ישראל קסטנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ישראל רודולף (רז'ה) קסטנר (1906 - 15 במרץ 1957). חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בזמן השואה. נרצח בתל אביב בשנת 1957.

תוכן עניינים 1 רקע מוקדם 2 פעולותיו בשואה 3 המשפט 4 פסק הדין 5 הרצח 6 פסק הדין בערעור 7 מידע שנחשף לאחר המשפט 8 לקריאה נוספת 9 קישורים חיצוניים

[עריכה] רקע מוקדם

ישראל רודולף קסטנר נולד בשנת 1906 בעיר קלוז' (קלויזנבורג) בטרנסילבניה, בעת שטרנסילבניה הייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. למד משפטים וקיבל את התואר ד"ר למשפטים.

בשנים 1925 - 1940 עבד כעיתונאי בעיתון יומי ציוני בקלוז' ובשנים 1929 - 1931 שימש ככתבו המדיני בבודפשט.

היה מראשי תנועת הנוער הציוני בטרנסילבניה ופעיל בתנועת העבודה הציונית ושימש כמזכיר הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה היהודית.

בשנת 1940 סופחה טרנסילבניה להונגריה, וקסטנר עבר לבודפסט בה מילא תפקיד בקרן היסוד, והחל משנת 1942 כיהן כסגן נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה.

[עריכה] פעולותיו בשואה

החל משנת 1941 ניסה קסטנר להקים ועדה המורכבת מיהודים ליברליים וסוציאל-דמוקרטיים שיעזור לפליטים היהודים שהחלו להגיע להונגריה. בשנת 1943, הפך הגוף לועדה רשמית, "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט", וקסטנר התמנה לסגן יושב הראש שלה. אנשי הועדה היו בקשרים עם מנהיגים יהודים בסלובקיה, שהייתה בעלת ברית של גרמניה ונטלה חלק בהשמדת היהודים, ועם ועד שליחי היישוב, ששכן באיסטנבול שבתורכיה הנייטרלית, הקרובה גאוגרפית לשטחי הכיבוש וההשפעה של גרמניה. לאור קשרים אלו ידעו אנשי הוועד על השואה המתרחשת בפולין וברוסיה. ידיעה זו התחזקה בהגיע פליטים יהודים מפולין להונגריה ולאור דיווחים מפי אנשי צבא הונגרים ששרתו ביחידות הצבא ההונגרי, שנטלו חלק בפלישה הנאצית לברית המועצות. אנשי ועדת ההצלה ניסו להפיץ את המידע בקרב יהודי הונגריה, אך אלו לא האמינו להם. באותה עת, בזמן שהשואה התחוללה סביבה, הייתה עדיין יהדות הונגריה מחוץ למעגל ההשמדה.

בראש ועדת ההצלה עמד רשמית אוטו קומוי (שמו העברי: נתן קאן. על שמו מושב יד נתן), אולם מנהיגה למעשה של הועדה והרוח החיה בה היה ישראל קסטנר. יואל ברנד היה יושב ראש מחלקת "הטיול" של הועדה, שהבריחה יהודים מפולין להונגריה באותה עת כשמצבה של יהדות הונגריה היה עדיין טוב יחסית ונראה היה לכאורה כי איננה נתונה לסכנת השמדה.

ב-19 במרץ 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה, והאסון רבץ לפתחה של יהדות הונגריה. אנשי הוועד יצרו מגע עם אדולף אייכמן, שהגיע להונגריה על מנת לארגן את השמדת יהודיה, ועם קורט בכר, ראש המחלקה הכלכלית של האס אס. במגעים אלו העלו אייכמן ואנשיו את ההצעה להעברת יהודי הונגריה אל מחוץ לשטח הכיבוש הגרמני תמורת עשרת אלפים משאיות וסחורות (תוכנית שכונתה "סחורה תמורת דם"). אחד מחברי ועד ההצלה, יואל ברנד, טס לאיסטנבול כדי להעביר את ההצעה לבריטים. הבריטים, בהוראת הלורד מוין, השר הבריטי לעניני המזרח התיכון שמושבו הקבוע היה בקהיר, שמו את ברנד במעצר, וההצעה שהביא כלל לא עלתה לדיון.

לאחר כשלון שליחותו של ברנד המשיכו אנשי ועד ההצלה לעמוד בקשר עם אייכמן ואנשיו, כשהנושא ונותן העיקרי מביניהם הוא קסטנר. כתוצאה מכך התירו הנאצים את יציאתה מהונגריה של רכבת ובה 1,684 יהודים שנבחרו על ידי קסטנר ועל ידי אוטו קומוי, יושב ראש ועד ההצלה. מרכיבי הרשימה עשו מאמץ לכלול בה נציגים של כל הזרמים של יהדות הונגריה. למרות זאת, באופן לא מפתיע בנסיבות כאלה, רבים חשו שהבחירה הפלתה לטובה את בני משפחת קסטנר ואת חברי התנועה הציונית. כמו כן, היה בה ייצוג יתר של בעלי הון, שכספם שימש למימון העסקה עם הנאצים. קסטנר סבר כי רכבת זו תהווה תקדים ולאחריה תצאנה רכבות נוספות, אך תקוותו לא התגשמה. במקום להגיע לארץ נייטרלית הגיעה הרכבת למחנה ברגן בלזן.

המשא ומתן על תוכנית ה"סחורה תמורת דם" המשיך להתנהל בין קורט בכר לבין נציגי הג'וינט והסוכנות היהודית, ובמהלכו שוחררו 318 מאנשי הרכבת באוגוסט 1944 ונשלחו לשווייץ, ובדצמבר נשלחו לשווייץ גם יתר 1,366 אנשי הרכבת.

באותה עת עצמה התנהלה השמדת יהודי הונגריה במלוא הקצב, 434,351 מיהודי הונגריה נשלחו אל מותם באושוויץ. הדבר היה כבר בשלבים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, לאחר נחיתת בנות הברית בנורמנדי ותוך כדי התקדמות הצבא הסובייטי בפולין. נראה היה כי קורט בכר ניהל את המשא ומתן על מנת להשיג בו תוצאה כלשהי, בהכינו בכך אליבי לעצמו לתקופה שלאחר המלחמה, אך היה זה כבר מאוחר מדי, ורכבות הצלה נוספות לא נשלחו עד לכיבוש הונגריה על ידי הצבא הסובייטי בינואר 1945.

בחורף 1944 - 1945 ביקר קסטנר בשווייץ, לצורך המשך ניהול המשא ומתן בין הג'וינט לבין קורט בכר, אך חזר מרצונו החופשי משווייץ הבטוחה לגרמניה, ונסע עם קורט בכר לברלין בנסיון להציל את שרידי היהודים שנותרו במחנות הריכוז. ישנה סברה כי התערבותו היא שהביאה את כניעת ברגן בלזן לבריטים מבלי לרצוח את אחרוני הכלואים.

לאחר המלחמה מסר קסטנר עדות בכתב בבית הדין הגרמני לדה-נאציפיקציה, שעסק בטיהור גרמניה ואוסטריה מאנשי המשטר הנאצי. בעדותו תיאר קסטנר באור חיובי את פעולתו של קורט בכר במסגרת מאמצי ההצלה ובכך עזר לו להיחלץ בשלום. כן מסר קסטנר עדות לטובת נאצים אחרים, שעשו מחווה כלשהי למען היהודים בעת שואת יהודי הונגריה.

[עריכה] המשפט

בשנת 1947 עלה קסטנר לארץ. בזכות פעילותו בתנועת העבודה הציונית בהונגריה ולאור ניסיונו כעיתונאי, נתמנה קסטנר בשנות המדינה הראשונות לדוברו של השר ד"ר דב יוסף במשרד המסחר והתעשיה ואף היה מועמד ברשימת מפא"י בבחירות לכנסת השניה. בסוף שנת 1952, קשיש ירושלמי בשם מלכיאל גרינוולד, שנהג להוציא עלון משוכפל בשם "מכתבים לחברי המזרחי", יצא בעלונו בהאשמה כי קסטנר הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים והשתתף בגזל רכושם על ידי קורט בכר.

"ידידי חברי המזרחי בהונגריה, ידידי היקרים" כתב גרינוולד "ריח פגר מגרד את נחירי, זו תהיה הלוויה משופרא דשופרא. את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל".

השר ד"ר דב יוסף, שקסטנר עבד במשרדו, אילץ את קסטנר להגיש תלונה רשמית נגד גרינוולד והפרקליטות הגישה נגדו כתב אישום בגין הוצאת דיבה.

המשפט בגילגוליו השונים, שבמהלכו הפך קסטנר למעשה ממאשים לנאשם, עד שקיבל את הכינוי "משפט קסטנר", נמשך ארבע שנים.

המשפט נפתח בינואר 1954 בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני נשיא בית המשפט, השופט בנימין הלוי. השמעת העדויות, חקירת העדים וסיכומי הצדדים נמשכו עד לאוקטובר 1954 ופסק הדין ניתן על ידי השופט הלוי ביוני 1955.

המשפט הפך לבירור רחב יריעה של כל שואת יהודי הונגריה. הנאשם יוצג על-ידי עורך דין צעיר ונמרץ, בעל כושר ביטוי ושכנוע עזים, שמואל תמיר, איש אצ"ל לשעבר. תמיר בכשרונו הרב הצליח לא רק להפוך את המשפט ל"משפט קסטנר", אלא גם נתן ביטוי לדעותיו הרביזיוניסטיות, בגוללו האשמה חריפה נגד ראשי היישוב, הסוכנות ומפא"י כי בשנות השואה חיפו על קסטנר ופעולותיו והשתיקו במתכוון, לפי הוראת הבריטים ותוך שיתוף פעולה עמם, את הידיעות על השואה.

תמיר הטיח בקסטנר האשמות בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים, הסתרת הידיעות על סכנת ההשמדה מפני יהודי הונגריה, הפקרת המוני היהודים כדי להציל את יהודי הרכבת "המיוחסים", שהיו קרוביו וידידיו, הכשלת שליחותו של יואל ברנד והפקרת הצנחנים יואל פלגי, פרץ גולדשטיין וחנה סנש. כן הטיח בקסטנר אשמת ברית עם קורט בכר, שהתבטאה במתן עדות לטובתו בפני בית הדין בנירנברג ובעיקר בנטילת חלק מכספי הכופר, שנפלו בידי קורט בכר לעצמו.

ככל שהמשפט הלך וקיבל את צורתו - ממשפט נגד גרינוולד לכתב אישום חריף נגד קסטנר והחוגים שמהם יצא, הוא משך תשומת לב גוברת והולכת בדעת הקהל. לפרקליטות נתברר כי יש להטות את המשפט לאפיקו המקורי, דהינו - האשמתו של גרינוולד. לצורך כך הוחלף הפרקליט, ששימש כתובע במשפט ביועץ המשפטי לממשלה עצמו, חיים כהן, שהיה משפטן רב מוניטין (ולימים שופט בית המשפט העליון).

דעת הקהל הושפעה במהלך המשפט מהופעתו המבריקה של שמואל תמיר ומכתבותיו ומאמריו של אורי אבנרי בשבועון "העולם הזה". מבחינתו של אבנרי היה המשפט הוכחה לכך כי השלטון במדינת ישראל נמצא בידי עסקנים, ולא בידי אלה שהיו ראויים לו באמת: אנשי "דור תש"ח", שהקיזו דמם בשדות הקרב של מלחמת העצמאות. "העולם הזה" הפך בעת המשפט לשופרו של שמואל תמיר, ובין אבנרי לתמיר נכרתה ברית בלתי כתובה (אשר בחלוף העתים תהפוך ליריבות), שהיה לה גם בסיס אידאולוגי על רקע יסוד כנעני, שהיה טמון בהשקפתם של שני האישים. תמיר, למרות שהיה איש ימין מובהק, נמנה על קבוצה, שפרשה בראשית שנות החמישים מתנועת החרות, אשר כללה גם את: שמואל מרלין, הלל קוק וערי ז'בוטינסקי, שהיה בדעותיהם גוון כנעני מובהק, דבר שעלה בקנה אחד עם השקפותיו של אבנרי, שנתן לתמיר במה בשבועונו.

[עריכה] פסק הדין

ב-22 ביוני 1955 הקריא השופט הלוי את פסק הדין. פסיקתו הייתה כהטלת פצצה באולם בית המשפט ובדעת הקהל במדינה. "קסטנר מכר את נשמתו לשטן" פסק השופט, ומצא את קסטנר אשם בשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה ובהצלת פושע המלחמה קורט בכר מעונשו.

פסק הדין השתרע על פני 270 עמודים. השופט פסק בו כי קסטנר הפריד בין המוני העם לבין מיעוט המיוחסים, קרוביו וחבריו והעלים מידיעת חצי מיליון יהודים את סכנת ההשמדה הצפויה להם.

את טענותיו של גרינוולד חילק השופט הלוי בפסק דינו לארבעה ראשים:

1. שיתוף פעולה עם הנאצים.
2. "רצח בעקיפין" או "הכשרת הקרקע לרצח" של יהודי הונגריה.
3. שותפות גזל עם פושע מלחמה נאצי.
4. הצלת אותו פושע מלחמה מעונש אחרי המלחמה.

השופט הלוי הדגיש את ממצאיו הבאים:

• היהודים עלו בצייתנות לרכבות הגירוש, מתוך אי ידיעת המטרה האמיתית של נסיעתם, בהאמינם כי הם מועברים למחנות עבודה.
• הנאצים איפשרו לקסטנר ולחברי ועד ההצלה להציל את קרוביהם, כדי להביאם לשיתוף פעולה.
• עם הצלת המיוחסים ויתר קסטנר על פעולות הצלה נוספות ואף הפריע לפעולות ההצלה של משה קראוס, מנהל המשרד הארץ ישראלי בבודפסט אשר בעזרתו של הקונסול השוויצרי קרל לוץ, מחסידי אומות העולם, השיג תעודות חסות שוויצריות ליהודים.
• קסטנר גרם להסגרת צנחני היישוב והפקיר את חנה סנש למוות.
• קסטנר עזר בעדותו לקורט בכר להנצל מעונשו.

רק בענין אחד לא מצא השופט הלוי ראיות לאשמתו של קסטנר, והוא ההאשמה כאילו נטל חלק מכספי הגזל שבידי קורט בכר.

בפסק דינו מצא השופט הלוי כי ההגנה הוכיחה את נכונות ההאשמות הראשונה, השנייה והרביעית האמורות לעיל אך לא כן את ההאשמה השלישית (בדבר שותפות הגזל). על כן מצא השופט את מלכיאל גרינוולד אשם בסעיף זה בלבד וגזר עליו עונש סמלי של לירה אחת. כן הורה השופט למדינה לשלם לגרינוולד הוצאות משפט בסך 200 לירות (החלטה שגם לה הייתה חשיבות סמלית בלבד, מאחר וסכום זה היווה כחצי אחוז מהוצאות ההגנה בפועל).

קסטנר לא נכח באולם בעת הקראת פסק הדין והשווה למחרת את המשפט למשפט דרייפוס.

פסק הדין גרם לזעזוע במדינה ובעולם היהודי והפך למרכז הדיון הציבורי לקראת הבחירות הקרובות של שנת 1955. הציבור בארץ נחלק: חלקו, בעיקר תומכי חרות, אימץ ללא סייג את החלטת השופט, וחלקו מתח ביקורת על פסיקתו הנחרצת של השופט בענין השואה, שהתרחשה עשור קודם לכן והייתה אירוע ללא תקדים שלא ניתן לחרוץ עליו את הדין באופן כה החלטי. יואל פלגי, מצנחני היישוב, שהיה עד במשפט, אמר כי מדובר בדברים, אשר שום שופט, שאינו מניצולי השואה לא יבין לעולם.

העיתונאי ד"ר משה קרן, מקורבו של ראש הממשלה משה שרת, שהיה כתב ופרשן פוליטי בעתון הארץ בשנים 1946 - 1955 (בהפסקה של 4 שנים בהן שירת בשגרירויות ישראל בוושינגטון ובלונדון), פירסם לפני מותו בעיתון "הארץ" ב-8 ביולי 1955 בתגובה לפסק הדין:

"פרשת קסטנר אינה נותנת מנוח, כי כאן קרה דבר החורג מכל רגיל, העובר כל ממדים של דמיון ויכולת תפישה; יהודי, עסקן ציוני צעיר, שבו שמו בתקופת הגיהנום רבבות את תקוותיהם היחידות וראו בו מלאך ההצלה - יהודי זה נאשם על ידי שופט בישראל כי 'רצח בעקיפין' - איש אינו יודע כמה מבני עמו - כי שיחק כל הזמן משחק כפול ונעשה שותף לרוצחים וידידם... הדיו של משפט קסטנר יוסיפו אפוא וילוו אותנו שנים על שנים. הם יוסיפו להרעיל את האווירה בה אנו חיים כמשפטים ההיסטוריים המפורסמים, שבעקבותיהם קמו ממשלות ונפלו, כגון משפט דרייפוס בצרפת, משפט אלג'ר היס בארצות הברית, המשפטים על אגדת 'הדקירה בגב' בגרמניה, שחתרו תחת קיומו של המשטר הוויימרי. מדינת ישראל אינה לאחר מתן פסק דין זה מה שהייתה לפניו".

ב-10 ביולי הוסיף וכתב:

"או כולם אשמים במידה פחותה או גדולה, או אף אחד אינו אשם. פסק-הדין המרשיע את קסטנר לבדו והמזכה את כל שאר הנוגעים בדבר, אלה במפורש ואלה בשתיקה, מבוסס על הנחה מוטעית מעיקרה".

בדבריו אלה של משה קרן היה משום אומץ לב ציבורי, בהעיזו להרים קולו באוירת השנאה נגד קסטנר ששררה בישראל במהלך המשפט ולאחר פסק דינו של השופט הלוי.

על רקע פסק הדין פרץ משבר ממשלתי, שגרם להרכבת ממשלה חדשה. מפלגת הציונים הכלליים, שהייתה חברה בקואליציה שבראשות מפא"י, נמנעה מהצבעה בהצעת אי אמון בממשלה, שהוגשה על-ידי חרות. עילותיה היו עצם ההחלטה על הגשת כתב האישום נגד גרינוולד וכן החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לערער על פסק הדין. ראש הממשלה משה שרת הגיש את התפטרות הממשלה, והרכיב ממשלה חדשה ללא השתתפות הציונים הכלליים.

[עריכה] הרצח

ב-20 בינואר 1957 הגיע מועד הדיון בערעור בפני בית המשפט העליון, בהרכב של חמישה שופטים, הנשיא יצחק אולשן, ממלא-מקום הנשיא ד"ר שניאור זלמן חשין והשופטים ד"ר שמעון אגרנט, ד"ר משה זילברג ודוד גויטיין.

בעוד שמיעת הערעור נמשכת, התנקשו ב-4 במרץ 1957, שלושה צעירים בחיי ישראל קסטנר. הם ארבו לו בפתח ביתו ברחוב אמסטרדם 6 בתל אביב, וחיכו שיחזור מעבודתו כעיתונאי במערכת העתון בשפה ההונגרית "אוי קלט". כשיצא ממכוניתו, כמה דקות אחרי חצות, ניגש אליו אחד המתנקשים, שאל אותו האם הוא ד"ר קסטנר, וירה בו באקדחו. קסטנר נפגע רק ביריה השלישית ונפצע מכדור שחדר דרך מותנו. הוא הובהל לבית חולים "הדסה" שם הספיק לדבר עם חוקרי המשטרה לפני שהוכנס לניתוח. ב-15 במרץ מת קסטנר מפצעיו. רצח זה נחשב לרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל (אולם קדמו לו רציחות פוליטיות ביישוב היהודי).

כעבור זמן לא רב עצרה המשטרה שלושה צעירים, שנראו גונבים את הג'יפ, ששימש את המתנקשים. השלושה היו זאב אקשטיין, יוסף מנקס ודן שמר. בנוסף להם נעצר עו"ד יעקב חרותי מנידוני מחתרת צריפין, שהמשטרה ייחסה לו מעורבות בארגון הרצח.

שלושת המתנקשים הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב באשמת רצח, זאב אקשטיין כיורה ושני האחרים כמסייעים, וכן באשמת השתייכות לקבוצת מחתרת ימנית קיצונית. התביעה ייחסה את ראשות החוליה ליוסף מנקס, וזאב אקשטיין העיד כנגדו במשפט. ב-7 בפברואר 1958 נדונו השלושה למאסר עולם. פסק הדין אושר על-ידי בית המשפט העליון בדצמבר 1958. השלושה זכו לחנינה כעבור שנים אחדות.

במשפט אחר, שהתנהל בפני הרכב שונה, הואשם עו"ד יעקב חרותי בניהול ארגון טרור ובהפצת כרוזים נגד אחד השופטים שדנו במשפט קסטנר בהליכיו המוקדמים. חרותי זוכה מאשמת הנהגת ארגון טרור, אך הורשע בהפצת הכרוזים נגד השופט ונדון למאסר של שנה וחצי.

פרשה זוטא התעוררה תוך כדי המשפט, כאשר התברר כי זאב אקשטיין היה סוכן של שירות הביטחון הישראלי (שנקרא אז ש"ב) ונשלח לקבוצה המחתרתית כדי לשמש בה כמודיע. הש"ב טען, כי אקשטיין ניתק את הקשר עם מפעיליו, ונסחף בעצמו לרעיונות המחתרת והשתתף בה. הרוחות בענין זה לא נרגעו זמן רב.

[עריכה] פסק הדין בערעור

ב-17 בינואר 1958, קרוב לשנה לאחר שקסטנר נרצח, הפך בית המשפט העליון את פסק דינו של השופט הלוי על פיו. בפסק דין שניתן על-ידי בית המשפט העליון ברוב קולות טיהר בית המשפט את שמו של קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים והכשרת הקרקע להשמדת יהודי הונגריה, כלומר הפך את קביעתו של נשיא בית המשפט המחוזי לגבי הסעיפים הראשון והשני של טענותיו של גרינוולד כפי שחילקן הלוי. עם זאת השאיר על כנה את הקביעה כי לגבי ההאשמה הרביעית, בדבר הצלתו של קורט בכר מעונש הוכיח המשיב את הגנת "אמת דיברתי", בניגוד להצהרתו בשבועה של קסטנר בפני המחוזי.

פסק דינו של השופט ד"ר שמעון אגרנט, שהשתרע על פני 194 עמודים והיה מקובל על-ידי שלושה שופטים נוספים מתוך ההרכב, למעט השופט ד"ר משה זילברג, שהיה בדעת מיעוט, קעקע באופן מוחלט את פסק דינו של השופט הלוי, בשאלה העיקרית, שאלת מניעיו של קסטנר במשא ומתן עם הנאצים. השופט אגרנט פסק כי "קסטנר המשיך עד הסוף במטרה יחידה - למלט את המספר הגדול ביותר של יהודים, שניתן היה להציל בנסיבות הזמן והמקום" וכי "רכבת המיוחסים הייתה רק תוצאת לוואי של המשא ומתן הזה".

שופטי בית המשפט העליון לא הסתפקו רק בהפיכת פסק הדין של השופט הלוי, והנשיא יצחק אולשן ביקר בחריפות גם את הדרך בה ניהל השופט הלוי את המשפט וקבע כי מכמה בחינות התנהל המשפט שלא בהתאם לכללי הפרוצדורה המקובלות: השופט הלוי התיר עדויות בלתי רלבנטיות וכן התיר ניהול "חקירות ממושכות לאין קץ בנוגע לדברים של מה בכך". אולשן ביקר אף את החלק המוגזם שנטל הלוי בחקירת שתי וערב של רוב העדים.

בדעת מיעוט סבר השופט זילברג כי גרינוולד הוכיח את אמיתות האשמתו הראשונה, בדבר שיתוף פעולה עם הנאצים אך אף הוא, בניגוד להלוי, לא סבר כי ההאשמה השנייה, בדבר "רצח בעקיפין" של יהודי הונגריה הוכחה די הצורך.

לישראל קסטנר כל זה היה כבר ללא הועיל, אולם לתדמיתו ההיסטורית תרם פסק הדין בערעור תרומה מכרעת, לא עוד מי שמכר את נשמתו לשטן אלא איש אמיץ, שהישיר מבט אל מול התופת, בתנאים שאיש אשר לא חווה אותם לא יבינם לעולם, וניסה בכוחותיו הדלים להציל ולו קומץ יהודים, כדברי השופט שניאור זלמן חשין בפסק הדין:

"ואין לומר בשום פנים, כי קסטנר התווה את קווי-פעילותו בפזיזות, בקלות ראש, מתוך חוסר אחריות ובהעדר התחשבות בזולת. נהפוך הדבר: על אף הדברים הקשים, שהוטחו בפניו מצד שוטניו ומתנגדיו ניכרים בכל מעשיו הכרת רצינותה של השעה,הרגשת אחריות, לבטי נפשו של עסקן בעל חוש ציבורי מפוכח ודאגה ללא-גבול להצלת שארית הפליטה."

דעה זו משתקפת בצורה ברורה וחדה במאמריו של פרופסור יהודה באואר, חוקר השואה וחתן פרס ישראל, וכן במחזהו של מוטי לרנר "משפט קסטנר", שהוצג בטלוויזיה הישראלית בשנת 1994, ובספרו של יחיעם ויץ "האיש שנרצח פעמיים".

[עריכה] מידע שנחשף לאחר המשפט

במרוצת השנים נחשפו עובדות חדשות שלא עמדו לפני בית המשפט (המחוזי והעליון) הקשורות לפרשת קסטנר.

בניגוד לעדותו של קסטנר במשפט כי הרמן קרומיי "לא היה ראוי לעזרה שכן היה נאצי שלקח חלק פעיל בהשמדה", חשף תמיר ב-1960 כי קסטנר התערב לטובת קרומיי ונתן לטובתו תצהיר בנירנברג. תצהיר נוסף של קסטנר לפני שלטונות התביעה האמריקאיים ניתן לטובת גנרל הואפן אס אס הנס יוטנר, מפקדו של בכר, ונחשף ב-1962.

ב-1960 לאחר מעצרו של אייכמן פירסם המגזין LIFE ראיון המגובה בהקלטות שערך עיתונאי הולנדי בשם סאסן עם אייכמן שנתיים קודם לכן. "מסמך סאסן", כפי שנקרא, מצטט בין השאר את הדברים הבאים מפי אייכמן:

"כאמור, שוחחתי על כל הדברים האלה עם ד"ר קסטנר ומסרתי לו בדיוק נמרץ על הפקודה שקיבלתי. הוא הסכים להניא את היהודים מהתנגדותם לגירוש ואף לדאוג לסדר במחנות הריכוז, בתנאי שאעצום עין ואניח למאות אחדות או אלפים אחדים של יהודים צעירים לעלות באורח בלתי חוקי לארץ ישראל. היה זה עסק טוב בשבילי - המחיר של 15,000 - 20,000 יהודים לא היה גבוה מדי תמורת הסדר במחנות."

"ומשום שקסטנר העניק לנו שירות גדול בכך שסייע לשמירת השקט במחנות, הנחתי לקבוצות שרצה בהן להימלט. אחרי ככלות הכול לא הייתי מעוניין בקבוצות קטנות של כאלף יהודים"

מסמך סאסן לא הובא כראיה במשפט אייכמן: אייכמן וסנגורו סירבו, מטבע הדברים, לאשר את אמיתותו. גדעון האוזנר ניהל משא ומתן לרכישת סלילי ההקלטה אך לא הצליח לעשות זאת ובחר שלא להביא את סאסן מארגנטינה בשל הסיבוכים הכרוכים בכך (גזר דין מוות התלוי ועומד כנגדו בהולנד). את אמינות המסמך יש לשקול על רקע זה שסאסן (וכמובן אייכמן עצמו) היו שניהם נאצים בכירים ושהאוזנר בחר לבסוף שלא להביאו לפני בית המשפט כראיה.

היועץ המשפטי לממשלה מנע מתמיר, למרות בקשות חוזרות ונשנות, לראיין את אייכמן או לראות את מסמך סאסן המלא (בן כמה מאות העמודים).

הבקשה לקיום משפט חוזר שהגיש תמיר ב-22 ביולי 1962, יחד עם החומר החדש לטענתו, נדחתה על-ידי נשיא בית המשפט העליון.

[עריכה] לקריאה נוספת

• שלום רוזנפלד, תיק פלילי 124: משפט גרינואלד - קסטנר, הוצאת קרני 1955.
• מוטי לרנר, קסטנר, הוצאת אור - עם 1998.
• יחיעם ויץ, האיש שנרצח פעמיים - חייו משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר, הוצאת כתר 1995.
• יהודה באואר, יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים 1933 - 1945, הוצאת יד ושם 2001.
• איסר הראל מי רצח את קסטנר - טרור יהודי במדינת ישראל. הוצאת עידנים 1985.
• בן הכט, כחש - פרשת קסטנר, תל אביב, 1970.
• שמואל תמיר, בן הארץ הזאת (אוטוביוגרפיה), בהוצאת זמורה ביתן.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• קסטנר, באתר "דעת"
• יחיעם ויץ, השינוי בדימוי של ישראל קסטנר, "קתדרה", ספטמבר 1993.
• מרב מיכאלי, צדק ברחוב קטן, ynet (הכותבת היא נכדתו של ישראל קסטנר).
• יוסי מלמן, "שהצעירים יעבדו קצת" (ראיון עם יעקב חרותי). מוסף "הארץ", 14 בינואר 2005.
• אתר לזכרו של קסטנר (עם רשימת הניצולים ברכבת)

ערך מומלץ