היינריך הימלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היינריך הימלר (7 באוקטובר 1900 - 23 במאי 1945) מבעלי ההשפעה הגדולים ביותר בגרמניה הנאצית; הוא הנהיג את ה־אס אס והגסטפו, והיה אחראי להשמדתם של המוני בני אדם במחנות ההשמדה, ובכלל זה יהודים רבים.

תוכן עניינים 1 מנעוריו עד עליית הנאצים לשלטון 2 מעליית הנאצים לשלטון ועד למלחמת העולם השנייה 3 חזונו של הימלר למדינת האס-אס 4 מלחמת העולם השנייה 5 מגעיו של הימלר עם בנות הברית 6 סופו של הימלר 7 לקריאה נוספת

[עריכה] מנעוריו עד עליית הנאצים לשלטון

הימלר נולד ליד מינכן, בירת בוואריה, למשפחה מן המעמד הבינוני. אביו היה מנהל בית ספר, והימלר השלים את לימודיו התיכוניים. בתום לימודיו התגייס הימלר לרגימנט הבווארי ה-11 במלחמת העולם הראשונה, אך לא הספיק לראות את שדה הקרב בטרם תיכנע גרמניה.

לאחר כניעת גרמניה הפך הימלר להיות פעיל בפרייקורפס, מיליציות ימניות קיצוניות, אשר היו פעילות בקרבות בין אנשי הימין ואנשי השמאל שהשתוללו ברחבי גרמניה. המיליציות הללו היו מורכבות ברובן מיוצאי צבא, הממורמרים על תבוסת גרמניה במערכה, ומתנגדים לסוציאליזם ולקומוניזם. בוואריה של אותה התקופה הייתה כר נרחב לפעילות מסוג זה. במקביל קיבל הימלר תואר בחקלאות מבית הספר הטכני הגבוה של מינכן.

בשנת 1923 הצטרף הימלר אל המפלגה הנאצית, בשעה שזו עמדה על סף נסיון למרידה כנגד השלטון המרכזי בגרמניה, "הפוטש בבית הבירה". מרידה זו דוכאה בכוח על ידי ממשלתה החוקית של מדינת בוואריה, וראשי המרד, וביניהם אדולף היטלר, נשלחו אל הכלא. תמונה מפורסמת מאירוע הפוטש מראה את הימלר במדי אס אה צועד כשהוא אוחז במוט ועליו סמל הצבא הגרמני הקיסרי.

תקופה קצרה לאחר מכן, היה הימלר מזכירו של פעיל נאצי בשם גריגור שטראסר, שפעל בצפון גרמניה והיווה למשך זמן קצר באמצע שנות ה-20 תחרות מסוימת להיטלר (לפיכך הורה היטלר להימלר על רציחתו, בשנת 1934 בליל הסכינים הארוכות). בשנת 1924 החליט הימלר לעזוב את הפוליטיקה ולהתמסר למקצועו - גידול תרנגולות בכפר קטן בשם ואלדטרודרינג.

בשנת 1928 נישא למרגרטה בודן, בתו של בעל אחוזה פרוסי, שהייתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים. לזוג נולדה בת בשם גודרון. לאחר זמן מה עלו הנישואין על שרטון, והזוג החל לחיות בנפרד.

לאחר שיחרורו של היטלר מן הכלא, יזם היטלר הקמת גוף של משמר פרטי למטרות מיוחדות שיכונה אס אס. גוף זה כלל כמה עשרות פעילים בתחילתו, והיה תחת פיקודם של מפקדים שונים עד שנת 1929, עת פנה היטלר אל הימלר וביקש ממנו ליטול לידיו את הפיקוד על גוף זה. בתחילה היה הימלר כפוף לארנסט רהם, שהיה מבחינה טכנית מפקד האס-אה והאס-אס גם יחד. כעבור ארבע שנים מנה האס-אס 52,000 איש.

[עריכה] מעליית הנאצים לשלטון ועד למלחמת העולם השנייה

עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, היו היחסים בין הימלר ובין "מפקדו" רהם מתוחים. רהם היה בעד "מהפכה מתמדת" ושאף לתת ביטוי ליסוד העממי וה"סוציאליסטי" בנציונל-סוציאליזם. הוא לא ראה בעין יפה את שיתוף הפעולה של השלטון החדש עם מוקדי הכוח הישנים - הצבא, האצולה התורשתית, בעלי ההון. הדבר יצר מתיחות בינו לבין היטלר. באווירת החצר הביזנטית ששררה בצמרת המפלגה הנאצית היה די בכך כדי להוביל לחיסולו. נוצרה ברית בין הימלר לבין הרמן גרינג, שמטרתה להביא לחיסול מוקד הכוח של האס-אה, ובמשתמע, לחיסולו הפיסי של רהם.

ב 1 באפריל 1934 מינה גרינג את הימלר לראש הגסטאפו, המשטרה החשאית הפרוסית. מינוי זה איפשר להימלר ליצור לעצמו מוקד כוח מטיל אימה, והוא הפך את הגסטאפו לאימפריה אכזרית שתטיל חיתתה על אירופה כולה. עד מהרה ראה העולם כולו את חוסר המעצורים והאכזריות של הימלר, כאשר ב30 ביוני 1934 עמד בין המבצעים של "ליל הסכינים הארוכות", במסגרתו נרצחו מאות חברי האס-אה ומתנגדים פוליטיים אחרים. עם סילוקו של רהם, היה הימלר ליורש הטבעי לעמדת הכוח שנתפנתה.

האס-אה היה בבסיסו מיליציה עממית, שנשענה על כוחו של ההמון הנאצי. האס-אס תחת הימלר היה מעין מיסדר של האליטה הגזעית הארית, כפי שהימלר ראה אותה. הקבלה אל האס-אס הייתה רק לבעלי "דם טהור", וחזונו של הימלר היה כי בסופו של דבר יהא ה"רייך" הגרמני ל"מדינת אס-אס" ואירופה כולה תישלט על ידי הנורדים כחולי העין לובשי המדים השחורים.

ב 16 ביוני 1936 הורה היטלר על איחוד המשטרות השונות ברחבי גרמניה (שהייתה להלכה מדינה פדרטיבית המחולקת למדינות בעלות משטרה משלהן) והעמיד בראש המשטרה המאוחדת את היינריך הימלר. היה זה צעד גורלי בדרך אל הפיכת הרייך השלישי למדינת משטרה.

לאחר סילוקו של רהם, עמד עתה בדרכו של הימלר אל הכוח רק מוקד הכוח שייצג הצבא. בראשותו של הגנרל פלדמרשל ורנר פון בלומברג, היה הצבא הגרמני מוקד כוח עצמאי, בעל סדר יום שונה לחלוטין מזה שראה הימלר בחזונו. נישואיו של בלומברג למזכירתו, בשנת 1937, הביאו להימלר את ההזדמנות שייחל לה: לאחר הנישואין, בהם נכחו כל גדולי המפלגה הנאצית, הוציא הימלר מארכיב משרדו תיק ובו הוכחות כי אשתו של הרמטכ"ל עסקה בזנות. בלומברג, איש האצולה הוותיקה, בעל הקוד המוסרי הפרוסי, נאלץ לפרוש. במקומו מונה גנרל אוברסט ורנר פון פריטש. שבועות ספורים לאחר מינויו של פון פריטש זומן זה ללשכתו של היטלר, ושם הציג לו הימלר זונה ממין זכר בשם היינץ שמידט, אשר טען כי סחט את פריטש על רקע הומוסקסואלי מזה שנים, לאחר שתפס אותו מקיים יחסי מין עם אדם המכונה "ג'ו הבווארי" בסימטה מאחורי תחנת רכבת בברלין. על אף שפריטש דחה האשמות אלו (שכפי הנראה נוצרו בבית היוצר של הימלר), פוטר מיד מתפקידו, והיטלר הכריז על עצמו כ"מפקד העליון של הכוחות המזויינים", תפקיד בו נשא עד מותו. היה זה סיום האפשרות לעצמאות של הצבא הגרמני כמשקל נגד לאידאולוגיה המטורפת של המפלגה הנאצית, ומתן החותם הסופי לשליטתו המוחלטת של הימלר בכל הבטי החיים ברייך השלישי.

במהלך כל תקופת שלטון המפלגה הנאצית הוסיף הימלר לצבור כח ועוצמה. באוגוסט 1943 מונה לשר הפנים, תפקיד רב עוצמה שהעניק לו סמכויות נרחבות (במידה ועדיין לא היה הדבר בידו בשלב זה) בתחומי הפיקוח על השירות הציבורי ועל המערכת המשפטית.

[עריכה] חזונו של הימלר למדינת האס-אס

מבחינה חיצונית נראה הימלר כפקיד בבנק או כמורה בתיכון, ממושקף ומסודר בלבושו. מאחורי חזות שלווה זו החזיק הימלר באידאולוגיה הנאצית בצורתה הגזענית והקנאית ביותר. פרט להיטלר לא היה קנאי ממנו לעליונות הגזע הארי (על אף שמבחינה חיצונית היה, כאמור, רחוק מאידאל האדם הנורדי הבלונדי, החסון והמוצק), ובקור רוח של מגדל תרנגולות, חזה את השבחת הגזע והשתלטותו על המרחב שבין האוקיינוס האטלנטי והרי אורל.

השקפת העולם שלו הייתה פגאנית. בדמיונו חזר לתקופות עתיקות של העמים הנורדים, ובפועל קידם את עבודת האלילים העתיקים אודין ותור, וביסוס המנהגים השבטיים העתיקים בכל רחבי הרייך. מה שהיה יכול אצל אדם אחר להיראות כמוזרות אישית בלתי מזיקה, הביא להריסתן של כנסיות ולרדיפת כמרים (ככומר מרטין נימולר) ברחבי אירופה.

נהייתו אחר תורת הנסתר כללה עיסוק בהיפנוזה, תרופות צמחוניות והומאופתיה. בכך תאם אף את השקפת עולמו של היטלר, שהיה, ככל הנראה, לפחות חלק מחייו, צמחוני.

חזונו כלל השתלטות של האס-אס על מרחבי ברית המועצות תוך שיעבודם והשמדתם של העמים הסלאבים היושבים שם, ויישובו של הספר החדש באנשי אס-אס טהורי גזע. עוד לפני פרוץ המלחמה תיקן תקנות נישואין מחמירות לאנשי אס-אס וייעד אותם לתפקיד אדוני העולם החדשים. את הילדים הטהורים מבחינה גזעית גידל מגיל בית הספר היסודי ועד לגיוס ב"טירות מסדר" שם הוכשרו לתפקידם - מלחמה תוקפנית ורצח עם.

הימלר עודד לידת "טהורי גזע" באמצעות ארגון ה"לבנסבורן" בהן זיווג אנשי אס. אס. עם נערות "טהורות גזע" רווקות, ודאג לגידול הילדים שנולדו מזיווג זה. כן דרש לאפשר לאנשי אס. אס. לשאת אישה שניה, ולהורות לכל אישה עד גיל 35 בגרמניה ללדת ארבעה ילדים "טהורי גזע" ואחת היא אם אביהם נשוי או רווק. לאנשי האס. אס. לבשו רעיונות אלו צורה של פקודה, שניתנה ב 28 באוקטובר 1939, הקובעת כי משימתן העליונה של "טהורות הגזע" הינה ללדת את ילדי הלוחמים היוצאים אל המלחמה.

במסגרת תפקידו כ"נציב הרייך לביסוס הגזעיות הגרמנית", תפקיד אותו קיבל בצו סודי של היטלר ב 7 באוקטובר 1939, החל בהכנות מעשיות לכיבוש ושיעבוד האדמות הנרחבות במזרח, תוך "ביעור ביולוגי" של היושבים בהם. סלאבים שישועבדו ויורדו לרמה תרבותית שלפני גילוי הקריאה והכתיבה, צוענים ויהודים שיושמדו. המדובר במדינת עבדים ענקית, שבמסגרת חזונו תהיה זרועה בכפרים קטנים וירוקים, בהם יחיו האדונים הגרמנים טהורי הגזע תוך שהם חוגגים את יום ההיפוך הקיצי ושאר חגי הטבע הנורדים, נאבקים את מאבק הקיום המתמיד כנגד המוני "תת האדם" הסלאבי אשר יהדפו לאזורי הספר הרחבים שמעבר להרי אוראל.

רעיון זה חייב הקמתו של מנגנון נרחב לשיעבוד והשמדה, ולא היה מתאים מהימלר ליצירתו. כבר בשנת 1932 הקים את שירות הביון של האס-אס, ה"זיכרהייטדינסט" או האס דה. בראשו הציב את הבריון הברוטלי ריינהרד היידריך. לאחר ליל הסכינים הארוכות נמסר על ידי היטלר להימלר הפיקוד על מחנות הריכוז, שהיה נתון עד אז בידי ראהם. לצורך איוש התפקידים במחנות הריכוז הוקמה יחידת אס-אס בשם "טוטנקופפוורבנדה" ("גולגולת המת"), אליה גוייסו האלמנטים הגרועים ביותר מקרב קנאי המפלגה הנאצית שהצטרפו לאס-אס, אנשים שנמשכו מטבעם לפעולות מסוג זה. שני מנגנונים אלו (ומנגנון שלישי, קטן בהרבה, מנגנון ה"אותנסיה" - אנשים שהיו אחראים על "תוכנית T4 - אותנסיה" שבוצעה בגרמניה עד לשנת 1941 וכללה בעיקרה השמדתם ועיקורם של חולי רוח וחולים כרוניים) - היוו את הבסיס לרשת הנרחבת של מחנות ריכוז, מחנות השמדה, וכיתות "איינזצגרופן", שעד מהרה החלו לפעול ברחבי אירופה תחת פיקודו של הימלר.

הימלר עצמו לא גילה את קור הרוח אותו דרש מאנשיו, וכאשר נכח, באוגוסט 1942, בהוצאה להורג המונית של יהודים ליד בור הריגה בבלארוס - לא עמד במחזה והתעלף.

הימלר היה אחד משותפי הסוד שקיבלו באופן אישי מהיטלר את הפקודה להשמדת היהודים בשואה, ובוודאי אחד מהמבצעים הראשיים של ביצוע הפקודה בפועל. בנאום שנשא בכנס מפלגתי באוקטובר 1943 בעיר פוזן (כיום פוזנן בפולין) חשף הימלר בפני שומעיו את סוד "הפתרון הסופי", ודיבר על אנשי האס-אס המבצעים את פקודות השמדת העם שקיבלו, תוך שהם שומרים על "מצפונם" ואינם נוגעים ברכוש היהודים המושמדים, ובלשונו:

"רובכם יודעים מה משמעות הדבר כאשר מאה גופות מוטלות זו ליד זו, או חמש מאות גופות או אלף. להחזיק מעמד במילוי משימה זו, ועדיין - פרט לחריגים שמקורם בחולשה אנושית - להישאר אנשים הגונים, זה מה שחישל אותנו. זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב, ושלעולם לא ייכתב".

כל השקפת עולמו המפלצתית של הימלר נדחסה לפיסקה אחת זו.

[עריכה] מלחמת העולם השנייה

עם פרוץ מלחמת העולם השניה היה הימלר ראש מנגנון ענק, שבמהרה עבר שינוי והוסב בחלקו ליחידות לוחמות שכונו ואפן אס אס. בתחילה מנה האס-אס כמאה וחמישים אלף איש (בשנת 1940). עם סיום המלחמה מנה האס-אס כולו, כשחלקו הגדול הוא הוואפן אס-אס, כ-800,000 איש. הוואפן אס.אס. שהחל את דרכו עם שלוש דיביזיות, מנה בסיום המלחמה 35 דיביזיות. חלק מהן דיביזיות שהיו מורכבות מתושבי הארצות הכבושות, וארצות האוהדות את המטרה הנאצית.

בזמן המלחמה הקים הימלר את מנגנון ההשמדה הנאצי ועמד בראשו. הוא אחראי באופן אישי לכל פעולות ההשמדה שביצע האס-אס ולפעולות רצח עם נוספות כלפי עמים רבים באירופה - הסלאבים והצוענים.

מתחילת המלחמה הייתה יריבות בין מנגנון האס-דה, שירות הביון של האס-אס ובין האבווהר, זרוע הביון של הוורמאכט. בראש האבווהר עמדו דמויות אנטי נאציות כמו וילהלם קנריס והנס אוסטר, ולמעשה עסק באופן אינטנסיבי בפעולות שמטרתן הפיכת המשטר ברייך השלישי. לאחר קשר העשרים ביולי ב1944 הסתיימה יריבות זו במעצרם של ראשי האבווהר בידי האס-אס ורציחתם. בשלב זה היה כוחו של הימלר בלתי מוגבל בכל מקום בו שלט הרייך השלישי. ה"רייכספיהרר", כפי שכינה עצמו ("המנהיג הלאומי"), היה האיש החזק ברייך, שני בכוחו אך להיטלר עצמו.

הימלר לא הסתפק בפיקוד על השמדת העם ובפעולות שיטור וכיבוש, וחשק גם בפיקוד צבאי בפועל. בשנת 1944 מונה למפקד קבוצת הצבאות "אובר ריין" אשר נלחמה כנגד האמריקנים באזור אלזס. הצלחתו בתפקיד זה הייתה מאוד מוגבלת, ותפקידו היה בעיקר ייצוגי.

בשנת 1945 התקדם הצבא האדום אל תוך גרמניה עצמה. ראשי הצבא הגרמני, וביניהם הגנרל היינץ גודריאן, ראו צורך בהקמת קבוצת ארמיות חדשה וביציאה למתקפה כנגד הצבא הרוסי המתקדם. קבוצת ארמיות זו, שאמורה הייתה להיקרא "קבוצת ארמיות ויסלה", ריכזה כוחות רבים ממקומות שונים. ייתכן שהיה בכוחה לעצור את המתקפה הרוסית, אשר הייתה עתה לאחר חודשים רבים של תנועה וסבלה מקוי אספקה ארוכים ומשחיקה של האנשים והכלים. ב 23 בינואר 1945 מינה היטלר את הימלר לעמוד בראש קבוצת הארמיות החדשה. הימלר היה חסר כל כישורים לפיקוד קרבי, אך קיבל עליו את המינוי. הוא הקיף עצמו במפקדים מן הוואפן אס-אס, והרחיק את קציני המטה הכללי שתכננו את המתקפה. המתקפה נוהלה בצורה בלתי מאורגנת, ואכן, תוך זמן קצר נעצרה. המחסום האחרון בין הרוסים לבין ברלין הוסר, למעשה. ב 18 במרץ 1945 לקה הימלר בשפעת ופרש למשכב. הגנרל גודריאן ביקרו במרפאה וניסה לשכנעו לפרוש מן הפיקוד על קבוצת הארמיות. ביום שלאחר מכן מסר הימלר את פיקודו לגנרל היינריצי. אולם בנקודה זו היה כבר מאוחר מדי, וקבוצת ארמיות הויסלה כבר לא הייתה קיימת, למעשה.

[עריכה] מגעיו של הימלר עם בנות הברית

כבר בשנת 1943 הגיע הימלר למסקנה כי המלחמה אבודה, והחל לחשוש לעורו. באוגוסט 1943 הסכים הימלר לפגישה שערך מקורבו, עורך דין בשם לנגבן, עם גורמים מבעלות הברית המערביות בעיר ברן, על מנת לדון ב"שלום נפרד". הפגישה נתגלתה לראש האס-דה ולטר שלנברג, והוא אסר את לנגבן עם שובו לברלין. שלנברג, וכן סגנו של הימלר, מילר, העבירו את המסמכים המפלילים שמצאו אצל לנגבן למרטין בורמן והוא הציג אותם להיטלר. אין לדעת כיצד יצא הימלר בשלום מעניין זה, ודאי טען כי לנגבן נפגש עם מי שנפגש שלא בהסכמתו ושלא בידיעתו. היטלר תמיד סמך על ידידו, אותו כינה "טרוייא היינריך" (היינריך הנאמן). מכל מקום, לאחר העשרים ביולי הוצא לנגבן להורג, בגל ההוצאות להורג ששטף את גרמניה, והפרשה הושתקה סופית.

בשנת 1944 עמד הימלר מאחורי המשא ומתן שניהל אדולף אייכמן באמצעות הקולונל קורט בכר, תוך שימוש בישראל קסטנר וביואל ברנד, על שחרור מספר מסוים של יהודים מיהודי הונגריה שעמדו בפני השמדה, תמורת משאיות או תשלום. משא ומתן זה, שכונה בשם "סחורה תמורת דם", היה אך בבחינת "יריית נסיון" למשא ומתן ישיר עם נציגי מעצמות המערב. במגעים אלו יצר קשר עם הדיפלומט השבדי פולקה ברנדוט וניסה לדון איתו על כניעה נפרדת למעצמות המערב, או על מתן חסינות אישית, תוך שהוא מחזיק בחיי מיליוני האסירים במחנות הריכוז כקלף מיקוח אישי. פגישות אלו התקיימו כארבע פעמים בין השנים 1944 - 1945, אך לא הובילו לכל תוצאה. פגישתם האחרונה התקיימה בעיר ליבק שעל חוף הים הבלטי, באפריל 1945. הימלר הגיע לפגישה כיורשו בפועל של היטלר, שעדיין היה חי, אך נצור בבונקר בברלין (ממנו נמלט הימלר עצמו ברגע האחרון). הוא ביקש מברנדוט להודיע לגנרל אייזנהאואר על כניעת הכוחות הגרמנים במערב, ואף חתם על מסמך שניסח ברנדוט. לפעולות אלו לא הייתה כל משמעות מעשית.

היטלר למד על פגישתו של הימלר עם ברנדוט ממבזק של סוכנות הידיעות "רויטר". היה זה יומו האחרון של היטלר, והוא עמד על סף התאבדות בבונקר אשר בברלין. כאשר קיבל את המברק פרץ בהתקף זעם, וציווה לאסור את הימלר כבוגד. מכיוון שלא היה בידו להגיע אל הימלר, הורה להוציא להורג באשמת בגידה את הרמן פאגליין, איש הקשר שלו עם האס.אס. שנתפס כמה שעות לפני כן, כשהוא לבוש בגדים אזרחיים, וניסה כפי הנראה להמלט מברלין. פאגליין זה היה נשוי לאחותה של אווה בראון עמה עמד הפיהרר להתחתן כמה שעות לאחר מכן.

בצוואתו ציווה היטלר כי "לפני מותי אני מגרש מן המפלגה וכן מכל משרותיו הממלכתיות את הרייכספירר של האס.אס. ושר הפנים לשעבר היינריך הימלר". במקומו של הימלר מונה קארל האנקה, נאצי זוטר יחסית, שהיה גאולייטר של המחוז שלזיה תחתית. היה זה סוף למערכת היחסים בין שני האישים - הימלר והיטלר - מערכת יחסים שהובילה אותם אל עוצמה שעוד לא נודע כמוה, ואל שפל של פשעים שהיו האיומים בתולדות האנושות.

[עריכה] סופו של הימלר

לאחר מותו של היטלר מונה גרוס אדמירל קרל דניץ ליורשו והקים ממשלה בעיר פלאנסבורג. הימלר מונה בתחילה לממשלה זו, אך פוטר ממנה כמה ימים לאחר מינויו, ב6 במאי 1945, כפי הנראה כצעד מצד הממשל החדש לנסיון לקבלת לגיטימציה מבעלות הברית (צעד זה לא הועיל, שכן כמה ימים לאחר מכן פוזרה "הממשלה" וכל חבריה נאסרו). כמה ימים הוסיף לשוטט ולנסות להפעיל את כוחותיו, אך גילה שעל אף שהיה השליט הבלעדי של אירופה כולה במשך כמה שנים, עתה הינו בבחינת פושע נמלט.

משהבין את מעמדו החדש גילח את שפמו, קשר טלאי שחור על עינו ולבש מדי חייל בז'נדרמריה. ב 22 במאי נעצר בעיר ברמן על ידי יחידת צבא בריטית. בחקירה גילה את זהותו האמיתית, וכעבור יום התאבד בנשיכת גלולת ציאניד, שהייתה חבויה בין חניכיו.

[עריכה] לקריאה נוספת

• ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976.
• האנציקלופדיה של השואה, הוצאת יד ושם וספרית פועלים (כרך שני), 1990.
• יואכים פסט, היטלר - דיוקנו של לא איש, בית הוצאה כתר, ירושלים, 1986.
• אלן קלרק, מבצע ברברוסה: מלחמת רוסיה - גרמניה, 1941 - 1945, הוצאת מערכות, 1972.
• יואכים פסט, פני הרייך השלישי, הוצאת מערכות, 1987.