פידל קסטרו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פידל אלחנדרו קסטרו רוס (נולד 13 באוגוסט, 1926), הוא מנהיג קובה מאז 1959, כאשר הדיח את העריץ פולחנסיו בטיסטה, והפך את מדינתו למדינה הקומוניסטית הראשונה בחצי הכדור המערבי. עד שנת 1976 החזיק בתואר ראש ממשלה, ואז מונה לנשיא מועצת המדינה ומועצת השרים. הוא היה המזכיר הכללי הראשון של המפלגה הקומוניסטית של קובה מאז שהונהג תפקיד זה בשנת 1965. אחיו ראול קסטרו היה סגנו בהנהגת המדינה, ובמהלך יוני 2006 קסטרו העביר את סמכויותיו לאחיו הצעיר ראול לאחר שאושפז לצורך ניתוח בשל דימום בבטנו.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו
פידל קסטרו נולד ב13 באוגוסט 1926 (אך יש שאומרים שב-1927), בחוות הסוכר ביראן במזרח קובה למשפחה אמידה. בנו של אנחל קסטרו אי ארגיס, מהגר מספרד, והטבחית במשק ביתו לינה רוס גונזלס, קסטרו חונך בבתי ספר ישועים. בשנת 1945 למד משפטים באוניברסיטת הוואנה, סיים את לימודיו בשנת 1950, ופתח משרד עם שני שותפים.
קסטרו התכוון לעמוד לבחירות לפרלמנט הקובני בשנת 1952 מטעם "המפלגה האורתודוקסית", אך הפיכה שהוביל הגנרל פולחנסיו באטיסטה, אשר הדיח את השליט המכהן, קרלוס פריו סוכרס, הובילה לביטול הבחירות. קסטרו הגיש תביעה כנגד בטיסטה על כי פעילותו מנוגדת לחוקה, אך תביעה זו נדחתה. בתגובה אירגן קסטרו התקפה חמושה על מחנה הצבא מונקאדה, במחוז אוריינטה ב 26 ביולי 1953. כשמונים מן המתקיפים נהרגו, וקסטרו נלקח בשבי, נשפט, ונדון לחמש עשרה שנות מאסר. במשפטו נשא קסטרו נאום בו טען כי "ההיסטוריה תזכה אותי". הוא שוחרר במהלך חנינה כללית במאי 1955, ויצא לגלות בארצות הברית ובמקסיקו.
[עריכה] המהפכה והעלייה לשלטון
קסטרו שב לקובה עם מספר גולים אחרים, כאשר הוא מפליג ממקסיקו לקובה על סיפון היאכטה שאורכה 20 מטר "גרמה". הם נקראו "תנועת ה-26 ביולי". בשלב זה קסטרו לא היה עדיין קומוניסט או אף סוציאליסט. הוא הגדיר את עצמו ואת תנועתו כמאמינים ב"פילוסופיה ג'פרסונית". ומחוייבים ל"נוסחת לינקולן" בדבר שיתוף הפעולה בין ההון וכח העבודה. בשנת 1959 עוד ניתן היה לשמוע את קסטרו מתבטא בראיון לעיתון "US News and World Report" כי אין לו "כל כוונה להלאים תעשיות כלשהן".
תנועת ה-26 ביולי פעלה לראשונה במחוז אוריינטה ב-2 בדצמבר 1956. רק שנים עשר מהחברים המייסדים שרדו את הפעולה ונסוגו להרי סיירה מאסטרה, ומשם ניהלו מלחמת גרילה כנגד ממשלו של באטיסטה. בין הניצולים היו צ'ה גווארה, רופא צעיר ממוצא ארגנטיני, ראול קסטרו, אחיו של פידל, וקמילו סיינפואגוס. תנועתו של קסטרו צברה תמיכה עממית והגיעה במספרה לשמונה מאות איש. ב-24 במאי 1958, בטיסטה שלח שבעה עשר גדודים כנגד התנועה ב"מבצע וראנו". אף על פי שהיו מועטים במספרם, נחלו צבאות קסטרו הצלחות, שלוו בעריקה מאסיבית מצבאו של באטיסטה. ב-1 בינואר 1959 נמלטו באטיסטה והנשיא הנבחר קרלוס ריביירו אגוארו מן המדינה, וכוחותיו של קסטרו השתלטו על הוואנה.
בתחילה תפקידו הרשמי של קסטרו היה "השליח הראשי של הנשיא לכוחות המזויינים והמפקד העליון של צבא ה-26 ביולי". אולם הוא היה השליט בפועל, ואחרי שראש הממשלה הזמנית חוזה מירו קרדונה התפטר ב-14 בפברואר, התמנה קסטרו כראש ממשלה ב-16 בפברואר 1959.
[עריכה] תחילת שלטונו
בתחילה הכירה ארצות הברית בממשלתו של קסטרו. אך החיכוכים עם ארצות הברית הובילו עד מהרה למדיניות של הלאמת רכוש של תאגידים אמריקנים (במיוחד "חברת הפירות המאוחדת") ותשלום פיצויים המבוססים על שומות מס מימי באטיסטה, אשר החברות הצליחו להנמיך באופן מלאכותי. קסטרו ביקר בבית הלבן באפריל 1959, ונפגש עם סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון. כנראה שהנשיא אייזנהאואר לא התייחס אליו באופן רציני, ובאמתלה של משחק גולף השאיר לסגנו לברר את טיבו של האיש. מדיניותו של קסטרו בשאלת ההלאמה הותירה בוושינגטון חשדות שהמדובר בקומוניסט אשר יכרות ברית עם ברית המועצות. לאחר הפגישה אמר ניקסון כי קסטרו הוא "נאיבי" אך לא קומוניסט בהכרח.
בפברואר 1960 קובה חתמה על הסכם לרכישת נפט מברית המועצות. כאשר בתי הזיקוק בבעלות ארצות הברית בקובה סירבו לזקק נפט זה, הם הולאמו, והתוצאה הייתה ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ארצות הברית. לחרדתו של ממשל אייזנהאואר, הלכו היחסים בין קובה ובריה"מ והתהדקו. אמנות שונות נכרתו בין קסטרו והנשיא ניקיטה חרושצ'וב, וקובה החלה לקבל סיוע כספי וכלכלי מבריה"מ.
ב-17 באפריל 1961, יומיים לאחר שמפציצי B-26 הנושאים סימול קובני מזוייף הפציצו את קובה, ויום לאחר שקסטרו תיאר את מהפכתו כ"סוציאליסטית" הנחיתה ארצות הברית מהלומה כושלת על קובה, הקרויה "הפלישה למפרץ החזירים". כוח של כ-1,400 גולים קובניים הממומנים, מאומנים ומודרכים על ידי הCIA, סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית, בהוראת מנהל הסוכנות אלן דאלס ובאישורו של הנשיא ג'ון פ. קנדי, נחת מדרום להוואנה על חוף המכונה "מפרץ החזירים". הנחתה של סוכנות הביון הייתה כי הפלישה תצית ניצוץ של התנגדות עממית לקסטרו. זו לא באה. הגולים שנחתו על החוף נתפסו, וברגע האחרון הורה קנדי שלא לסייע להמשך הפלישה (בכוחות צבא אמריקנים). שתי ספינות אספקה אמריקניות הוטבעו על ידי מטוס קובני. תשעה אנשים הוצאו להורג, ואילו השאר שוחררו כעבור כמה שנים לאחר משא ומתן מתיש עם ארצות הברית. תוצאת הפעולה היא כי קסטרו, אשר פיקד על הלחימה באופן אישי, הוסיף ליוקרתו ושמר על מעמדו.
מאוחר יותר באותה השנה, בנאום לאומה ב-2 בדצמבר, הכריז קסטרו כי הוא מרקסיסט לניניסט, ושקובה מאמצת את הקומוניזם. במהלך שנות השישים המשיכו ניסיונות אמריקניים להתנקש בחייו, או להפיל את משטרו. גולים קובניים ניסו לחקות את פעולתו של קסטרו עצמו, ויצרו חבורות אלימות שפעלו במיוחד בסיירה דה אסקמבריי אזור הררי מרוחק בסמוך לעיר טרינידד.
[עריכה] בעת משבר הטילים
- ערך מורחב – משבר הטילים בקובה
לפי זכרונות חרושצ'וב, הגה המנהיג הסובייטי את הרעיון כי יש להציב טילים בקובה כהתרעה מהמשך הפעולות התוקפניות של ארצות הברית כנגד האי, כאשר נפש בחצי האי קרים בשנת 1962. לאחר שהתייעץ עם אנשי צבאו הוא נפגש עם משלחת קובנית בראשות ראול קסטרו בחודש יולי על מנת לתאם את הפרטים. הוסכם לפרוס טילי R-12 MRBM על אדמה קובנית. מטוס ריגול אמריקני גילה את בניית אתרי הטילים ב15 באוקטובר 1962, לפני שהטילים נפרסו. ארצות הברית ראתה בהתקנת טילים גרעיניים סוביטיים במרחק של 90 מייל דרומית למיאמי כפעולה תוקפנית ואיום על בטחונה הלאומי.
משבר הטילים בקובה החל בכך שארצות הברית הכריזה בפומבי ב 22 באוקטובר כי גילתה את הטילים, והטילה מצור ימי על קובה. במכתב אישי לחרושצ'וב ב 27 באוקטובר 1962 קסטרו המריץ את חרושצ'וב להכות מכת מנע גרעינית על ארצות הברית אם זו תפלוש לקובה. חרושצ'וב דחה גישה זו. מפקדים של הצבא הסובייטי בקובה עצמה הוסמכו להשתמש בנשק גרעיני טקטי, כנגד כוחות ארצות הברית אם אלו יפלשו.
לאחר כמה ימים מורטי עצבים, הסתיים המשבר בכך שחרושצ'וב הסכים להסיג את הטילים בתמורה להתחייבות אמריקנית שלא לפלוש לקובה ולהסיר טילים אמריקניים שהוצבו בתורכיה. אחרי שהמתח התפוגג, היחסים בין ארצות הברית וקובה נותרו עוינים במיוחד, וה-CIA המשיך במאמציו להפיל את משטרו של קסטרו. עד היום קסטרו נחשב לאדם שנוי במחלוקת. יש האומרים שהוא גיבור, ויש האומרים שהוא לא יותר טוב מקודמו, באטיסטה, ושהוא אחראי לנפילת קובה.
[עריכה] לאחר המשבר
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] לאחר נפילת ברית המועצות
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] עמדותיו ודעותיו
[עריכה] היחסים עם קנדה ועם טרודו
ב-1976 פייר אליוט טרודו, ראש ממשלת קנדה, ביקר את הביקור הראשון בקובה של מנהיג מערבי מכהן מאז משבר הטילים. טרודו הגיש סיוע בסך ארבעה מליון דולר אמריקאיים, והלווה עשרה מיליון דולר נוספים. בנאומו הצהיר טרודו "יחי ראש הממשלה והמפקד פידל קסטרו. תחי הידידות הקובנית - קנדית".
טרודו וקסטרו המשיכו בידידותם אף לאחר שהקנדי סיים את תפקידו. טרודו ביקר בקובה מספר פעמים בשנות השמונים והתשעים. קסטרו ביקר במונטריאול בשנת 2000 על מנת להשתתף בהלווית טרודו.
[עריכה] אפשריות הגירה מקובה
ב28 במרץ 1980 אוטובוס של מבקשי מקלט מדיני חצה את שער שגרירות פרו בהוואנה. בתוך 48 שעות שטף זרם של 10,000 מבקשי מקלט את השגרירות. קסטרו הכריז ב-20 באפריל, כי כל אחד יוכל לעזוב בספינה ממפרץ מריאל בהוואנה. גולים קובנים החלו לשוט לכיוון מריאל במה שנקרא "שייטת החופש". לפי משמר החופים האמריקני 124,776 קובנים נמלטו ממולדתם, עד שקסטרו הורה על סגירת נמל מריאל ב 26 בספטמבר. על אף שרוב הנמלטים אכן היו מבקשי מפלט מדיני, מעריכים שזו הייתה דרכו של קסטרו להפרד מ-20,000 פושעים פליליים, חולי נפש והומוסקסואלים.
[עריכה] דת
קסטרו הינו אתאיסט, ולא נהג על פי הדת הקתולית מאז ילדותו. האפיפיור יוחנן ה-13 נידה את קסטרו ב-3 בינואר 1962, וזאת בהתאם לצו שהוציא פיוס ה-12, האוסר על קתולים לתמוך בממשלים קומוניסטיים. לקסטרו, אשר זה מכבר התנער מערכיו הקתוליים, לא הייתה לאירוע זה כל משמעות, ואיש לא ציפה לכך שאירוע זה ישפיע עליו באופן אישי. הנידוי כוון אל אנשי קובה בתקווה להפחית את תמיכתם. לא נראה כי נידוי זה נחל הצלחה מבחינה זו.
יחסיו עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני היו טובים יותר במקצת. בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20 הסכים קסטרו להפחית את המגבלות על הדת, ואף לאפשר לקתולים מאמינים להצטרף אל המפלגה הקומוניסטית. ב 1998 אירח קסטרו את האפיפיור בביקורו בקובה, והיה זה האפיפיור הראשון שביקר באי. יוחנן פאולוס השני הביע בביקור זה ביקורת, הן על המשטר הקומוניסטי והן על האמברגו האמריקני.
[עריכה] ביקורתו של קסטרו על ארצות הברית
קסטרו נשאר מבקר קולני של ארצות הברית, במיוחד בנוגע לאמברגו שזו הטילה עליו, ולניסיונותיה למוטט את ממשלו. הוא גינה את הדרך בה מנצלת ארצות הברית את המדינות המתפתחות, ואף את מדיניות הבריאות של ארצות הברית כלפי אזרחיה. לאחרונה גינה את מדיניות ההגירה של ארצות הברית, המגבילה את הנסיעה של קובנים גולים לבקר את משפחתם בקובה. קסטרו הוא בין המצביעים על כי מדיניות הארצות המפותחות כלפי חובות הארצות המתפתחות, הינה גורם מרכזי בפיגורן הכלכלי של ארצות אלו.
[עריכה] שלטונו
[עריכה] מדיניותו הכלכלית
קסטרו השיג שליטה על כלכלת ארצו בכך שהלאים את התעשייה, החרים רכוש בבעלות גורמי פנים וגורמי חוץ, וגרם לקולקטיביזציה של החקלאות. קובנים רבים נמלטו מן הארץ, במיוחד למיאמי ,פלורידה, שם ייסדו מרכז גדול לפעולות כנגד קסטרו ומשטרו. בגלל האמברגו שהטילה ארצות הברית, קובה הפכה לתלויה בסובסידיות שהתקבלו מבריה"מ ומארצות הגוש המזרחי, שהגיעו לרבע מן התוצר הלאומי הגולמי של האי. אי לכך ובהתאם לזאת, לפירוקה של בריה"מ בשנת 1991 היו השפעות מרחיקות לכת לרעה על כלכלת האי.
הסנקציות הכלכליות האמריקניות, אשר כללו איסור על תיירים אמריקנים לבקר בקובה, הוכרזו על ידי תומכיו של קסטרו כאחראים למצוקתה הכלכלית של קובה. תומכי האמברגו משיבים שארצות הברית היא האומה היחידה שהטילה אמברגו על קובה, ושקובה חופשית לסחור עם כל אומה אחרת. בה בעת מנסה ארצות הברית למנוע מחברות זרות להרוויח מרכוש קובני שהולאם והיה במקורו אמריקני, ומגבילה את יחסי המסחר שלה עם אומות קטנות המקיימות יחסי מסחר עם קובה.
קובה היא יעד התיירות השני בפופולריות שלו באיים הקריביים (לאחר הרפובליקה הדומיניקנית), דבר המספק לקובה מטבע חוץ נחוץ. הקובנים מקבלים אף סכומים גדולים של מטבע חוץ (עד 850 מיליון דולר לשנה) מקובנים אמריקנים השולחים עזרה לקרוביהם באי. קובה מקבלת את תצרוכת האנרגיה שלה מונצואלה בתמורה לאספקת רופאים קובנים. יחסים אלו יש בהם כדי לפצות את קובה על נפילת בריה"מ.
בשנים האחרונות השקיע קסטרו מאמצים במחקרים ביו-טכנולוגיים על מנת לתמוך בכלכלת ארצו, ולהתגבר על המחסור במוצרים רפואיים מחו"ל. הישגים קובניים בתחום זה גרמו לחששות בדבר ייצורו של נשק ביולוגי. בשנת 2002 ביקר הנשיא לשעבר של ארצות הברית קרטר על מנת לבדוק אתרים קובנים להנדסה גנטית. מאז הרוויחה הכלכלה הקובנית הן מייצוא של טכנולוגיה רפואית והן מ"תיירות בריאות".
[עריכה] שירותי הבריאות
שירותי בריאות ניתנים לכל בקובה. שיעורי תמותת ילודים הם בין הנמוכים באזור, שירותי הבריאות הינם באיכות גבוהה, וכל הקובנים מקבלים חלב בחינם עד הגיעם לגיל 6. מלבד בידור, משדרת הטלוויזיה הקובנית הרצאות ברמת קולג' לאוכלוסייה הבוגרת. לאור הכרה בהישגים אלו קיבל קסטרו ב4 באפריל 1988 את עיטור "הבריאות לכל" מארגון הבריאות העולמי.
ממשלת ארצות הברית דוחה את הטענות על שיפור והישגים במשטר קסטרו וטוענת כי "קובה במקרה הטוב שומרת על ההישגים שכבר הושגו בחינוך ובבריאות".
התקשורת הקובנית מדגישה את הניגוד בין הילדים הקובנים הבריאים ובין ילדים השקועים בסמים ובזנות הגרים בבוגוטה, לוס אנג'לס, בואנוס איירס, וילדי הרחוב בפרו ובברזיל. ואכן אין כמות משמעותית של ילדי רחוב בקובה.
כ 20,000 רופאים נשלחו על ידי קסטרו למדינות שונות בעולם לספק עזרה ליותר משישים מדינות.
מנהיגותו של קסטרו נותרה בלתי מעורערת. תומכיו טוענים שהדבר הוא בשל כך שדאג לשיפור ברמת החיים של התושבים. מתנגדיו טוענים כי הדבר הוא בשל שיטות אכזריות של דיכוי וכפייה.
תומכי הממשל טוענים כי מערכת החינוך והבריאות בקובה התקדמה רק לאחר המהפכה בשנת 1959, וכי כיום תוחלת החיים בקובה פחותה רק במעט מזו שבארצות הברית.
מתנגדי משטר קסטרו טוענים שעל אף ששיעור תמותת התינוקות בקובה הוא מן הנמוכים באמריקה הלטינית (אמל"ט), כך היה הדבר בטרם עלה קסטרו לשלטון, ואז הייתה קובה במקום השלושה עשר בעולם בקריטריון זה. אינדיקטורים אחרים, כתוחלת חיים ממוצעת שעלתה מ 60 שנה בעת הלידה בשנת 1959 ל 76.13 כיום, מראה כי אכן חל שיפור ברמת החיים בקובה.
מוסכם על הכול כי קובה אכן התפתחה בשדה פיתוח התרופות. לקובה תיק פטנטים רפואיים משמעותי משלה, והיא מתאמצת לשווק את מוצריה הרפואיים ברחבי העולם.
[עריכה] חינוך והנחלת הקריאה
חינוך ניתן לכל בקובה. הסטטיסטיקה של אונסק"ו מאשרת כי שיעור יודעי הקריאה והכתיבה בקובה הוא בין הגבוהים באמריקה הלטינית.
קובה התקדמה גם בתחום הנחלת הקריאה. מסע הקריאה של קסטרו התמקד באזורים כפריים היכן ששיעור יודעי הקריאה והכתיבה היה נמוך. בנאום בשנת 1960 בפני האומות המאוחדות הכריז קסטרו כי "בעוד חודשים מספר תהיה קובה המדינה הראשונה באמריקה שתוכל לומר כי אין בה אדם אחד שאינו יודע קרוא וכתוב". כ - 270,000 מורים וסטודנטים נשלחו לאורכה ולרוחבה של קובה ללמד את הבורים. בשנת 1961 שיעור הבורות בקריאה וכתיבה בקובה ירד מ 20% ל 4%. אנשים שסיימו את הקורס נתבקשו לשלוח מכתב לפידל קסטרו. מוזאון הקריאה והכתיבה בהוואנה מציג 700,000 מכתבים מסוג זה.
[עריכה] זכויות האדם
משטרו של קסטרו הואשם בפגיעה בזכויות האדם, לרבות עינויים, מאסר שרירותי, משפטים לא הוגנים, ועונש מוות ללא משפט. יש הטוענים כי בארבעים שנות משטרו הוצאו להורג אלפי אנשים ללא משפט.
קבוצות כארגון אמנסטי הבינלאומי ו "Human Rights Watch" מבקרים את הצנזורה, העדר חופש העיתונות בקובה, וההוצאה אל מחוץ לחוק של כל התארגנות פוליטית שאינה במסגרת המפלגה הקומוניסטית, וכתוצאה ממנה העדרן של בחירות חופשיות ודמוקרטיות.
קסטרו רואה בכל אלו צעדים מוצדקים כנגד מאמצי ארצות הברית להפיל את משטרו, וטוען כי אלו המכנים עצמם "פעילי זכויות האדם" הינם סוכנים של הממשל האמריקני. מסמכים מראים כי ארצות הברית אכן נהגה בטקטיקה זו בעבר.
תומכי קסטרו אף טוענים כי הרקורד של זכויות האדם בקובה הינו טוב יותר מכל מדינה אחרת באמל"ט, ובמיוחד אלו הנשלטות על ידי משטרים צבאיים הנתמכים בידי ארצות הברית. כיום, עם חזרתן של ארצות רבות באמל"ט אל הדמוקרטיה ברור כי טענה זו הינה שגויה. תומכי קסטרו טוענים אף כי בכל מקרה מצב זכויות האדם תחת שלטון קסטרו טוב מזה שתחת שלטון קודמו, באטיסטה.
[עריכה] דמותו
סביב קסטרו התפתח פולחן אישיות. אך בניגוד למנהיגים רבים בעולם השלישי, הציג הדואר הקובני את דיוקנו של קסטרו על בול דואר רק פעמיים. נעשים מאמצים גדולים בהרבה לעודד את פולחן גיבור העצמאות הקובני חוזה מרטי, ו"קדושי" המהפכה כצ'ה גווארה. קסטרו מופיע בציבור לרוב כשהוא לבוש מדים. הוא ידוע בנאומיו הארוכים, הנמשכים שעות ארוכות, וכוללים מידע רב והתייחסויות היסטוריות.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: פידל קסטרו |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פידל קסטרו |
