פרס ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

פרס ישראל הוא הפרס החשוב והיוקרתי ביותר שמעניקה מדינת ישראל. הענקת הפרס נערכת מדי שנה במוצאי יום העצמאות בירושלים, בטקס ממלכתי. בהענקת הפרס הוחל בשנת 1953, ביוזמתו של שר החינוך דאז, בן ציון דינור (שגם זכה בפרס בשנת 1958 ובשנת 1973).

[עריכה] עקרונות הפרס

ועדות שופטים מגישות לשר החינוך את המלצתן להענקת הפרס. התחומים הראשיים שבהם מוענק הפרס הם:

מדעי היהדות, הרוח והחברה
מדעי החיים ומדעים מדויקים
תרבות ואמנות
מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה (תחום זה נוסף בשנת 1972).

בתוך תחומים ראשיים אלה משתנים תחומי הפרס משנה לשנה, ומרביתם עוסקים בתחומי מחקר אקדמיים (חקר הכלכלה, כימיה, מדעי היהדות וכו'), המכוונים את הפרס לאנשי האקדמיה. פרסים בתחומים שמחוץ לאקדמיה הם הפרסים בתחומי התרבות והאמנות והפרס למפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

בשנת 2006 היה גובה הפרס 50,000 ש"ח.

הפרס מוענק למי שגילו הצטיינות מיוחדת, מצוינות ופריצת דרך בתחומם או שתרמו תרומה מיוחדת לחברה בישראל. בדרך כלל ניתן הפרס ליחידים שהם אזרחי ישראל, אך לעתים הוא ניתן לקבוצה או לתאגיד. בשנת תשס"ב, למשל, הוענק הפרס למפעל חיים לקרן הקיימת לישראל.

בניגוד למדליית פילדס, למשל, המוענקת רק למתמטיקאים שטרם הגיעו לגיל ארבעים, פרס ישראל מוענק, בדרך כלל, לזוכים בשלב מתקדם יותר של הקריירה שלהם ולארגונים ותיקים בישראל. בפרט נהוגה גישה זו בפרס למפעל חיים. יוצאת דופן בהקשר זה היא התזמורת האנדלוסית הישראלית, שהוכרזה כזוכה בפרס לשנת תשס"ו לאחר 12 שנות פעילות בלבד.

בשנת 1959 ניתן הפרס לספרות יפה ל"י' גולה" - שם עט של מחבר הפואמה "משא גוג" על אימי המשטר הקומוניסטי. שמו האמיתי של י' גולה לא היה ידוע בציבור בעת שהוענק לו הפרס, ולימים נודע שהזוכה הוא עזרא פליישר, שבעת הענקת הפרס ישב בכלא ברומניה עקב פעילותו הציונית. פליישר היה בן 31 בעת קבלת הפרס, והוא צעיר מקבלי הפרס.

[עריכה] ביקורת על פרס ישראל

לעתים נכרכת ההחלטה על מתן הפרס במחלוקת פוליטית עזה, המכוונת את מתן הפרס לאנשים שלא הרחיקו לכת בחריגה מהקונסנזוס. בשנת 1993 הוחלט על הענקת הפרס לישעיהו ליבוביץ, ובעקבות המחלוקת שהתעוררה הוא סירב לקבלו. בשנת 1997 החליטה ועדת הפרס להעניקו לעיתונאי שמואל שניצר, אלא שהועדה ביטלה את ההחלטה לאחר שבג"ץ הורה לה לשקול אותה מחדש, תוך התחשבות במאמר שנוי במחלוקת שכתב שניצר על העלאת הפלאשמורה. בשנת 2004 המליצה ועדת השופטים על הענקת הפרס לאמן יגאל תומרקין, אך שרת החינוך, התרבות והספורט, לימור לבנת, פנתה לוועדה בבקשה שתבחן מחדש המלצה זו ולבסוף הוחלט להעניקו לתומרקין. לעתים נמתחת ביקורת על מעניקי הפרס על שלא הספיקו להעניק אותו לראויים לו. דוגמה לכך היא הביקורת (או הצער) שהובעו על אי הענקת הפרס למשורר נתן יונתן המנוח.

תופעה הפוכה התבטאה בכך שאנשים שלהם הוענק הפרס סרבו לקבלו. ב-1968 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק לראשונה פרס בקטגוריה של "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה" וביקשה להעניקו לראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון. בן גוריון שלח מכתב לשר החינוך דאז, זלמן ארן, שבו הביע את סירובו לקבל את הפרס, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".

ניתן להניח כי הניסיון להעניק את הפרס לבן גוריון היה בבחינת "יותר מאשר העגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק" - לו נענה בן גוריון בחיוב היה זה יותר בבחינת פרס למוסד "פרס ישראל" והוספת יוקרה לו. התקלה של יוזמי הענקת הפרס הייתה שעיניהם טחו מראות שבן-גוריון יסרב לשתף פעולה בענין הן בשל אופיו והן בשל גישתו. ייתכן גם שבן-גוריון ראה בהענקת הפרס זילות של תרומתו למדינה, שכן שום פרס לא יכול היה לדעתו לבטא עשייה זו.

מקרה אחר של "סרבן" פרס: אורי זוהר שזכה בפרס בקטגוריה של קולנוע. באקט הסירוב שלו היה מן המחאה האנטי-מימסדית.

באתר הרשמי של הפרס נאמר: "פרסי ישראל הוענקו למגוון רחב מאוד של אזרחי המדינה, לגברים ונשים...". בדיקת רשימת מקבלי הפרס מעלה שב-50 שנותיו הראשונות הוא הוענק ל-515 יחידים, מתוכם 63 נשים (כ-12%). בשליש ממספר השנים לא נמצאה אפילו אשה אחת ראויה לפרס. עוד מציין האתר שהפרס הוענק לבני דתות שונות. רק ארבעה שאינם יהודים זכו בפרס: מכרם חורי, השייח אמין טריף, אמיל חביבי והאב מרסל דיבואה. הענקת הפרס לסופר הערבי אמיל חביבי עוררה מחלוקת, ובעקבותיה חתן הפרס פרופ' יובל נאמן, החזיר במחאה את הפרס שקיבל, באותו הטקס בו הוענק הפרס לחביבי.