תפילה (יהדות)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התפילה במהותה היא ניסיון של האדם להתקרב אל אלוהים באמצעות פניה ישירה אליו. נראה שבתקופה הקדומה התפילה הייתה מעשה ספונטני של היחיד ללא זמן או נוסח קבוע. במשך הזמן התפילה התמסדה ונעשתה לאקט ציבורי, שיש לו זמנים קבועים ונוסחים קבועים, ואף הוקמו בתי תפילה מיוחדים לשם כך. בתנ"ך אנחנו מוצאים כמה אישים שמתפללים, כמו אליעזר עבד אברהם, יעקב אבינו, משה רבנו, חנה ושלמה המלך.
חכמי המשנה סידרו את הבסיס לתפילות שאנו מכירים כיום. אולם יש תפילות שנאמרו עוד בזמן שבית המקדש היה קיים: למשל קריאת שמע - שאת הפרשה הראשונה שלה בנוסף לעשרת הדברות היו קוראים בבתי כנסת במקביל להקרבת הקרבנות בבית המקדש (הוכחה לכך נמצאה עם התגלותו של פפירוס נאש). תפילות חוברו גם במועדים מאוחרים יותר. תפילה שחוברה במאה ה-20 היא תפילה לשלום המדינה.
התפילות משמשות בעיקר כתחליף להקרבת הקורבנות ושמותיהן נגזרים מהקורבנות (תמיד של שחר, תמיד של בין הערביים ושאריות של תמיד זה שהיו נשרפים למשך כל הלילה וכן קורבן מוסף בחגים). בהיעדר בית מקדש להקריב בו קרבנות חובה אלו הייתה התפילה למוסד המאחד את עם ישראל והמעניק לו את סדירות הקשר עם האל, וברוח זה פירשו חכמים את הפסוק (ספר הושע, פרק יד פסוק ג) "ונשלמה פרים שפתינו". כלומר כאשר אין באפשרותנו להקריב פרים בבית המקדש נתפלל לאלוהים מתוך קירות לבנו שימחל על פשעינו וימלא צרכינו.
תוכן עניינים |
[עריכה] דרכי התפילה
במשנה ובתלמוד אנחנו יכולים לפגוש ברכות ונסחי תפילות שאחר כך סודרו לכלל מערך אחד בסידור התפילה. ספר התפילות היהודי קרוי סידור, כנראה על שם סידור התפילות ועריכתם, ומרוכזים בו תפילות יום יומיות וברכות שונות, וספר התפילות של החגים קרוי מחזור, על שם המחזוריות השנתית, ומרוכזים בו תפילות של שלוש רגלים (פסח, שבועות וסוכות), וכן ראש השנה ויום הכיפורים.
ביהדות יש לכל הפחות שלוש תפילות ביום. תפילת הבוקר שנקראת תפילת שחרית. וזמנה מעלות השחר ועד חצות היום. תפילת הצהריים שנקראת תפילת מנחה וזמנה מאחרי חצות היום ועד שקיעת השמש, ותפילת הערב שנקראת תפילת ערבית וזמנה מצאת הכוכבים ועד עלות השחר. בשבתות , בחגים ובראשי חודשים ישנה תפילה נוספת אחרי תפילת שחרית שנקראת תפילת מוסף. בכל התפילות, גרעין התפילה היא תפילה אחת מרכזית שחוזרים עליה שוב ושוב בגרסאות שונות, תפילה זו נקראת תפילת שמונה עשרה או תפילת עמידה. את התפילה הזו שהייתה בתחילתה מורכבת משמונה עשרה ברכות נוהגים להתפלל בעמידה.
ברוב התפילה נהוג לשבת, אבל בחלקה העיקרי של התפילה שנקראת תפילת עמידה או תפילת שמונה עשרה חייבים לעמוד.
ישנם קטעי תפילה כמו הקדיש וקדושה כמו גם קריאת התורה שמחייבים מניין, שהם קבוצה של עשרה אנשים לפחות.
מקום התפילה נקרא בית כנסת על שם ההתכנסות של האנשים בו, ונהוג שהוא מרוהט. יש בתי כנסת שיש בהם תמונות, ויש שמצמצמים בהם. בבתי כנסת בתקופה הרומית נמצאו רצפות פסיפס בסגנון הרומאי, עם גלגל המזלות ותיאורים של סיפורים תנ"כים.
בבתי כנסת אורתודוקסים ישנה הפרדה בין נשים לגברים. לפי ההלכה די במחיצה שגובהה מטר. אבל בדרך כלל שמים מחיצה כך שלא ניתן לראות מצד אל צד, על מנת להמנע מהיסח הדעת.
[עריכה] מהות התפילה
התפילה במהותה היא נסיון של האדם להתקרב אל אלוהים באמצעות פניה ישירה אליו. דבר זה מעורר בעיות עצומות, כיצד אפשרית קרבה זו?
רבי שלמה אבן גבירול היטיב להציג את הדילמה בפניה עומד האדם המתפלל בשיר "שפל רוח" :
לפניך אני נחשב בעיני/כתולעת קטנה באדמה
מלוא עולם אשר אין קץ לגדלו/הכמוני יהללך, ובמה?
הדרך לא יכילון מלאכי רום/ועל אחת אני כמה וכמה...
הבעייתיות, אליבא דגבירול, מתעוררת בעצם הרשות להתפלל, כיצד יכול אדם, ילוד אישה וקרוץ חומר, שהיום הוא כאן ומחר בקבר, לגשת בתפילה אל מלך מלכי המלכים שאין להשיגו באמצעות חוש ושכל? הבעיה אינה מצטמצמת לתהיה בדבר יכולתו של האדם להתפלל, אלא מטילה ספק בלגיטימיות של התפילה, דהיינו, האם רשאי האדם להתפלל?
הרב יוסף דב סולובייצ'יק מתיר את התפילה משום שהיא הכרחית מבחינה נפשית לאדם הדתי. האדם המאמין לא יכול להחזיק מעמד בלי לפרוק את רגשותיו באמצעות התפילה.
אך גם אם הפניה אל האל בתפילה מותרת, תוכן התפילה מעורר תהיות רבות. שני המרכיבים העיקריים של התפילה, שבח ובקשות מעוררים קושי. אלוהים כישות מושלמת, לא צריך שישבחו אותו. וכישות שאינה משתנה, לא יכול לשנות את רצונו בגלל תפילת האדם.
בעיית השבחים בתפילה הטרידה כבר את חז"ל, במסכת ברכות מסופר:
"אותו איש שעבר לפני התיבה , אמר: האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד. אמר לו רבי חנינא: סיימת לומר את כל שבחיו של אדונך?"
וביתר חריפות במסכת מגילה:
"המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדי נעקר מן העולם".
אך קושיות קשות יותר מעלות הבקשות שמעתיר האדם על האל בתפילתו, האם אין האל יודע את חסרונותיו ורצונותיו של האדם? ויותר מזה, האם המתפלל מאמין כי חל באל שינוי כתוצאה מתפילתו?
ההוגים היהודיים התחבטו בשאלה זו לאורך הדורות, ונעשו נסיונות שונים ליישב את הבעייה.
הרמב"ן יוצא נגד ההשקפה הגורסת כי התפילה היא אמצעי בעזרתו גורם האדם לאל להיענות לבקשותיו. בפירושו לספר בראשית מסביר הרמב"ן מדוע כעס יעקב על רחל כאשר בקשה ממנו שיביא לה בנים:
"ויחר ליעקב, שאין תפילת הצדיקים בידם שתישמע על כל פנים... ולכן אמר לה שאינו במקום אלוהים שיפקוד העקרות על כל פנים".
כאן מחלק הרמב"ן בין האדם מתפלל תפילה פסולה, שמטרתה היא לשעבד את רצון האל לרצונו של האדם, ובין המתפלל תפילה כשרה, היודע שאין בכח תפילתו לשנות משהו ברצון האל.
לדעת הרמח"ל בספר דרך ה', באמצעות בקשת הצרכים בתפילה מתרומם האדם משפלות ההשתדלות החומרית בעולם. כאשר האדם עוסק בענייני העולם הוא שוקע בגופניות ובחומריות. תיקון המציאות העגומה הזאת מתבצע בתפילה, כאשר מבקש האדם את צרכיו בתפילה, הוא מראה שתולה את בטחונו באל, דבר שמונע ממנו לשקוע באופן מוחלט בהבלי החומר.
גם לדעת רבי יהודה הלוי התפילה, יותר משהיא מתכוונת להשיג תועלת מעשית, משמשת כעין הפוגה רוחנית לאדם המתפלל, ומחזקת אותו כנגד טרדות הגוף והחומר המעכירות את דעתו:
"בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכים אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה כי על ידה הוא מדמה אל העצמים הרוחנים ומתרחק מן הבהמים". (ספר הכוזרי)
הרב קוק מדגיש בכתביו כי התפילה, אין מטרתה להשפיע ולשנות את רצונו של האל, כי אם לרומם ולהשלים את מידות האדם:
"על כן צריך שיבין כל מתפלל שהתפילה היא חק נפלא שחקק הקב"ה בעולמו להשלמת יצוריו בכל דרכי השלמות, לתכלית השלמתם המוסרית ביחוד הנצמחת ממנה". (פירוש עין אי"ה למסכת ברכות)
אך עדיין השאלה במקומה עומדת: אם התפילה אינה מכוונת להשפיע על רצון האל, מדוע אנו מבקשים ממנו בקשות?
הרב קוק משיב כי התפילה אמנם פועלת ומשפיעה, אך לא בדרך של שינוי רצון ה' אלא באמצעות שינוי מצבו של האדם המתפלל, דהיינו, התפילה אינה גורמת לשפע שירד מלמעלה למטה, להיפך, באמצעות התפילה האדם מתרומם, מדרגתו הרוחנית עולה, והוא נעשה ראוי לקבל את השפע האלוהי.
לעומת כל ההוגים דלעיל, הפילוסוף והמדען ישעיהו ליבוביץ לא מצא את תוכן התפילה בעייתי מבחינה תאולוגית. לפי דעתו של ליבוביץ' מטרת כל המצוות, ובכללן מצוות תפילה, היא עבודת ה' ואין בלתה. לכן אין כלל מקום להקשות על מטרתה של התפילה ועל התועלת שבה. ואם ישאל השואל, כיוון שעניינה של התפילה הוא קיום רצון האל בלבד, מדוע יש חיוב להתפלל דווקא בנוסח שקבעו חכמים? יענה לו ליבוביץ' כי אמנם אין חשיבות, ובודאי אין קדושה, לנוסח התפילה, אך חכמים תקנו דווקא את נוסח התפילה הנמצא בידינו - אמירת שבח ובקשת צרכים, משום שעל פי שיקול דעתם זו הדרך הטובה ביותר לקיים מצוות תפילה, והמחויבות לנוסח זה נובעת מהכרעה הלכתית זו.
[עריכה] ראו גם
- תפילת שחרית
- תפילת מנחה
- תפילת ערבית
- תפילת מוסף
- תפילת הלל
- תפילת יעלה ויבוא
- תפילת נעילה
- תפילת אבינו מלכנו
- גלגלי תפילה
- תפילה לשלום המדינה
[עריכה] לקריאה נוספת
- חננאל מאק, תפילה ותפילות, הוצאת ראובן מס, 2006.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- תפילה - לקט מאמרים, באתר "דעת"
- מאגר ארצי לזמני תפילות
| סדר התפילה ביהדות לימי חול |
|
תפילת שחרית - ברכות השחר | פרשת הקורבנות | פסוקי דזמרה | קריאת שמע | תפילת שמונה עשרה | חזרת הש"ץ, קדושה וברכת כהנים | תחנון | קריאת התורה | אשרי יושבי ביתך | למנצח | קדושה דסידרא | שיר של יום | פיטום הקטורת | עלינו לשבח תפילת מנחה - אשרי יושבי ביתך | תפילת שמונה עשרה | חזרת הש"ץ וקדושה | תחנון | עלינו לשבח |
