ביקורת המקרא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ביקורת המקרא היא גישה מדעית ביקורתית למקרא שמתבססת על השוואת חלקים בטקסט מבחינה תוכנית וסגנונית, ולפיהם מוצאת מקורות ורבדים שונים. ראשית גישה זו מיוחסת לפילוסוף ברוך שפינוזה, אך הגישה התפתחה יותר בסוף המאה ה-19, בין השאר עם מחקריו של יוליוס ולהויזן.

תוכן עניינים 1 הקדמה 2 גישה ביקורתית למקרא 3 שיטת ביקורת המקרא 3.1 תורת התעודות או תורת המקורות 4 הדגמות 4.1 בריאת העולם והאדם 4.2 ברכות השבטים 5 התפתחות ההתמודדות הדתית עם ביקורת המקרא 6 ביקורת על הביקורת 7 ערכו התרבותי של המקרא מול ערכו ההיסטורי 8 ראו גם 9 קישורים חיצוניים

[עריכה] הקדמה

את המקרא ניתן לקרוא בשתי גישות, השונות זו מזו תכלית שינוי, משום שהן מתבססות על הנחות בסיסיות סותרות:

1. גישה לפיה לתורה מקור אלוהי, ולפיכך כל הכתוב בה הוא אמת אבסולוטית שאין מקום לכל ערעור עליה או לפקפוק בה.
2. גישה לפיה התורה חוברה על ידי בני אדם, וממילא יש להתייחס אליה, כאל כל טקסט ספרותי, בגישה בוחנת וביקורתית.

דיון בגישה הראשונה, ובפרט בניסיונות ליישב את סיפורי התנ"ך עם הידע המדעי המודרני, מופיע בערך תורה ומדע.

ערך זה מתמקד בגישה השנייה, גישת ביקורת המקרא, שאינה נוטה בדרך כלל להתפלמס עם המקרא ולבחון את נכונותו, כי אם לבדוק את מקורותיו, מחבריו, דרכי ונסיבות כתיבתו, ומשמעויותיו ההיסטוריות.

להרחבה בעניין תיארוך אירועים מקראיים המוכרים כאירועים היסטוריים - ראו: הכרונולוגיה הארכיאולוגית של המקרא, הכרונולוגיה המקראית.

[עריכה] גישה ביקורתית למקרא

ביקורתיות המקרא מתייחסת למסורות שמקורן במקרא, ואשר מהוות אבני היסוד של היהדות. פרשנותן של מסורות אלה נוגעת במסורות מסוגים אחדים:

• מסורות קוסמיות, כגון בריאת העולם, בריאת האדם, המבול,
• מסורות על תופעות טבע חריגות (נסים), כגון מכות מצרים, קריעת ים סוף, נפילת חומות יריחו, והקפאת גרמי השמים ב"שמש בגבעון דום"
• מסורות היסטוריות, כגון אבות האומה, כיבושי יהושע בן נון, נצחון דוד המלך על גולית.

הגישה הביקורתית תלויה במידה רבה בטיב המסורת, כאשר המסורות הקוסמיות נבחנות בדרך כלל בראי הידע הפיזיקלי, ואילו המסורות ההיסטוריות נבחנות בהשוואה לממצאים היסטוריים וארכיאולוגיים ממקורות חוץ-מקראיים.

המסורות הקוסמיות של התנ"ך אינן נתמכות על-ידי ממצאים אמפיריים מתחומי אסטרונומיה, גאולוגיה, פיזיקה וביולוגיה. לפיכך, המדע נוטה לראות כיום בסיפורים אלה בעיקר עדויות אנתרופולוגיות אשר עשויות לשפוך אור על הדרך שבה התפתחה המחשבה האנושית, על נסיונות האדם העתיק לתת הסברים לטבע המוכר לו, בכלים המחשבתיים שהיו בידיו אז.

דין דומה לסיפורי הנסים. ככלל, לא קיים אישוש מדעי לתופעות המתוארות במקרא כנסים, ולא נצפו תופעות דומות, אשר היו עשויות לשמש כהשראה להיווצרות סיפור הנס. לכן לא ניתן לראות את סיפורי הנסים כתיאורי מציאות, אלא בעיקר כאגדות עם, שמשקפות את תרבותו ואת אופיו. (יחד עם זאת, ישנם תיאורי "נסים" במקרא הדומים לתופעות טבע ידועות. לדוגמה, יתכן שמקור סיפור כריתת מי הירדן (יהושע ג) הוא בחסימה זמנית של הנהר על-ידי קריסת צוקים לתוכו בעקבות רעש אדמה, תופעה שנצפתה פעמיים במאה ה-20^[1].)

לעומת שתי הקטגוריות הקודמות, לגבי המסורות ההיסטוריות לא ניתן לקבוע בצורה גורפת, אם הן נטולות בסיס, או שהן מספרות במידה זו או אחרת של אמינות ודיוק על הדברים שקרו. ההבנה של תולדות עם ישראל נבנית על ידי בחינת המסורות הללו בתוך מכלול של כלים מדעיים, כגון ממצאים ארכיאולוגיים, כתבים מאותה תקופה ודעות של היסטוריונים מהתקופה הקלאסית.

יש לציין שעד לאחרונה לא נמצאו ממצאים ארכיאולוגים הסותרים את ההיסטוריה המתוארת בתנ"ך ויש אף ממצאים המאששים באופן מקומי חלק מסיפורי התנ"ך, כמו למשל מצבת ישראל המאששת את קיומה של ישות אתנית בשם "ישראל" בארץ ישראל בסוף המאה ה-13 לפני הספירה (תקופת השופטים), מצבת מישע המאששת את הכתוב בספר מלכים ב' לגבי מלכות עמרי, מצבה המאששת את הכתוב על נסיגת סנחריב משערי ירושלים, חרסי תכתובות בין מפקדים מסוף בית ראשון המאששים את הכתוב לגבי המלחמה. עם זאת, התגלו בעשור האחרון מספר ממצאים מפתיעים, כך חופרת יריחו (קניון) לא מצאה עדות לקיום חומה מאסיבית ביריחו, בתקופה שאמורים היו בני ישראל לכבוש את העיר (ולצעוד סביב חומות העיר כדי להביא להפלתן, כזכור), כשקניון שיערה שנעשה שימוש בשאריות החומה מתקופה קדומה יותר, שהייתה דקה וחלשה. ישנן עוד מספר התנגשויות מטרידות בין התנ"ך והארכיאולוגיה.

במקום זה של בקרה מדעית משתלב התחום של ביקורת המקרא, שהיא שיטת פירוש ומחקר המקרא באופן מדעי רציונאלי, בעיקר תוך חקר ספרותי-השוואתי של הכתובים, אבל גם בהסתמכות על מקורות היסטוריים וארכיאולוגיים.

הנחת היסוד של השיטה היא שהתורה אינה מעשה ידי אלוהים, ואין לקבלה קבלה מוחלטת ללא ערעור וספקנות כפי שטוענת הגישה המסורתית, אלא היא בראש ובראשונה ספרות אנושית שנכתבה על ידי בני אדם עם כל מחדליהם וחולשותיהם, מדעת ושלא מדעת. ככזאת, היא איננה נקיה משיבושים ומטעויות, סתירות וכפילויות. יתר על כן, התערבו בכתיבתה אינטרסים אישיים, פוליטיים ונוספים.

[עריכה] שיטת ביקורת המקרא

על פי המקובל, את עידן ביקורת המקרא פתח הפילוסוף היהודי-הולנדי ברוך שפינוזה בספרו "מאמר תאולוגי מדיני", שיצא בשנת 1670. בו העלה את הטיעון המסעיר שמשה לא חיבר את התורה כפי שנהוג להאמין במסורת הדתית. לדעתו, המקרא חובר בעצם בימי עזרא הסופר, בתקופת בית שני בשנת 450 לפה"ס, מאות רבות של שנים אחרי מות משה. תיזה שרק עליה היה ראוי בעיני חכמי הדתות של אותה תקופה להחרים אותו.

לאחריו היו חוקרים נוספים שעסקו בפיתוח הרעיון. המפורסם ביניהם הוא הפרופ´ הרופא ז´אן אסטרוק הצרפתי (1684-1766), שפירסם ספר בשנת 1753 בשם "השערות על דבר התעודות שבהן השתמש משה כדי לחבר את ספר בראשית".

על פי אייכהורן יש להבדיל בביקורת בין ביקורת גבוהה שהיא ביקורת מקרא שעוסקת במיפוי התעודות והמקורות השונים לבין ביקורת נמוכה שהיא ביקורת מקרא שעוסקת בשיבושים של מילים או משפטים שחלו בהעתקה.

[עריכה] תורת התעודות או תורת המקורות

את הכפפה שזרק שפינוזה ופיתח אסטרוק, הרימו חוקרים גרמניים, וביניהם יוליוס וולהאוזן, אשר בספרו אקדמות לדברי ימי ישראל, עיין בסתירות מהותיות בתנ"ך ובאיפיוניהן.
הוא בחן סיפורים כפולים שנראים "תפורים" זה לזה באופן מלאכותי. לדעתו, ניתן למצוא בהם רצף סגנוני תואם. מה שמעיד על כך שנערכו ממקורות שונים לסיפור אחד, תוך שמירת צורתם המקורית בידי העורך, שלא העז לשנותם, להשמיטם או למזגם לצורניות אחידה, מפאת הכבוד שרחש להם.

סתירות לדוגמה הקיימות בתנ"ך:

• בריאת האדם: סיפור הבריאה הכפול של האדם. בפרק א' הם נבראו כאחד זכר ונקבה, ואילו בפרק ב' האישה נבראה מן הצלע של הגבר אחריו.
• מפת ארץ ישראל: האם בין נהר מצרים לנהר פרת או בארץ שבעת העמים.
• החיות בתיבת נוח: במקום אחד כתוב כי לתיבה נכנסו שניים שניים זכר ונקבה ואילו במקום אחר כתוב ששבע בהמות טהורות נכנסו.
• מטרתה של השמיטה: האם לאביוני העם (שמות) או לעבדיו של האדם (ויקרא).
• תקופת העבדות: עד היובל (ויקרא) או שש שנים ללא רציעה (שמות).
• המרגלים: למה יצאו המרגלים לרגל? לפי גרסת במדבר, הקב"ה ציווה לשלוח אותם, ואילו בספר דברים, העם דרש זאת.
• המלכתו של שאול: בתחילת ספר שמואל (שם במיוחד אפשר לראות סיפורים כפולים המובאים זה לצד זה במקביל). האם ההמלכה נעשתה בסתר ובמקרה בחיפוש אחר האתונות (ספר שמואל א פרק י ) או שנעשתה באופן מכוון בקהל רב ובאמצעות הגורל (ספר שמואל א פרק י).
• הדחתו של שאול: האם בגלל שלא חיכה לנביא לפני צאתו למלחמה. (שמואל א פרק יג) או בגלל שלא השמיד את עמלק (שמואל א פרק טו).

משפטים שגרמו להניח שהכתוב או חלקו, נכתב שלא בתקופה המיוחסת להם, כהערת הבהרה:

• "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הנשה" (ספר בראשית לב, לב) מי היו בני ישראל בתקופתו של יעקב, ומתי הוא "היום הזה" המתואר בפסוק? נראה שהדבר שורבב בתקופה מאוחרת יותר, שהייתה מצווה ברורה של אי אכילת גיד הנשה.
• "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט, וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז ישֵׁב בָּאָרֶץ:"(ספר בראשית פרק י"ג ז') אם הדבר נכתב בתקופת משה, מדוע כתוב והכנעני והפריזי אז בארץ, שהרי עמים אלו היו עדיין בארץ באותה תקופה. נראה שהדבר נכתב בתקופה שהם כבר לא היו, והיה צריך להסביר שהם היו בתקופה קדומה, כדי שהסיפור יובן.
• בעקידת יצחק כתוב "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהֹוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהֹוָה יֵרָאֶה:" (בראשית כב, יד) בפסוק זה מוסבר מקור שמו של הר הבית, בזה שיש מצווה להראות לפני האדון ה' שלוש פעמים בשנה. (שמות כג, יז). כמובן שבזמנו של אברהם ואף משה, המקום הזה "אשר יבחר ה'" עדיין לא הוכר והוברר, אלא רק בתקופת דוד המלך. אם כן מתי ה"היום" שמדובר בו בפסוק? נראה שמדובר בתקופה מאוחרת, שבה ישראל על אדמתם מקיימים את מצוות ראיה.

מסקנתה של ביקורת המקרא היא אפוא שספרי המקרא נכתבו בעזרת מקורות שונים. בדרך נפלו הרבה כפילויות, סתירות ושיבושים שמקורם בטעות אנוש, אם בזמן הכתיבה ואם בזמן העריכה.

על פי המתודה שהוצעה, אפשר לאתר עירבוב של שני סיפורים אחד בשני, שנעשה במטרה למזגם לכלל סיפור אחד. באמצעות הגהות ניתן להשלים פסוקים חסרים או מוטעים, או להראות מקורות סיפוריים שונים בסיפור אחד שלם.

תלמידיו, חבריו ורבותיו של וולהאוזן כגון: גונקל, אטקה, דה-וטה וגראף, יצרו את "האסכולה הולהאוזינית" של ביקורת המקרא, שבבסיסה החלוקה לתעודות השונות. כך הוסכם שיש לפחות ארבע תעודות או מקורות בסיסיים, שהם אבני הבנין הבסיסיים של התורה, המסומנים באותיות J,E,P,D.

• המקור היהוויסטי: - J - JEHOVIST - שהוא הקדום מכולם לפי אחת התאוריות, מתאפיין בכתיבה סיפורית וספרותית פרוזאית ובעל גישה ליברלית פתוחה. אינו חושש לקרוא לאל בשמו המפורש ולהאנישו כדמות אדם. עומד מאחוריו סופר משבט יהודה, בן המאה ה- 10 לפנה"ס, לפי אותה התאוריה; תאוריה נוספת גורסת שמקור זה נכתב ביהודה במאה ה-7 לפני הספירה, כיוון שלא נתגלו ממצאים על אוריינות נרחבת ביהודה במאה ה-10.
• המקור האלוהי: - E - ELOHIST - סופר מממלכת אפרים, בן המאה ה- 9 לפנה"ס, משתמש בשם "אלוהים". מקשר בין החגים לטבע ולחקלאות.
• המקור הדברימי: - D - DEUTERONOMIUM - מתקופת המלכות המאוחרת, איש שבט יהודה מן המאה ה- 7 לפנה"ס. בגישתו החגים הם סמלים לאומיים.
• המקור הכוהני: - P - PRIEST - המקור המאוחר ביותר, בעל תפיסה פולחנית שלפיה עיקר המחויבות הדתית היא בעבודת הקורבנות והמקדש. מתרחק מתאורים אנושיים של האל. הסגנון מתאפיין בתיאור מדויק, בחזרות, בכתיבה שיטתית וברישום רשימות ארוכות. כתב את ספר ויקרא ופרקים רבים מספרי בראשית, שמות ובמדבר.

גם התעודות העיקריות עשויות משכבות רבות נוספות שמוזגו בתוכן, המסומלות באותיות: H, J2 ,J1 , L ,S ,S2.

לפי שיטה זו כל המקורות הם אותנטיים ומוסרים מידע בדוק על תקופתם. מקור אחד איננו יכול לשקף תפיסות אחרות ממה שמקובל לייחס לו.

[עריכה] הדגמות

[עריכה] בריאת העולם והאדם

לפי גישה זו שני סיפורי בריאת האדם, שייכים לשני מקורות שונים, ל-P שהוא המקור הכהני ול-J שהוא המקור היהוויסטי. מכאן ההבדלים הבולטים בין שני הפרקים גם בסגנון וגם בתוכן בין שני סיפורי הבריאה. סגנונית, פרק ראשון הינו קצוב ומדוייק ותיאורי, ופרק שני הינו ספרותי, אפשר גם לשים לב להבדל בשמות האל בשני הפרקים. מהותית, פרק ראשון הינו סיפור בריאה קוסמולוגי, שבו בני האדם נבראו דו מיניים והמינים במעמד שווה. בפרק השני סיפור הבריאה מצומצם יותר וסובב סביב גן עדן, אינו מחולק לימים, וחוה נבראת מצלעו של אדם בדיעבד כעזר מנגדו.

ספר בראשית פרק א - P המקור הכהני
(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:
...
(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן:
...
(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:
(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:
(כח) וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
(כט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה:

ספר בראשית פרק ב - J המקור היהוויסטי
(ז) וַיִּיצֶר יְדֹוָד אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:
(ח) וַיִּטַּע יְדֹוָד אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:
...
(יח) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(יט) וַיִּצֶר יְדֹוָד אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:
(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
(כא) וַיַּפֵּל יְדֹוָד אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:
(כב) וַיִּבֶן יְדֹוָד אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:
(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:

חוקר המקרא הגרמני הרמן גונקל מחשובי אסכולת ולהאוזן, שהוסיף את שיטת חקר הצורות כנדבך נוסף לשיטתו של מורהו, כותב שפרק א' כתוב בסגנון הכוהני P, המתאפיין בהופעה חוזרת ומסודרת של תיאור מדוייק של אירועים, שוב ושוב, כמו "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" או "ויהי כן" . ואילו סיפור הבריאה ויצירת האדם בפרק ב', כתוב בסגנון יהוויסטי - J מובהק. שאחד מאיפיוניו הזכרה של השם המפורש.

[עריכה] ברכות השבטים

דוגמה נוספת מהשנים האחרונות, באמצעות השוואה בין מקורות מקבילים.

כידוע ישנן שתי מערכות של ברכות לשבטים, האחת של יעקב לבניו (בראשית, מ'ט, א-כח )והשנייה של משה בסוף ימיו.(דברים, ל'ג, ב-כט). לקורא הרגיל נראה שאין סתירה בין השניים, והם מקבילים.

אמנם לדבריו של אברהם בן-יוסף בחוברת 'ברכות ושירות בתורה' ביחס לברכות לשמעון ולוי. בדברי יעקב לשמעון יש ביקורת בוטה ומפורשת : 'ארור אפם כי עז'. ובדברי משה "נעלם" כביכול שבט שמעון, וקללת הפיזור של שבט לוי הופכת לברכה - "ברך ה' חילו". מה הרקע לשינוי הגדול הזה שביניהם? להיכן נעלם שבט שמעון במדבר?

הפתרון המוצע להבדלים הוא הרקע ההיסטורי שבו נאמרו הברכות:

והנה קטע מדבריו בעניין:

"הרקע ההיסטורי לדברי יעקב, כנראה, קדום עד מאוד, ולא אטעה אם אשער, שהרמזים השונים כרוכים לא בתקופת ההתנחלות בלבד, אלא גם בתקופת האבות... באשר לתקופת ההתנחלות, עובדה ידועה היא, ששבט לוי לא זכה לנחלה, ואנשיו היו מפוזרים בקרב שבטים אחרים; ושבט שמעון, גם ישיבתו עלובה הייתה, כי הוא נאלץ להתגורר באזורים הצחיחים שבשולי נחלת יהודה (יהושע, י"ט, א).

ומהו הרקע ההיסטורי למצבו המיוחד של שבט לוי, המתואר בברכת משה? יש אומרים, שמצבו של השבט השתנה בימי דוד, ובעיקר בימי שלמה. דוד ושלמה הזדקקו לאנשי מנהל ואנשי צבא. שלמה הזדקק לכלי קודש (אחרי בניין המקדש); והלוויים, שלא הייתה להם נחלה, ולא התפרנסו מן החקלאות... מונו לתפקידים הנ"ל, ומכאן שינוי היחס לשבט".

וכך הוא מציע לראות את כל השינויים בברכות השונות, כתלויות בהקשר ההיסטורי שלהם.

[עריכה] התפתחות ההתמודדות הדתית עם ביקורת המקרא

חכמי ישראל במהלך הדורות היו ערים לחלק מהסתירות, ולעתים ניסו ליישבן באופן מקומי. אמנם ביקורת המקרא השיטתית שטוענת לקיום כל כך הרבה שכבות בתנ"ך, להעתקות וטעויות אנוש, סותרת לגמרי את התפיסה הדתית וקשה מאוד לעיכול אצל האוחזים בה.

רוב הפרשנים הדתיים רואים בגישה הביקורתית כפירה וחילול קודשי ישראל, ומעדיפים להתעלם ממנה או להתנצח איתה כפי שעשה המלבי"ם ולדבוק בגישה המסורתית, שלפיה כל התורה (אולי למעט הפסוקים האחרונים) נכתבה בידי משה, ואילו ספרי הנביאים נכתבו בידי הנביאים וקובצו יחדיו על ידי אנשי כנסת הגדולה. (בזמנו תבע הרב קוק בתוקף שבאוניברסיטה העברית לא תילמד ביקורת המקרא).

חוקר המקרא וההיסטוריון פרופ' יהודה אליצור, (במאמר אמונה ומדע בפרשנות המקרא) טוען שלעיתים אפשר להשתמש במתודות של שיטת ביקורת המקרא, ואף מראה שפרשנים מסורתיים עשו זאת לא אחת, אך דוחה את התפיסה הכללית של שיטת ביקורת המקרא, שלמעשה טוענת לזיוף של התנ"ך כספר אמוני-התגלותי, והוא טוען ששיטת ביקורת המקרא עצמה, הינה מבוססת על שורה של השערות שאינן מבוססות, ואיננה עומדת בשום קנה מידה מדעי.

פורץ דרך בעניין הינו הרב מרדכי ברויאר (שחיבר בנושא שני סדרות ספרים (כל אחת שני כרכים) - "פרקי בראשית" ו"פרקי מועדים"), מייסד שיטת תורת הבחינות שמקבל במידה רבה את ביקורת המקרא ומפרש אותה באופן שלא סותר את האמונה הדתית. לטענתו, תורת משה אכן ניתנה מהשמים, אך הוכתבה באופן כזה, שתכלול אפיונים שונים וגם מנוגדים וסותרים. כך נראה לאדם המתבונן מבחוץ, כאילו כמה אנשים עסקו בכתיבת המקרא, ולכל אחד מהם היה סגנון אחר ותפיסה אחרת, אבל באמת אלוהים שיצר את התורה, עשאה באופן הזה, וכך הכתיב אותה למשה. כך מפרש ברויאר את מאמר חז"ל דיברה תורה בלשון בני אדם - התורה סוגננה בסגנונות אנושיים שונים, כי כך ראה הקב"ה לכתוב את התורה, אמנם לגבי שאר התנ"ך הוא בהחלט הסכים עם שיטת תורת התעודות, ובמאמרו תורת התעודות של השאגת אריה טוען שהיו פרשני תלמוד מוקדמים שראו ספרים מסוימים בתנ"ך כליקוטי מקורות אחרים, וכך הוא מצטט את דבריו של ה"שאגת אריה":

וי"ל דעזרא העתיק דברי הימים מכמה ספרים שמצא כמו שכתבתי שם. משום הכי ייחוס הדורות אינן על הסדר; גם יש סתירות הרבה מניה וביה, ומדברי הימים לספר עזרא, כי בספר אחד מצא כן ובספר אחד כן, וכמו שמצא כן העתיק. והכי נמי יש לומר, שמצא בספר קדמון, שנכתב קודם בלבול סנחריב וכתוב בו כן - 'ומבני שמעון הלכו', וכו', עד 'ויהיו שם עד היום הזה', ובלשון שמצא כתוב כן העתיק, ולא רצה לשנות.

ולפי גישתו ליקט עזרא את ספרו מהרבה אנשים אחרים, אך עריכתו היא זו שקידשה את הספר, והפכה אותו מספר חולין לספר מקודש, מכיוון שהעריכה נעשתה ברוח הקודש.

הרב יואל בן נון ראש ישיבת הקיבוץ הדתי עין צורים, אימץ את גישת תורת הבחינות, והלך צעד נוסף כאשר ניסה להעמיקה למחלוקות פילוסופיות המצויות בעולם ההגות היהודית, וכך למשל לתלות מחלוקות של בית הלל ובית שמאי, בשתי הבריאות הסותרות של בראשית, או לקשר את המחלוקת בין ריה"ל לרמב"ם לגבי מעמדה של ארץ ישראל, ארץ קודש רוחנית או ארץ ריאלית בעלת גבולות מדיניים, לסתירה המצויה במקרא לגבי גבולות הארץ. (ראיון עם הרב יואל בן נון על ביקורת המקרא באתר הצופה)

לעומת הרב יואל בן נון שנשאר בתלם שחרש הרב ברויאר, תלמידיו וביניהם ישראל קנוהל לקחו את שיטתו צעד נועז נוסף קדימה. לדעתם יכולה ההשקפה הדתית לסבול גם את ההנחה שבתורה נקבצו דבריהם של נביאים רבים נוספים לצד משה. דבר זה הוא העומד מאחורי הרבדים שאפשר למצוא בחמשת החומשים. עמדתם הביאה את הרב ברויאר להסתייג מהם, משום שהיא מערערת את האמונה בתורה מן השמים, אחת משלושה עשר העיקרים של הרמב"ם.

[עריכה] ביקורת על הביקורת

ישנם חוקרים הטוענים כי ביקורת המקרא שהתפתחה בעיקר בידי החוקר הגרמני הנוצרי יוליוס וולהאוזן ותלמידיו, לא הייתה מדעית והייתה בה מגמתיות רבה. אותם חוקרים מצביעים על כך שעיקר חיצי הביקורת הופנו כלפי הברית הישנה, בעוד שהברית החדשה יצאה נקיה וללא רבב, דבר שנעשה במיוחד, בכדי לערער את קדושתו ואלוהיותו של התנ"ך, ולפתוח פתח להשלטת הברית החדשה על הישנה. אחדים מן המבקרים החריפים של אסכולת וולהאוזן הם חוקרי המקרא משה דוד קאסוטו ויחזקאל קויפמן.

על פי טענת חוקרים אלו, אנשי הביקורת שהיו גרמנים פרוטסטנטים מודרניים, רצו להראות התפתחות מהיהדות הכהנית העתיקה, אל הנצרות הקתולית החצי פגנית שנתפסת כהמשכה של הכהונה היהודית בשל הריטואליזם והפולחניות שבה, לעבר הנצרות הפרוטסטנטית המודרנית שאוחזת באידאלים מופשטים ומשוחררת מטקסים ופולחנים, והיא הישום המוצלח ביותר של תורתו של ישו שהתנגד לתרבות הכהונה המושחתת וקרא למוסר הנביאים, ולכן היא מדורגת כקומה אחרונה ועליונה בהתפתחות זו.

[עריכה] ערכו התרבותי של המקרא מול ערכו ההיסטורי

על-אף שהמקרא כתוב בצורת טקסט היסטורי, רבים סוברים כי עיקר ערכו הוא ספרותי-דתי, וכי גם אם יסבור אדם שהמקרא נכתב בידי בני אדם ושסיפוריו לא התאמתו, עדיין יש לסיפורים ערך אומנותי-ספרותי ומיתי-מוסרי וגדולה השפעתם על נפש האדם.

כך למשל סיפור גן עדן: ניתן למצוא את חשיבותו בלקח המוסרי שלו. יכול האדם להיות מגורש מגן העדן הפרטי שלו, בגלל נטישת העצמי והמקורי, והליכה אחר הצעותיהם הנחשיות והנכלוליות של הדמיון ושל הפיתוי.

וכך, בדוגמה אחרת, סיפור יציאת מצרים יכול ללמד את הניצבים בתחתית הסולם החברתי ומנוצלים על ידי בעלי כוח, שלא אבדה התקווה, שאינם צריכים להתייאש ממצבם. תיאור זה איפשר לסיפור יציאת מצרים לשמש כמקור השראה לשחורים המדוכאים באמריקה.

תיאור התנ"ך כטקסט היסטורי ממשי, נוגע בעיקר לשתי תפיסות מנוגדות:

1. התפיסה הדתית, הרואה בסיפור המקרא תיאור נאמן של העולם, ובכל המאורעות בו (על הניסים שבהם), מאורעות שארעו כפי שנכתבו במקרא.
2. התפיסה המדעית-היסטורית, שואפת להתייחס אל התנ"ך כאל מקור היסטורי, וחוקרת הן את הידע אשר ניתן להפיק ממנו, והן את מהימנותו של ידע זה.

על פי התפיסה השוללת את התנ"ך כטקסט היסטורי, ראוי בהחלט לעסוק בסיפורי המקרא כטקסט ספרותי-מוסרי, גם אם אין לקבל את העדות המקראית כעדות מדעית.

כמו כן, עיקר העיסוק במקרא עוסק בהשלכות התרבותיות שיש לסיפורי המקרא על ההווה. על פי גישה זו, המופיעה בין השאר במסה "משה" של אחד העם, אין חשיבות מרובה לשאלה אם האיש משה היה בהיסטוריה האנושית, ומשך חייו 120 שנה, אלא חשובה השאלה כיצד נתפס כמודל היסטורי, וכיצד היווה דמות רבת השראה לעם ישראל ולאנושות, באופן שהשפעתו עשתה את רישומה אלפי שנים.

[עריכה] ראו גם

• גישה מסורתית לאירוע יציאת מצרים, ולעומתה גישה ביקורתית בערך יציאת מצרים - ניתוח ביקורתי.
• בראשית ברא
• תורה ומדע

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אבי ורשבסקי, מדוע יש שני תיאורי בריאה? - באתר מט"ח
• מרדכי ברויאר, ביקורת המקרא בגישה אמונית - באתר "דעת - אתר לימודי יהדות ורוח"
• ישראל קנוהל, בין אמונה לביקורת - באתר "דעת - אתר לימודי יהדות ורוח"
• דרכי ההתמודדות עם סתירות הקיימות בין התורה והתבונה באתר "דעת-אמת"