רעב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה עוסק במצוקה גופנית עקב חסך במזון. לערך העוסק במחסור במזון שפוקד אוכלוסייה נרחבת, ראו רעב המוני.

רעב היא תחושה הפוקדת חיה או אדם כאשר אין מסופק לה מזון במידה הנדרשת.

כמו כל מכונה זקוק גם הגוף לאנרגיה על מנת לפעול. הגוף מפיק אנרגיה באמצעות שריפת חומרים המופקים ממזון והפקת אנרגיה מתוכם (הנמדדת בקלוריות).. כאשר מבחינה מערכת האיזון של הגוף במחסור באנרגיה, היא מעלה לתודעה את תחושת הרעב.

גם במצב של איזון קלורי, אם הוכנס מזון לגוף שלא בדרך של לעיסה ובליעה עדיין צפויה תחושה של רעב. רעב יכול להתבטא גם בהזדקקות למוצרי מזון שאינם משביעים, כמו ממתיקים מלאכותיים. נראה שטעם המתיקות קושר באדם, על ידי התהליך האבולוציוני, למזון עשיר בפחמימות, ועל כן הוא מהווה מושא תשוקה, גם כאשר לאמיתו של דבר ערכו התזונתי דל. מצד שני, המידה שבה ערב מזון לחיך היא כשלעצמה פונקציה של מידת הרעב.

בתחושת הרעב יש מוטיבים נלמדים, וחיה אשר הורגלה להאכלה שאינה משביעה תמשיך לאכול הרבה גם כאשר דרך האכלתה, אך באיטיות היא תלמד להתאים את עצמה למצב התזונתי החדש. עם זאת, לא אצל כל החיות שולטת תחושת הרעב על האכילה. דגי זהב וכלבים עשויים לאכול יותר מכפי הרצוי להם, בעוד שחתולים בדרך כלל אוכלים במידה הדרושה להם. הוכחה אחרת למוטיב הלמידה היא סלידה שמתפתחת ממאכלים שאינם בלתי טעימים כשלעצמם, אלא מביאים תוצאות לוואי בלתי נעימות, וכן להיפך.

[עריכה] רקע פיזיולוגי

"קרקורי בטן", התכווצות שרירי בטן, אופיינית לרעב, אך בניגוד למה שחשבו בעבר, אינה גורמת לו. תחושת רעב קיימת גם כאשר השרירים הוסרו בניתוח. את תחושת הרעב מביאים חיישנים לרמת הגלוקוז הנמצאים במוח (הגלוקוז הוא ספק האנרגיה הראשון במעלה למוח), וניתן להפעילם במעבדה גם ללא רעב אמיתי. גם למעיים ולבטן יש תפקיד ברעב, ותפקיד בלעדי בתחושת השובע. חיישני בטן ומעיים מעבירים אותות מתאימים למוח בעת שובע, וכך גם הכבד. משום שתחושת השובע אינה מושגת במוח, אין היא קשורה כל כך לגלוקוז, אלא לרכיבי מזון אחרים.

המרכז במוח האחראי על הרעב הוא ההיפותלמוס. פגיעה בו תביא לדחייתו של מזון, כמעט עד לגוויעה ברעב. פגיעה באזורים אחרים בסביבה ההיפותלמית תביא לאכילה מופרזת. גירוי האזורים האלו יביא להמשך אכילה, או לחילופין להפסקתה בניסויים על חיות מעבדה.

עם זאת, אין לראות את ההיפותלמוס כ"אזור רעב" אחד ויחיד, אלא כמנגנון כיוונון למערכות מוח אחרות אשר מפיקות יחדיו את הרעב, בהן חשובה במיוחד המערכת הדופמינית.