קאנצלר גרמניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ממשל ופוליטיקה של גרמניה

חוקה נשיא (בונדספרסידנט) הורסט קהלר ראש ממשלה (קאנצלר) אנגלה מרקל פרלמנט בונדסראט, בית עליון (הפרלמנט הפדראלי) בונדסטאג, בית תחתון (המועצה הפדרלית) מפלגות בגרמניה מדינות גרמניה

ראש הממשלה בגרמניה נקרא באופן מסורתי קאנצלר. בין השנים 1871 ל-1945 המשרה נקראה רייכסקאנצלר (בגרמנית: Reichskanzler ; משמע: קאנצלר של הרייך) אך אחרי מלחמת העולם השנייה גרמניה הפכה לרפובליקה פדרלית ועל כן שונה שם המשרה, ומאז ועד היום שמה הוא בונדסקאנצלר (בגרמנית: Bundeskanzler ; משמע: קאנצלר פדרלי).

תוכן עניינים 1 רייכסקאנצלר 2 בונדסקנצלר 3 ראו גם 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] רייכסקאנצלר

לפני מלחמת העולם הראשונה, נקראה משרת ראש ממשלת גרמניה בשם "רייכסקאנצלר", שמשמעותו היא "קאנצלר קיסרי" או "קאנצלר של הרייך". באימפריה הגרמנית של 1871, הרייכסקאנצלר לא נבחר על ידי הפרלמנט (רייכסטאג), ולא נשא באחריות כלפיו. במקום זאת, הוא מונה על ידי הקיסר. בשל כך לא ניתן לקרוא לאימפריה הגרמנית דמוקרטיה, גם אם הרייכסטאג היה פרלמנט נבחר.

מצב עניינים זה השתנה רק ב-29 באוקטובר, 1918 בתיקון שהוכנס לחוקת 1871. עם זאת, השינוי לא יכול היה למנוע את התפרצותה של מהפכה כמה ימים לאחר מכן.

על פי החוקה החדשה של רפובליקת ווימאר ב-1919, הרייכסקאנצלר אמור להבחר על ידי הנשיא, אך לפרלמנט יש את הזכות לפטר את הקאנצלר, או את כל אחד מן השרים שלו. למעשה, רוב הממשלות של רפובליקת ווימאר נשענו בצורה חזקה על שיתוף פעולה עם הנשיא, בשל חוסר היציבות שבפרלמנט. הרייכסקאנצלר האחרון (ה-15 במספר) בסדרת הקאנצלרים של רפובליקת ווימאר היה אדולף היטלר, שמונה ב-30 בינואר, 1933.

רייכקאנצלרים של האימפריה הגרמנית

#	שם	תקופת כהונה		מפלגה
		התחלה	סיום
1.	הנסיך אוטו פון ביסמרק	21 במרץ 1871	20 במרץ 1890
2.	הרוזן לאו פון קפריבי	20 במרץ 1890	26 באוקטובר 1894
3.	הנסיך כלודוויג צו הוהנלוהה-שילינגספירסט	26 באוקטובר 1894	17 באוקטובר 1900
4.	הנסיך ברנרד פון בילוב	17 באוקטובר 1900	14 ביולי 1909
5.	תיאובלד פון בתמן-הולווג	14 ביולי 1909	13 ביולי 1917
6.	גיאורג מיכאליס	14 ביולי 1917	1 בנובמבר 1917
7.	הרוזן גיאורג פון הרטלינג	1 בנובמבר 1917	30 בספטמבר 1918
8.	הנסיך מקסימיליאן מבאדן	3 באוקטובר 1918	9 בנובמבר 1918
9.	פרידריך אברט	9 בנובמבר 1918	10 בנובמבר 1918	המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית (SPD)

אברט המשיך לשרת כראש הממשלה במהלך שני החודשים שבין סוף האימפריה הגרמנית בנובמבר 1918 וההתכנסות הראשונה של בית המחוקקים הלאומי בפברואר 1919, אך לא החזיק בתואר קאנצלר.

הרייכקאנצלרים של רפובליקת ווימאר

#	שם	תקופת כהונה		מפלגה
		התחלה	סיום
1.	פיליפ שיידמן	13 בפברואר 1919	20 ביוני 1919	המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית (SPD)
2.	גוסטב באואר	21 ביוני 1919	26 במרץ 1920	המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית (SPD)
3.	הרמן מילר	27 במרץ 1920	8 ביוני 1920	המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית (SPD)
4.	קונסטנטין פרנבאך	25 ביוני 1920	4 במאי 1921	מפלגת המרכז
5.	יוזף וירת	10 במאי 1921	4 בנובמבר 1922	מפלגת המרכז
6.	וילהלם קונו	22 בנובמבר 1922	2 באוגוסט 1923
7.	גוסטב שטרזמן	13 באוגוסט 1923	30 בנובמבר 1923	המפלגה העממית הגרמנית (DVP)
8.	וילהלם מרקס	30 בנובמבר 1923	15 בינואר 1925	מפלגת המרכז
9.	האנס לותר	15 בינואר 1925	12 במאי 1926
10.	וילהלם מרקס	17 במאי 1926	12 ביוני 1928	מפלגת המרכז
11.	הרמן מילר	28 ביוני 1928	27 במרץ 1930	המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית (SPD)
12.	היינריך ברינינג	30 במרץ 1930	30 במאי 1932	מפלגת המרכז
13.	פרנץ פון פאפן	1 ביוני 1932	17 בנובמבר 1932
14.	קורט פון שלייכר	2 בדצמבר 1932	28 בינואר 1933

הרייכקאנצלרים של גרמניה הנאצית

#	שם	תקופת כהונה		הערות
		התחלה	סיום
1.	אדולף היטלר	30 בינואר 1933	30 באפריל 1945	המשרה שולבה יחד עם משרת הרייכפרסידנט (נשיא הרייך) ב-1934 ונקראה "פיהרר ורייכקאנצלר", והופרדה שוב בברית הפוליטית של היטלר.
2.	יוזף גבלס	30 באפריל 1945	1 במאי 1945	כיהן למשך יום אחד, בין התאבדותו של היטלר להתאבדותו שלו.
3.	לוץ שוורין פון קרוסיגק	2 במאי 1945	8 במאי או 25 במאי או 5 ביולי 1945

[עריכה] בונדסקנצלר

החוקה המערב גרמנית של 1949, חוקת גרמניה (בגרמנית: Grundgesetz ; מילולית: חוק בסיסי), מעניקה לקאנצלר, שנקרא מעתה בונדסקנצלר, סמכויות ביצוע מרכזיות. מסיבה זו, יש המתייחסים למערכת הפוליטית הגרמנית כ"דמוקרטיית קאנצלר". הממשלה הפדרלית של גרמניה (בגרמנית: Bundesregierung) מורכבת מהקאנצלר ושרי הקבינט שלו או שלה. (מנהיג גרמניה המזרחית נשא בתואר: "מזכיר המועצה המדינית של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית", ולא בתואר קאנצלר).

סמכות הקאנצלר נובעת מהחוקה ומהמעמד שלו כמנהיג המפלגה או קואליציית המפלגות, שמחזיקה ברוב הכיסאות בבונדסטאג (בגרמנית: Bundestag). בעבר, עם הלמוט קוהל ולאחר מכן גרהרד שרדר וגם כיום עם אנגלה מרקל, שימש ומשמש הקנצלר גם כמנהיג מפלגתו שלו. הדבר לא היה נכון לגבי הלמוט שמידט.

בכל ארבע שנים, לאחר בחירות ארציות ותחילת כהונתם של חברי הבונדסטאג החדשים, נבחר הקאנצלר בעזרת רוב קולות חברי הבונדסטאג, לאחר שהוצע כקאנצלר על ידי נשיא גרמניה (בגרמנית: Bundespräsident). הצבעה זו היא אחת מהמקרים היחידים בו יש להשיג רוב קולות מתוך כל חברי הבונדסטאג, בניגוד לרוב יחסי של המצביעים. הצבעה זו נקראת קאנצלרמרהייט (בגרמנית: Kanzlermehrheit), ובשלה אף אולצו להגיע לפרלמנט בעבר חברי פרלמנט חולים (או בהריון) כאשר הרוב המפלגתי היה קטן מדי.

אם מועמד הנשיא לא נבחר, יכול הבונדסטאג לבחור מועמד משלו תוך 14 יום. אם איש לא נבחר במהלך תקופה זו, הבונדסטאג יכול להכריז על בחירות חדשות למשרת הקאנצלר. אם לאדם, שקיבל את מספר הקולות הרב ביותר, יש רוב, הנשיא מחויב למנות אותו. אם לאדם, שקיבל את המספר הרב ביותר של הקולות, אין רוב בבונדסטאג, יכול הנשיא למנות אותו או לקרוא לבחירות חדשות.

הקאנצלר הוא החבר היחיד בממשלה שממונה על ידי הבונדסטאג. השרים נבחרים על ידי הקאנצלר בעצמו (וממונים רשמית על ידי הנשיא).

שלא כמו בפרלמנטים אחרים, הבונדסטאג לא יכול להפיל את הקאנצלר בהצבעת אי אמון פשוטה, מאחר שברפובליקת ווימאר נוצלה אפשרות זו לרעה על ידי שני הקצוות הפוליטיים, במטרה לחתור תחת הקאנצלר ותחת ההליך הדמוקרטי. במקום זאת, החלפתו המוקדמת של הקאנצלר יכולה להעשות רק אם מוסכם על יורש. בכדי לצבור תמיכה מהבונדסטאג, יכול הקאנצלר לקרוא להצבעת אמון, שניתן לשלבה בהצעת חוק כלשהי. אם הוא לא מצליח להגיע לרוב בהצבעה מסוג זה, יכול הנשיא לפזר את הבונדסטאג.

סעיף 65 של החוקה מגדיר כיצד על הרשות המבצעת לתפקד. ראשית, "עיקרון הקאנצלר" קובע כי הקאנצלר אחראי לכל מדיניות ממשלתו. כל העקרונות המדיניים המנחים, שנקבעים על ידי הקאנצלר, מחייבים חוקית, ועל השרים ליישמם. מצופה משרי הקאבינט להציג מדיניות פרטנית ברמת השר, שמשקפת את המדיניות הרחבה שקבע הקאנצלר. שנית, "עיקרון האוטונומיה המיניסטריאלית" מעניק לכל שר את הזכות להשגיח על פעולות מחלקתו, ולהכין הצעות חוק ללא התערבות של הקבינט, כל עוד מדיניות השר חופפת למדיניות שקבע הקאנצלר. כמו כן, "עקרון הקבינט" קובע כי על כל אי הסכמה בין חברי הקבינט על תחומי סמכותם או ענייני תקציב להגיע לפתרון על ידי הפרלמנט.

הקאנצלר קובע את הרכב הקבינט. הנשיא ממנה ומפטר באופן רשמי את שרי הקבינט, בהמלצתו של הקאנצלר; אין צורך בהסכמת הבונדסטאג. על פי החוקה, הקאנצלר יכול לקבוע את מספר שרי הקבינט, ולהגדיר את תפקידיהם. הקאנצלר לודוויג ארהארד החזיק בקבינט הגדול ביותר, עם 22 שרים, באמצע שנות השישים. הלמוט קוהל הנהיג מעל ל-17 שרים בתחילת כהונתו הרביעית ב-1994; הקבינט השני של גרהרד שרדר החזיק ב-13 שרים ב-2002.

בונדסקאנצלר מאז מלחמת העולם השניה

#	שם	תקופת כהונה		מפלגה
		התחלה	סיום
1.	קונרד אדנאואר	15 בספטמבר 1949	16 באוקטובר 1963	המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU)
2.	לודוויג ארהארד	16 באוקטובר 1963	1 בדצמבר 1966	המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU)
3.	קורט גאורג קיסינגר	1 בדצמבר 1966	21 באוקטובר 1969	המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU)
4.	וילי ברנדט	21 באוקטובר 1969	7 במאי 1974	המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית (SPD)
	סגן יו"ר וולטר של (בפועל)	7 במאי 1974	16 במאי 1974	המפלגה דמוקרטית החופשית הגרמנית (FDP)
5.	הלמוט שמידט	16 במאי 1974	1 באוקטובר 1982	המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית (SPD)
6.	הלמוט קוהל	1 באוקטובר 1982	27 באוקטובר 1998	מפלגת האיחוד הגרמני הנוצרי-דמוקרטי (CDU)
7.	גרהרד שרדר	27 באוקטובר 1998	22 בנובמבר 2005	המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית (SPD)
8.	אנגלה מרקל	22 בנובמבר 2005	עד היום	המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית (CDU)

[עריכה] ראו גם

• קאנצלר אוסטריה
• פוליטיקה של גרמניה
• היסטוריה של גרמניה
• הנהגת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית
• נשיא גרמניה

[עריכה] קישורים חיצוניים

• בונדסקאנצלר - האתר הרשמי