קידוש
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביהדות, קידוש הוא ברכה קצרה הנאמרת על כוס יין בשבתות ובחגים. הקידוש הוא קיום מצוות "זכור את יום השבת לקדשו" שהיא מצוות עשה מן התורה, וזכירה פירושה זכירת השבת (או החג) על ידי היין.
בכל שבת או חג יש שני קידושים: בלילי השבת והחג, ובבוקריהם. הקידוש נערך לפני הסעודה. אדם אחד - לרוב בעל הבית או הבכיר מבין הנוכחים - אוחז את כוס היין בידו ואומר את נוסח הקידוש לאוזני הנוכחים. נהוג שהנוכחים שותים מן היין, אולם אין בכך חובה. חלק מן החסידים נוהגים לקדש גם בסעודה שלישית, וכדי להבדיל בין קידוש החובה לקידוש המנהג - הקידוש נערך באמצע הסעודה, ולא בתחילתה.
על פי ההלכה, אם אין יין, אפשר לעשות קידוש גם על לחם או משקאות אלכוהוליים כמו בירה או ערק (הנקראים בלשון ההלכה "חמר מדינה").
תוכן עניינים |
[עריכה] הקידוש כמצווה מהתורה
על הפסוק (שמות כ, ז) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", דרשו חז"ל[1] "זוכרהו על היין".
מוני המצוות החשיבו מצווה זו כאח מתרי"ג מצוות, וחובת הקידוש וההבדלה מופיעות בתור מצוות העשה קנ"ה בספר המצוות לרמב"ם, מצווה עשה כ"ט בספר מצוות גדול, ומצווה לא בספר החינוך.
מצוות הקידוש מופיעה בתור המצווה ה-42 בפיוטו של שלמה אבן גבירול, ללא אזכור ההבדלה.
[עריכה] קידוש בליל השבת והחג
הקידוש בליל השבת או החג הוא הקידוש העיקרי, ומשמעותו תקפה לגבי כל השבת או היום - הטוב. במרכזו ברכה מיוחדת על קדושת היום, הכוללת תמיד את הזכרת יציאת מצרים, ובשבת גם את בריאת העולם. חתימת הברכה בשבת היא "ברוך אתה ה', מקדש השבת", ובחג היא "ברוך אתה ה', מקדש ישראל והזמנים". לפני ברכת קדושת היום מקדימים פסוקים מן התורה וברכה ראשונה על היין. בחג מוסיפים לאחר הקידוש גם את ברכת שהחיינו.
[עריכה] קידוש ביום השבת והחג
למרות שמעשה הקידוש בליל השבת או החג תקף לכל אורכו, תיקנו חכמים קידוש גם ביום, ומטרתו היא איזכור נוסף של קדושת היום. יש בו רק ברכה על היין, אולם יש הנוהגים להקדים לו פסוקים מן המקרא העוסקים בקדושת היום (שבת, שלוש רגלים או ראש השנה). קידוש היום מכונה גם "קידושא רבא", בארמית - "הקידוש הגדול" (בלשון סגי נהור).
[עריכה] קידוש במקום סעודה
במסכת פסחים שבתלמוד הבבלי, בסוגיה רבת הדפים הדנה בדיני קידוש והבדלה, מופיעה מחלוקתם של שמואל מחד, הקובש כי "אין קידוש אלא במקום סעודה", ושל רב ורבי יוחנן מאידך המתירים לקדש במקום אחד ולאכול במקום אחר, ללא קידוש חוזר.
ההלכה נפסקה כשמואל, ובספרות הראשונים והאחרונים נערך דיון לגבי גדריו של דין זה.
בנוגע להגדרה של "מקום", נכתב כי הדבר נוגע למעבר מבית לבית, אך מעבר מפינה לפינה בתוך חדר מותרת ללא חשש.
השאלה לגבי המעבר בין חדרים שונים באותו הבית היא סבוכה יותר, כאשר יש המתירים לעשות כן רק אם הייתה דעתו של המקדש מלכתחילה לעבור, יש המתירים בתנאי שניתן לראות את מקום הסעודה ממקום הקידוש, ויש המצריכים את קיום שני התנאים גם יחד.
אף לגבי ההגדרה של "סעודה" נחלקו הדעות. אם כי הפוסקים מסכימים ביניהם שיש לקיים את הסעודה מיד, נחלקו ביניהם מהי ההגדרה של סעודה.
הגאונים, בהסתמך על הגמרא במסכת ברכות המגדירה את היין כ"סועד", פסקו כי די בשתיית כוס הקידוש בכדי להחשיב שאת כ"סעודה". רובם של הראשונים לא הסכימו עם קביעה זאת, וחייבו אכילת לחם, אם כי קיימת דעה שכל אכילה, ואפילו פירות, מקיימת את התנאי ההכרחי.
הדעה הנהוגה ביותר קיום היא דעתו של המגן אברהם, הקובע כי יין אינו נחשב לסעודה, אך לחם, ואף מיני מאפה יכולים להיחשב ככזאת.
[עריכה] קידוש בבית הכנסת
מנהג עתיק יומין הוא שבתום תפילת ערבית של שבת, שליח הציבור מקדש על היין. המנהג המקורי, המובא בתלמוד הבבלי[2], הוא לקדש בשביל האורחים הסועדים במבנה בית הכנסת.
הרב נטורנאי גאון הורה שיש לקיים קידוש זה בבית הכנסת אף אם אין אורחים באותה השבת[3], ומנהג זה פרץ והשתרש ברחבי קהילות ישראל.
מנהג זה עורר תמיהות אצל רבים מהראשונים[4], שהרי אם אין אדם שאוכל בבית הכנסת, אי אפשר לצאת ידי חובה בקידוש זה, שאינו במקום סעודה, ואם כן, הרי המקדש מברך ברכה לבטלה?
מספר תשובות נתנו לשאלה זו:
- יונה גירונדי תירץ שהחיוב לקדש במקום סעודה אינו מהתורה, אלא מדברי חכמים, ולכן הברכה איננה לבטלה[5].
- נסים בן ראובן תירץ שהקידוש בבית הכנסת הינו תקנת חכמים, וזו אינה משתנה מתורף הנסיבות[6].
לעומת זאת, היו שפסקו מכח קושיה זו, שאין לקיים מנהג זה יותר.
כיום נפוצים ארבעה מנהגים בנושא:
- לא לקדש בבית הכנסת אלא אם מתקיימת שם סעודה. זהו מנהג עדות המזרח, וכן האשכנזים שבארץ ישראל.
- לקדש בבית הכנסת אף אם אין אוכלים בו.
- לקדש בבית הכנסת, אך המקדש אינו שותה מהכוס, אלא נותן לילד לשתות ממנה.
- ילד שאינו בר מצווה מקדש.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- קידוש והבדלה, מאמר של דניאל גולדשמידט באתר "דעת"
- סדר הקידוש וההבדלה
[עריכה] לקריאה נוספת
- הרב יוסף יצחק ליפשיץ, רזא דשבת - השתיקה והדיבור, הוצאת סדנת אנוש, סיון תשנ"ט (יוני 1999).
- ישראל מ' תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, פרק ה - "קידוש של ליל שבת בבית־הכנסת".
