ספר הזוהר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ספר הזוהר הוא הספר המרכזי של זרם הקבלה. הוא מורכב ממדרשים על התורה המחולקים לפי פרשות השבוע. הזוהר מחולק לשלוש חטיבות עיקריות:
- ספר הזוהר העיקרי;
- סתרי תורה והמדרש הנעלם;
- רעיא מהימנא והתיקונים.
תוכן עניינים |
[עריכה] הספר ומבנהו
גופו של ספר הזוהר בנוי מדרשות המיוחסות ברובן לרבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) וחבריו סביב פרשיות התורה, ושפתו רובה ככולה ארמית. בחלק העיקרי של הזוהר כלולות 'האידרות' – 'אידרא רבא' (=המושב הגדול), 'אידרא זוטא' (=המושב הקטן) ו'אידרא דבי משכנא' (=מושב בית המשכן), שתוכנן:
- באידרא רבא מצוי עיקר החומר המיסטי הנוגע לסודות הבריאה, האדם הקדמון (ביטוי המתייחס למצב הרוחני הראשוני של העולם ולא כבמשמעותו המודרנית) גילוי האלוהות; מבחינה מבנית, הוא בנוי בצורה שיטתית - עשרה חברים משמיעים את דרשותיהם כל אחד בתורו, ורשב"י חותם את הדיון ומפתח את הרעיונות. בסוף ה'מושב' שלושה מהחברים נופחים את נשמתם מרוב התפעלות.
- באידרא זוטא מסופר על עליית נשמתו של רשב"י ונאום הפרידה שלו מתלמידיו, רשב"י משמיע באזני תלמידיו דרשה ארוכה שמהווה סיכום הסודות שב'אידרא רבא', לבסוף רשב"י נופח את נשמתו במילה 'חיים'.
- באידרא דבי משכנא דנים רשב"י ושלושה מתלמידיו בסודות התפילה על פי דרשות הבנויות על פסוקי הקמת המשכן.
בזוהר נכלל גם תיאור ההיכלות העליונים בחלק שנקרא: 'היכלות דרשב"י' ובו מתוארים שבעת היכלות גן העדן השמורים לצדיקים מחד, ומאידך שבעת מדורי הגיהנום המיועדים לרשעים. בפרשת "ואתה תחזה" (יתרו) מובא מאמר המבאר את חכמת הפרצוף וחכמת היד, המיוחס בדרשה למשה בבחירתו אנשים כפי עצת יתרו. חלקים אחרים בזוהר מתייחסים לדמויות מסתוריות ומופלאות כגון רב ייבא סבא שהוא איש העוסק בחימר ונראה בתחילה כעם-הארץ, אך מתגלה כמקובל גדול הדורש בענייני תורת הנפש. דמות אחרת היא 'הינוקא' המופלא - אותו ילד-פלא, בנו של רב המנונא סבא, שמגיל ינקות יודע לדרוש בסתרי תורה ועולה עליהם בחכמתו. סיפור אחר בזוהר מתאר את מפגשם של רשב"י וחבריו בגן עדן עם 'רב מתיבתא', הוא ראש הישיבה של מעלה, הדן אתם על ענייני העולם הבא והנשמה.
בחטיבה השנייה של הזוהר כלולים החיבור 'סתרי תורה', בו מקובצים מאמרים על ספר בראשית; ומדרש הנעלם על התורה, ששפתו מעורבת עברית וארמית והוא עוסק בבריאה, עולם הבא והנשמה.
החטיבה השלישית כוללת בעיקרה את 'רעיא מהימנא' (=הרועה הנאמן), ו'תיקוני הזוהר'. רעיא מהימנא עוסק בטעמים הקבליים למצוות התורה: רשב"י והחברים פוגשים את משה רבינו ואישים חשובים אחרים שמסבירים להם את סודות מצוות התורה. תיקוני הזוהר הוא סידרת פירושים ('תיקונים') על פרשת בראשית, הדורשים כל תג בתורה ומפצחים את הקוד המיסטי שבה.
החברים השותפים לסיפורים בזוהר הם: רשב"י; בנו - ר' אלעזר; ר' אבא; ר' יהודה; ר' יוסי; ר' יצחק; ר' חזקיה; ר' חייא; ר' ייסא; ר' אחא. בספר מופיעים שמות של תנאים ואמוראים מתקופות שונות, בעריכה דומה לתלמוד. בזוהר נזכרים ספרים קדומים (כגון ספר חנוך) לצד ספרים מאוחרים מהמאה ה-13; ספרי כישוף לצד מדרשים. המדרשים בספר הזוהר משלבים אף קטעי פרשנות מבית מדרשם של חכמי צרפת וספרד: רש"י, ראב"ע, רד"ק ואף רמב"ן. הרמזים ההיסטוריים שבספר אינם מותירים מקום לספק בדבר זמן חיבורו - הוא רומז על מסעות הצלב, על המוסלמים ועל נוסחים שונים של תפילה, היינו ספרד ואשכנז.
בחינת הלשון מסייעת אף היא בהגדרת זמנו - העברית שבו היא השפה העברית-פילוסופית של ימי הביניים, ואילו הארמית היא מלאכותית ועשויה טלאים על גבי טלאים – היא מעורבבת בניבים שונים מכל התקופות. הזוהר יוצר גם מילים ארמיות בעצמו על-פי צורות אחרות הקיימות בארמית; אף המשמעויות של המילים יכולות להשתנות אצלו – אחת הדוגמות הנפוצות היא המילה 'אסתלק' שפירושה בארמית: 'עלה' ובזוהר פירושה: 'מת'. בעיקר כשמדובר במונחים מיסטיים אז המשמעויות חדשות לגמרי (הידבקות, השגחה, שורשים). ניתן להבחין בלשונו של הזוהר גם בהשפעות מן השפה הספרדית כגון: 'גרדינין' למילה שומרים (בספרדית Guardianos), 'אש נוגה' לתיאור בית כנסת (Esnoga=Sinagoga); גם התחביר (מבנה המשפט) מושפע לעתים מן השפה הספרדית.
בסמוך להוצאתו לאור של הזוהר, הוציא מחברו של 'מדרש הנעלם' העתקת קובצי שאלות ותשובות השייכים, כביכול, לזמן הגאונים, ושילב בתוכם דברי קבלה בסגנון הזוהר בכדי לרמוז כי הגאונים כבר הכירו את ספר הזוהר. מעשה זה הצליח לבלבל מקובלים במאות 15-16 ואף חוקרים חדשים שטענו לקדמותו של ספר הזוהר.
על פי חישובי הקץ שבו, מתברר כי החלקים של הזוהר העיקרי ומדרש הנעלם התחברו בין השנים 1270-1300, מתוך שהם דורשים כי על כל אחד מ-12 שבטי ישראל שקולות 100 שנות גלות, והספירה מתחילה מחורבן בית המקדש השני; מכאן שלאחר החורבן, כעבור 1,200 שנה יבוא קץ הגלות, דהיינו בשנת 1268 (ע"פ המסורת היהודית הבית השני נחרב ב-68 לספירה ולא כמקובל במחקר היום בשנת 70). אולם חישובים אחרים ברעיא מהימנא מגיעים עד לשנת 1312.
[עריכה] חיבור ספר הזוהר
שאלת חיבור ספר הזוהר הינה שאלה סבוכה שהעסיקה דורות של לומדים וחוקרים ממועד פרסומו במאה ה-13 ועד ימינו אנו. נקודת המוצא הוודאית והמוסכמת נוגעת לפרטי פירסומו של ספר הזוהר. ספר הזוהר נתפרסם לראשונה על ידי המקובל הספרדי-קסטיליאני בן המאה ה-13 ר' משה בן שם-טוב די-ליאון (רמד"ל), שנפטר בשנת 1305.
המקובל הארץ-ישראלי, ר' יצחק דְמִן עכו, שספר הזוהר הגיע אליו בצורת קונטרסים (מגילות), ביקש לחקור את מקורו של החיבור שהיה מופלא בעיניו והפליג לספרד למקום מושבו של די-ליאון. באיגרת מקוטעת ששרדה בספרו של ר' אברהם זכות, מגולל ר' יצחק את פרטי מסעו. ר' יצחק מתאר כי כבר בצאתו מארץ ישראל היו קיימות שתי גירסאות לגבי זהות המחבר. היו שטענו כי מדובר, כטענת הספר עצמו, במדרש ארץ ישראלי שנתחבר על ידי תלמידי רשב"י במאה השנייה לספירה, מדרש שנשלח על ידי הרמב"ן לספרד בעלותו לארץ והועתק ונתפרסם על ידי רמד"ל. מצד שני, נשמעה הטענה כי מדובר במעשה זיוף. בהגיעו לספרד, הצליח ר' יצחק לפגוש את די-ליאון שנשבע בפניו כי ברשותו נמצאים עותקים קדומים של החיבור וכי הוא אך ורק העתיקם והפיצם. ר' משה הבטיח להראות את כתבי היד לר' יצחק אלא שלרוע המזל, ר' משה נפטר בפתאומיות קודם שעשה זאת.
ר' יצחק המשיך בעבודת הבילוש ושמע גרסאות סותרות. מצד אחד, הגיעה לאוזניו עדות עקיפה כי אשתו ובתו של רמד"ל הודו כי לא היה לפני רמד"ל שום כתב יד ממנו העתיק וכי הוא הוא מחבר הזוהר. על פי עדות זו, כשנשאל ר' משה מדוע הוא נוהג כפי שהוא נוהג ומסתיר את זהותו, נימק זאת במניעים כלכליים אגוצנטריים. מצד שני, הגיעה לר' יצחק עדות הפוכה על 'ניסוי' שנערך ובו הוכח כי היו לפני רמד"ל כתבי יד קדומים. ר' יצחק פקפק במידת האמינות של אותו 'ניסוי' כביכול. מספריו המאוחרים של ר' יצחק ניכר כי בסופו של דבר השתכנע בקדמותו של ספר הזוהר. אין לדעת מה הניע אותו להשתכנע בכך, הואיל והאיגרת נקטעת בדיוק בשלב בו עומד ר' יצחק לתאר זאת.
המחלוקת בדבר קדמות ספר הזוהר נותרה בעינה גם במאות השנים הבאות, אפילו בתוך חוגי המקובלים עצמם. מצד אחד, היו שהניחו כי אכן מדובר במדרש קדום וכינו אותו כ"מדרשו של רשב"י", "מדרש ירושלמי" וכו', אך בד בבד היו מקובלים שהתייחסו לספר הזוהר כאל כל ספר קבלה ימי-ביינימי, לא פחות ולא יותר משאר ספרי הקבלה של אותה תקופה. הטענה כי מדובר ביצירה פסאודו-אפיגרפית פרי רוחו של רמד"ל עצמו - מעולם לא נתפוגגה. בציבור הרבני רווחה דעה זו בעיקר בקרב חסידי הפילוסופיה הרציונליסטית מבית מדרשו של הרמב"ם, אך לא רק. תלמידי רשב"א (שלמה בן אדרת, תלמיד הרמב"ן) הסתייגו ממנו והשתמשו בו בצורה מועטה ביותר. היו אף שביקרו את הזוהר בחריפות, כגון ר' יוסף אבן וקאר, בן המאה ה-14. הספר קיבל מעמד של קדושה בחוגי המקובלים במאה ה-15, אך בעיקר במאות 16-17 לאחר גירוש ספרד התקבל הזוהר בקרב המקובלים, שראו בו פרי יצירתו של רשב"י ודחו כל ביקורת על זמנו ולשונו של הספר. גלגולה האחרון של מחלוקת גלויה זו בציבור הרבני התרחשה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, עם התעוררות תנועת הדרדעים בתימן ששללה את העיסוק הקבלי בכללו.
מטבע הדברים, בפרספקטיבה של זמן התבססה האמונה כי אכן מדובר במדרש קדום. תרמה לכך ההשפעה העצומה שהייתה לזוהר על מגורשי ספרד ובחוג המקובלים הצפתי. האופי המסתורי אפוף הקדושה ששיוו לספר הזוהר במרוצת השנים, מנע עיסוק ביקורתי בחקר הזוהר עד למאתיים השנים האחרונות.
[עריכה] ההשכלה
את השלב הבא פתחה תנועת ההשכלה. ההשכלה, על רקע מצעה האידאולוגי-פילוסופי, בזה לספרות הקבלה בכלל ולספר הזוהר בפרט, וביקשה לעקור את מקומם של אלה מהתחום הלגיטימי של מחשבת היהדות. במסגרת זו, החלה ביקורת שיטתית על קדמותו של ספר הזוהר. רבות מהטענות שהעלו המשכילים נדחו במרוצת השנים או הוגדרו כראיות שאינן מכריעות, אך כמה מהטענות שימשו כאושיות הביקורת גם בהמשך. מייצגה הבולט של גישה זו היה ההיסטוריון, איש 'חכמת ישראל', צבי גרץ. גרץ התבסס על איגרתו של ר' יצחק דמן עכו בכדי לבסס את טענתו כי ספר הזוהר הינו מעשה זיוף שנוצר על ידי ר' משה די ליאון ממניעים של מצוקה כספית ושאיפה עזה לפירסום והשפעה.
השפעתה של ההשכלה הייתה כה מכרעת בסוגיה עד שחקר הקבלה נדחק לקרן זווית וספר הזוהר הפך למוקצה מחמת מיאוס. לאחר שקיעת קרנה של ההשכלה, ניסה הלל צייטלין להוכיח את קדמות הזוהר ולטעון כי מדובר בטקסטים קדומים שעברו עריכה עם השנים וקיבלו את צורתם הסופית במאה ה-13. גישתו הניאו רומנטית של צייטלין, שאף ביקש לתרגם את ספר הזוהר כולו לעברית, לא באה לידי מיצוי והוא נרצח בשואה קודם שהשלים את מפעלו.
[עריכה] גרשם שלום וממשיכיו
גרשם שלום, חוקר הקבלה הגדול, החל את דרכו בחקר ספר הזוהר בניסיון לערער את דברי גרץ ולהוכיח את קדמותו של ספר הזוהר. מפעלו המקיף שהחל במיפוי לשונו של ספר הזוהר הביא אותו בסופו של דבר אל המסקנה כי לא קיים בספר הזוהר ולו יסוד אחד שנכתב קודם זמנו של ר' משה די ליאון. גרשם שלום הוכיח כי ספר הזוהר, על כל חלקיו, נכתב בידי ר' משה די ליאון למעט חלקי ה"רעיא מהימנא" ו"תיקוני זוהר" המאוחרים יותר, שנכתבו להערכתו במאה ה-14. מתברר כי די-ליאון עצמו כתב חלק ניכר מספר הזוהר. ניתן להוכיח זאת בכמה דרכים, בהן השימוש של הארמית בספר הזוהר, שהיא כשל אדם שאינו בקי בשפה; ישנן בספר הזוהר הרבה מילים שגויות מבחינת הארמית התלמודית ואף מילים מומצאות, דבר זה לא יכול היה לצאת מתחת ידיו של רשב"י שהכיר ארמית על בוריה ככל התנאים. לבד מכך, בספרו של די-ליאון, 'ספר הרימון', נמצאו שימושי לשון זהים וכן נושאים מקבילים לאלו שבספר הזוהר. עניינים רבים שנשארו טעוני בירור בספר הזוהר, מתבארים על ידו בספר הרימון; כך גם חלק ממקורותיו של ספר הזוהר מתגלים בספרו של די-ליאון. אולם את ה'רעיא מהימנא' והתיקונים לא חיבר די-ליאון, זהו חיבור מאת מחבר לא ידוע, המאוחר לזמנו של די-ליאון. מהדורת פקסימילה של ספר הזוהר עם הערות בכתב ידו של גרשם שלום יצאה לאור בהוצאת מאגנס ב-1992. המהדורה על ששת כרכיה שוטחת בפני הקורא חלק מן החומר שהיה באמתחתו של שלום ומאפשרת לבחון מקרוב את שכתב על רוב מאמרי הזוהר. השוני של התקופות שבהן כתב וההשתנות – תוך כדי כך – של שיקוליו מחייבים את הקורא למאמץ, אבל מאמץ זה כדאי: ניתנת לו האפשרות להציץ לתוך בית יצירתו ולעקוב אחרי התקדמות מחשבתו של שלום יותר משהיה מאפשר זאת ספר מגובש. המעיין הרציני בזוהר, ובוודאי מי שבא ללמדו לאחרים, ימצא כאן כלי עזר מצוין להבנת הזוהר ואף להבנת הדרך שבה הגיע שלום למסקנותיו המחקריות. דומה שכל חוקרי הקבלה אחרי שלום החזיקו (ועודם מחזיקים) בדעתו על איחורו של ספר הזוהר למאה ה13. הטענות לאיחור כתיבתו פורטו באריכות בהקדמתו של ישעיהו תשבי לספרו הגדול "משנת הזוהר" (תשבי עצמו טוען שם שלמעשה רוב הביקורת הטקסטואלי ת על הזוהר נכתבה כבר על יד ר' יעקב עמדין, היעב"ץ). אולם שינויים מסוימים חלו ביחס לזהות המחבר. יהודה ליבס, מתלמידיו המובהקים של שלום סבור כי אין לזוהר מחבר אחד, וכי יש לדבר על חבורה שלימה שסביבה נארג החיבור. דניאל אברמס (פרופ' מכהן באוניברסיטת בר אילן) טוען באופו רדחקאלי יותר, ברוח הגישה ה"דקוסנטרוקטיבית" שאין לדבר כלל על מחבר/מחברי ספר הזוהר, שכן לזוהר אין כלל טקסט אחיד. זהו חיבור שנכתב, שוכתב ונערך פעמים אין ספור, עד שדיבורים על מחברים ספציפים הינו אנכרוניסטי. ייחודי בעמדתו מבין חוקרי הקבלה האקדמים הינו אברהם אלקיים (מאוניברסיטת בר אילן) הסבור שמחברו של ספר הזוהר הינו ר' שמעון בר יוחאי, אלא שחיבור זה הועבר לר' מה די ליאון בתקשור.
[עריכה] לקריאה נוספת
- ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרכים א-ב, מוסד ביאליק, תשי"ז, תשכ"א.
- מלילה הלנר-אשד, ונהר יוצא מעדן: על שפת החוויה המיסטית בזוהר, הוצאת עלמא ועם עובד, 2005.
- ספר הזוהר של גרשם שלום עם הערות בכתיבת ידו (יוזעפאף תרל"ג 1873), הוצאת מאגנס, 1992.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ספר הזוהר - מהדורת מנטובה, 1558, סרוק בספריה האלקטרונית של בית הספרים הלאומי.
- ספר הזוהר - מהדורת קרימונה, 1559, סרוק בספריה האלקטרונית של בית הספרים הלאומי.
- ספר הזוהר עם פירוש הסולם
- מי כתב את הזוהר? על קדמוניות הזוהר ומחקרים עליו, באתר דעת
- מאמרים של פרופ' יהודה ליבס על הזוהר
- יהודה ליבס, מה אתה, ספר הזוהר?, באתר "הארץ"
- פורום עצור כאן חושבים, קדמות הזוהר
- נגד החולקים על קדמוניות הזוהר, באתר שופר
- בלדד השוחי, מהו ספר "הזוהר"?, באתר נענע
- ספר הזוהר עם פירוש "הסולם"
