובאיטלקית: Papa, בערבית: البابا. התואר "אפיפיור" בעברית - מקורו בספרות העברית של ימי הביניים. המונח שאול מן התלמוד, שם הוא מופיע בצורה הארמית אפיפיורא ומשמעותו: שׂר. ייתכן שהמילה הארמית נשאלה בתורה מיוונית. השימוש בימי הביניים בתואר אפיפיור לראש הכנסייה הקתולית, נבע כנראה מהדמיון בצליל ובמשמעות בין המילה התלמודית לבין אחד מתאריו ביוונית.

יש לציין כי התואר papa נמצא בשימוש גם מחוץ לכנסייה הקתולית. שני הפטריארכים של אלכסנדריה, הפטריארך היווני-אורתודוקסי (שיושב בפועל ביוון) והפטריארך הקופטי, מכונים papa בקהילותיהם.

באופן רשמי מוגדר האפיפיור כבישוף של רומא (למרות שבפועל ממלא את התפקיד אחד מעוזריו) וככזה מכונה גם פונטיפקס עליון, תואר המבוסס על תוארו של הכהן העליון של הדת הרומית, הפונטיפקס מקסימוס.

מוסד האפיפיורות החל עם פטרוס הקדוש, שניהל את הכנסייה הנוצרית והיה מהמיסיונרים הראשונים של הנצרות. באחד ממסעותיו הגיע לרומא שם נצלב, ולפי האמונה גם נקבר. יורשיו, שהיו מנהלי הכנסייה, נחשבים לאפיפיורים הראשונים. רובם פעלו ברומא ורובם זכו לגורל דומה כמו פטרוס. במאה הרביעית הקים הקיסר קונסטנטינוס (הקיסר הראשון שקיבל עליו את הנצרות) כנסייה במקום בו האמינו שקבור פטרוס הקדוש. מאז, ראשי הכנסייה ברומא נחשבו לראשי הכנסייה הקתולית, ורוב כנסיות העולם ראו בבישופים של רומא את מנהיגיהם.

מאז הועתקה בירת האימפריה הרומית לביזנטיון, הייתה נתונה רומא לחסדיהם של שבטים ברברים. האפיפיורים לא הצליחו למנוע את כניסתם, אך רבים מהם המירו את דת השבטים לנצרות. הבולט מכולם היה האפיפיור ליאו הגדול (כיהן בין 461 - 440).

מעמדם של האפיפיורים נחלש עקב התרחקות ביזנטיון מהנצרות הרומית המקורית, אך עם כיבוש מרבית אירופה בידי הפרנקים במאה השמינית וקבלת הנצרות על ידיהם, עלה מעמד האפיפיורות והשפעתה. הפרנקים ראו באפיפיור את מנהיגם הרוחני ואף העניקו להם קרקעות בשליטה ישירה. הדבר סיבך את האפיפיורים בתחרויות פוליטיות ואף הרס פעם אחת את מדינת האפיפיור בעקבות מאבק מזוין.

במאה ה-11 התנתקו הנוצרים המזרחיים מהכנסייה הקתולית והקימו להם כנסייה נפרדת. מאז החל שוב להתחזק מעמד האפיפיורים. הם נקראו לפשר בין מדינות ובסיכסוכים בינלאומיים ונחשבו לסמכות עליונה, הם נקראו לפתוח אוניברסיטאות ומוסדות מדינה ולברך ערים וקהילות.

במאות ה-11 וה-12 עודדו האפיפיורים את היציאה למסעות הצלב כדי להציל את כנסיית הקבר הקדוש והמקומות הקדושים מהמוסלמים. ב- 1309 העתיק האפיפיור קלמנס החמישי את מושבו לעיר אביניון שבפרובנס ורק בשנת 1378 חזרו האפיפיורים לרומא.

פיצול חמור במוסד האפיפיורות התרחש כאשר למשרה נבחר אורבן השישי בשנת 1378. התנהגותו האלימה גרמה למספר מדינות קתוליות להציב כמתחרה ("אנטי אפיפיור") את האנטי אפיפיור קלמנס השביעי. מאז ועד 1417 הוצגו טוענים נוספים לכתר עד שלבסוף הוחלט על מרטין החמישי. הקרע היה פוליטי ולא רוחני ולכן מעמד הכנסייה הקתולית נפגע עקב כך.

במאה ה-16, שורה של מנהיגים חזקים הגבירו את כוחה של הכנסייה והאפיפיורות, אך משבר נוסף לא אחר לבוא: בעוד מדינות אירופה נקרעות במלחמות, ניצב מול האפיפיור פאולוס השלישי מרד גרמני בראשות הרפורמטור מרטין לותר. הדבר החל את תנועת הרפורמציה שמנהיגיה דרשו שינויים בכנסייה הקתולית והקימו להם כנסיות משלהם, כגון הכנסייה הלותרנית והכנסייה הקלוויניסטית. אך האפיפיור פאולוס השלישי יצא מחוזק מהמשבר, ובועידת טרנטו ערך מספר רפורמות אך גינה את הכופרים והחלטות הועידה הביאו לפרץ אמונה מחודש. פאולוס גם הקים את מסדר הישועים שחניכיו הפכו למיסיונרים והביאו את הבשורה לאסיה, אפריקה ואמריקה.

אף שכוחה הרוחני של האפיפיורות גבר, הלך כוחה המדיני וקטן, ולאחר שנפוליון כבש את איטליה הושמו פיוס השישי והשביעי במאסר בצרפת. היה זה תחילת מאבקם המדיני של האפיפיורים שהסתיים ב-1929, לאחר שפיוס האחד עשר חתם על הסכם עם ממשלת איטליה שהכירה בותיקן כמדינה ובראשה האפיפיור. התנהולות של האפיפיור פיוס השנים עשר, האפיפיור בעת השואה, שנויה במחלוקת, בשל טענות שהתעלם מזוועת המלחמ ואף שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית.

האפיפיור הקודם, יוחנן פאולוס השני, היה האפיפיור הראשון מאז המאה ה-16 שאינו איטלקי: מוצאו מפולין ושמו עד למינויו לאפיפיור היה קרול וויטילה. הוא היה שמרני מאוד בנוגע לאמונה (למשל בהתנגדות נחרצת להפלות ולתכנון המשפחה), אך עשה מספר צעדים היסטורים. הראשון בהם הוא חיזוק ההכרה בכך שהיהודים לא אשמים במותו של ישו, תהליך שאותו התחיל יוחנן העשרים ושלוש שהיה פרו־יהודי. השני הוא המספר המדהים של קדושים שהוכרזו בתקופתו צעד שמטרתו לחזק את האמונה ברחבי העולם.

האפיפיור הנוכחי הוא בנדיקטוס השישה עשר, שנבחר ב-19 באפריל 2005, והוא האפיפיור הגרמני הראשון מאז המאה ה־11.

כיום האפיפיור הוא אחד האנשים החזקים בעולם שסוחף אחריו מיליארד ויותר מאמינים קתולים ושולט על מדינה קטנה מאוד אך עשירה חומרית ותרבותית.