הקונגרס הציוני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקונגרס הציוני הוא כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, המוסד העליון מבחינת חקיקה וקבלת ההחלטות של ההסתדרות הציונית העולמית, מעין "בית מחוקקים" יהודי כלל-עולמי.
צירי הקונגרס הם נציגים נבחרים מהקהילות היהודיות בכל העולם, שנבחרים על יד חברי ההסתדרות הציונית על פי מפתח של מפלגות וארגונים שונים. הקונגרס מקיים דיונים העומדים על הפרק, קובע את התקציב והחוקה ובוחר במוסדות התנועה. הוא קובע את חברי ההנהלה הציונית והוועד הפועל הציוני המופקד על ניהול התנועה הציונית.
הקונגרס הראשון התכנס בשנת 1897 בבאזל ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל, ומאז הוא התכנס מדי שנה-שנתיים באחת ממדינות אירופה ועסק בבעיות שונות שקבעו את דרכה של התנועה הציונית. לאחר הקמת מדינת ישראל פחתה מאוד השפעתו, והוא מתכנס מדי שלוש שנים בירושלים.
תוכן עניינים |
[עריכה] הקונגרס הציוני הראשון
הקונגרס הציוני הראשון התכנס ב-29- 31 באוגוסט 1897. הקונגרס כונס בעקבות ההתעוררות הלאומית סביב רעיונותיו של בנימין זאב הרצל בעיקר במזרח אירופה (וזאת משום שבאופן כללי מערב אירופה אפשרה ליהודים להיקלט בתוכה), בעקבות פרסום ספרו מדינת היהודים ועקב כשלון ניסיונותיו לגייס בעלי הון יהודים להשמת הרעיון הציוני. הקונגרס נועד ליצור תשתית שתרכז את התומכים בתוכניותיו של הרצל ותהווה בסיס להרחבת התנועה הציונית מחובבי ציון לעבר תנועה ציונית-מדינית מאורגנת. בכך הוא הציב את המסד לכל המערכות הפוליטיות של התנועה הציונית.
הקונגרס כונס באולם "בית הקזינו" המפואר שבבאזל בטקס רב רושם, בהשתתפות 197 צירים מ-17 מדינות. מקס נורדאו סקר בו את מצב האומה.
חילוקי דעות התגלו בין אנשי חובבי ציון שדגלו בעליה והתיישבות באופן מיידי בארץ ישראל (מה שהתפתח מאוחר יותר לציונות מעשית) לבין הרצל ואנשיו, אנשי הציונות המדינית, שתמכו קודם בהשגת ערבויות ליהודים בטרם ההתיישבות. כהצעת פשרה, אישר הקונגרס את תוכנית באזל שקבעה כי התנועה הציונית שואפת להקמת בית מולדת ליהודים בארץ ישראל תוך הבטחת ערבות (צ'רטר) של אומות העולם, ונקבעו דרכי פעולה לביצוע התוכנית.
חשיבות רבה הייתה לקונגרס הראשון בעשיית תעמולה לתנועה הציונית החדשה בקרב יהודי העולם ובהקמת מוסדות התנועה ובראשם- ההסתדרות הציונית. נוסד בו הוועד הפועל הציוני בן 18 חברים והנהלה בת חמישה חברים בראשותו של הרצל. כמו כן נקבעו זכות בחירת הצירים (בני 18 ומעלה ששילמו מס ברכישת השקל הציוני) והותוותה תשתית התנועה הציונית.
[עריכה] הקונגרסים עד הקמת המדינה
מהקונגרס הראשון ועד החמישי התכנסו הקונגרסים מדי שנה, ולאחר מכן-כל שנתיים, באחת מהערים: באזל, לונדון, האג, וינה, קרלסבאד, ציריך, ז'נבה, המבורג ולוצרן.
|
בשנות מלחמת העולם הראשונה והשנייה לא התכנס הקונגרס. הקונגרס האחרון באירופה היה הקונגרס ה-22 שהתכנס בבאזל ב-1946, ועמד בסימן השואה וההתמרדות בשלטון הבריטי בארץ. לאחר הקמת מדינת ישראל, כונסו הקונגרסים בירושלים.
[עריכה] דיוני הקונגרסים ותרומתם
ההחלטות שהתקבלו בקונגרסים קבעו במידה רבה את דרכה של התנועה הציונית. בין היתר הוחלט בהם על הקמת מוסדות חינוך שונים בארץ ובראשם – האוניברסיטה העברית בירושלים, ייסוד ארגונים כלכליים והתיישבותיים כגון בנק "אוצר ההתיישבות היהודית", קרן קיימת לישראל וקרן היסוד, והוחלט על רכישת קרקעות בארץ ישראל ופעולות התיישבות בה. בקונגרס ה-12 אושרה הצהרת בלפור ובקונגרס ה-16 (1929) אושר הקמתה של הסוכנות היהודית לניהול חיי היישוב העברי בארץ. בקונגרס ה-21, מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נדחו גזרות הספר הלבן של אותה שנה. בקונגרס הבא, ה-22, אושרה התוכנית להקים מדינה יהודית.
הקונגרסים דנו במהלך השנים בנושאים רבים הקשורים ליהודי העולם, להתיישבות בארץ והקמת מדינה יהודית. לא מעט ויכוחים התגלו בהם. העיקריים שבהם:
- הפולמוס סביב קבלת תוכניות מדיניות - בקונגרס השלישי התקיים ויכוח על קבלת ערבות (צ'רטר) ליישוב יהודים בארץ ישראל מידי תורכיה. הקונגרס השישי (1903) התמקד בויכוח החריף סביב תוכנית אוגנדה, להתיישבות יהודית באוגנדה אותה הציע הרצל. לאחר ויכוח סוער ומתנגדים רבים, נדחתה לבסוף התוכנית בקונגרס השביעי.
- ויכוחים על נקיטת פעולות מעשיות או מדיניות. הויכוח התלהט בעיקר בקונגרס השמיני (1907), בין תומכי הציונות המעשית שדגלו ביישוב הארץ באופן מיידי, לבין אנשי הציונות המדינית, שרצו השגת ערבויות לכך מידי מעצמות העולם. חיים ויצמן תבע הצעת שילוב בדמות הציונות הסינתטית.
- דיונים סביב רדיפת קהילות יהודיות בעולם - בין הדיונים שהתקיימו על כך היה הדיון בקונגרס הרביעי (1900) על רדיפת יהודי רומניה והדיון בקונגרס ה-19 (1935) לאחר עליית היטלר לשלטון, סביב גורל יהודי גרמניה והסכם ההעברה.
- הויכוח על הגדרת הציונות - התגלעו חילוקי דעות בין הציונות הרוויזיוניסטית לבין אנשי מחנה הפועלים והמנהיגות הציונית, בתביעת הרוויזיוניסטים בהגדרה מפורשת כי מטרתה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה עברית בארץ ישראל ונקיטת צעדים מפורשים נגד מדיניות בריטניה בארץ ישראל. לאחר שנדחה ההצעה לדון בכך בקונגרס ה-17 ב-1931, פרשו הרוויזיוניסטים והקימו את ההסתדרות הציונית החדשה. הם חזרו לקונגרס הציוני ב-1946.
- דיונים סביב חלוקת ארץ ישראל - הדיונים נסובו בקונגרס ה-20 (1937) סביב אישור תוכנית החלוקה של ועדת פיל. לבסוף הוחלט לדחות את הצעת החלוקה אולם להמשיך לראות בה בסיס למשא ומתן להקמת מדינה יהודית על יסוד חלוקת הארץ.
- הויכוח סביב דרכי המאבק בשלטון הבריטי בארץ - עמדתו של ויצמן למאבק לא מזויין בבריטים לא התקבלה בקונגרס ה-22 (1946) והוא התפטר מנשיאות הקונגרס.
[עריכה] הקונגרסים שלאחר הקמת המדינה
לאחר הקמת מדינת ישראל פחתה בהרבה השפעתם של הקונגרסים הציוניים. הם הועברו לירושלים וציריהם מישראל נבחרים בחלקם הגדול על-פי מפתח תוצאות הבחירות לכנסת. הקונגרס הראשון בירושלים לאחר הקמת המדינה נפתח ב-1951. הקונגרסים עמדו בסימן דאגה לביטחון ישראל וקליטת העלייה, פתיחת שערי ברית המועצות לעלייה, הצלת יהדות התפוצות מהתבוללות ועוד. יושבי ראש הקונגרסים בשלושים השנים האחרונות הם יו"ר הסוכנות היהודית.
[עריכה] נשיאי הקונגרסים הציוניים
- בנימין זאב הרצל - מהקונגרס הראשון (1897) עד השישי (1903).
- דוד וולפסון – מהקונגרס השביעי (1905) עד העשירי (1911).
- אוטו ורבורג – מהקונגרס העשירי (1911) עד ה-11 (1913).
- חיים ויצמן – מהקונגרס ה-12 (1921) עד ה-17 (1931)
- נחום סוקולוב - מהקונגרס ה-17 (1931) עד ה-18 (1933).
- חיים ויצמן (כהונה שנייה) - מהקונגרס ה-19 (1935) עד ה-22 (1946).
- נחום גולדמן בשנים 1968-1956.
- אריה דולצ'ין בשנים 1987-1978 (בתפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית).
- שמחה דיניץ בשנים 1996-1987 (בתפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית).
- אברהם בורג בשנים 1996 –1999 (בתפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית).
- סלי מרידור בשנים 2000-2005 (בתפקידו כיו"ר הסוכנות היהודית).
- יואל חסון בשנת 2006
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הקונגרס הציוני באתר הסוכנות היהודית
