השפל הגדול
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| השפל הגדול |
השפל הגדול היה משבר כלכלי שראשיתו הרשמית, ב"יום חמישי השחור", ב-24 באוקטובר 1929, כאשר נפלה הבורסה לניירות ערך בניו יורק שבארצות הברית. המשבר התפשט במהירות מארצות הברית למדינות אחרות בעולם ונמשך לאורך שנות השלושים בארצות הברית ובחלקים רבים של העולם.
השפל הביא לירידה החדה והממושכת ביותר בתפוקה הכלכלית ברחבי העולם מאז תחילת התיעוד הסדיר של פעילות כלכלית בראשית המאה התשע עשרה. השפל לווה בערעור היציבות הכלכלית והפוליטית ברחבי העולם, צניחה חדה בסחר הבינלאומי, אבטלה בשיעורים גבוהים מאוד וצניחה בתמ"ג, בייצור, במניות ובכל מדד אחר של צמיחה כלכלית.
ערך זה מתמקד במשבר הכלכלי בארצות הברית. על המשבר במדינות אחרות ראו המשבר הכלכלי העולמי של 1929.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע למשבר
- ערך מורחב – השפל הגדול: הרקע לשפל הגדול
השפל הכלכלי הגדול נחשב לאסון הכספי החמור ביותר בתולדות ארצות הברית. הרקע למשבר טמון בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה, השפל בעקבותיה, והפעולות שנקטו הממשל האמריקני ובנק הרזרבות הפדרלי במהלך השנים 1921-1929.
במהלך תקופה זו הייתה גאות אינפלציונית בארצות הברית, כשהיצע הכסף הכולל צומח באופן חסר תקדים ב-62 אחוז, רובו על בסיס אשראי שלא כוסה בבסיס הזהב של המדינה. הצמיחה הגיעה לקיצה בסוף שנת 1928, כאשר המשבר החל, באופן לא רשמי, כבר ביולי 1929.
[עריכה] פרוץ המשבר
ראשיתו של המשבר ב-24 באוקטובר 1929, ב"יום חמישי השחור" בבורסה של ניו יורק, כאשר כמעט 13 מליון מניות נמכרו. יום אחרי כן עלה המדד מעט, אך כעבור כמה ימים, ב-29 באוקטובר, התרחש "יום שלישי השחור", עם מכירות שיא של למעלה מ-16 מליון מניות וצניחה של כארבעים נקודות במדד המניות התעשייתיות של ה"ניו יורק טיימס. ב-13 בנובמבר ירד המדד לשיא שלילי של 224 נקודות, כמחצית גובהו חודשיים לפני כן.
[עריכה] טיפול ראשוני במשבר
- ערך מורחב – השפל הגדול: טיפול ראשוני במשבר
הנשיא הרברט הובר, שנכנס לתפקידו שישה חודשים לפני ההתמוטטות בוול סטריט ב-24 באוקטובר 1929 היה חסיד מובהק של הגישה ה"מתקדמת" לתחום הניהול הכלכלי. כמהנדס מכרות מצליח בעברו, היה הובר משוכנע כי ניתן לנהל ממשל באופן מדעי, מדיד, יעיל ומדויק, ממש כפי שמנהלים מכרה. ניהול כזה, היה משוכנע, יניב שגשוג נצחי וחופש משפל כלכלי. הובר התבלט בתקופת כהונתו כשר המסחר תחת ממשלי הרדינג וקולידג' בתמיכתו ב"תחרות יעילה" וב"שיתוף פעולה"—מילות קוד לתמיכה בקרטליזציה של השוק וכינון מונופולים בחסות ובפיקוח המדינה—ובשימוש רחב היקף בעבודות יזומות וייצוב התעסוקה.
עם פרוץ המשבר דחה הובר באופן נמרץ את הצעת שר האוצר שלו לנקוט במדיניות לסה פר המסורתית ששימשה נשיאים לפניו בטיפול במשברים דומים. הוא גרס כי גישה "ריאקציונית" זו — הגורסת ריסון תקציבי, הפחתת מסים והימנעות מהתערבות נוספת — פסולה ואינה מתאימה לרוח "הכלכלה החדשה". הובר דבק, במקום זאת, ברעיון הקיינסיאני שלפיו כדי להבטיח שגשוג לאורך זמן יש לשמר ולהרחיב את הביקוש הצרכני המצטבר. לשם כך, נדרש שימור של שכר גבוה והימנעות מפיטורי עובדים, כיוון שאלו יבטיחו את המשך הצריכה והשגשוג.
הובר השיג את הסכמת כמה מן התעשיינים המובילים במדינה למניעת הורדה בשכר או פיטורין, החל מזרים כספים לשוק כדי להבטיח אספקת כסף קל הדרושה לחזרה לשגשוג והחל בכינון התשתית לעבודות ציבוריות בהיקף רחב. בהתאם לגישתו התומכת בקרטליזציה, פעל הובר גם לארגון קרטלים בתחום החקלאות, שיבטיחו תשלום גבוה עבור מוצרים חקלאיים וכן העניק הלוואות בהיקף עצום לחקלאים.
[עריכה] המשך מאמצי הובר
- ערך מורחב – השפל הגדול: המשך מאמצי הובר
במהלך שנת 1930 המשיך הובר בהרחבת הפרויקטים הציבוריים ובמאמצים אינפלציוניים. צעד שנוי במחלוקת שנקט באותה שנה היה חוק המכסים סמוּט-האוּלי, שהעלה באופן ניכר את מכסי הייבוא לארצות הברית והיווה אות פתיחה למלחמת מכסים עולמית שפגעה קשה בסחר הבין-מדינתי. הובר, מצדו, היה משוכנע בסוף אותה שנה כי הרע מכל כבר חלף והשתבח בהצלחה להימנע מירידה גדולה יותר בתעסוקה והשמירה על ירידה סבירה בצריכה בחנויות.
תקוותיו של הובר הופרכו זמן קצר אחרי תחילת שנת 1931, כאשר בעקבות התמוטטות הבנק הגדול באוסטריה החלה שרשרת אירועים שהובילה לנטישת תקן הזהב על ידי אוסטריה, גרמניה ובספטמבר גם בריטניה. ההשפעה הישירה של התרחשויות אלה על ארצות הברית הייתה מוגבלת, כיוון שהיצוא והיבוא שלה היו מצומצמים ביחס לתוצר הכולל, אך הן השפיעו במידה ניכרת על האופטימיות הכלכלית במדינה.
לקראת סוף השנה החל המצב הכלכלי להחמיר במידה ניכרת וכפה אפילו על אילי התעשייה, שהצטרפו להובר במאבקו לשמר את גובה השכר והתעסוקה, להוריד את השכר ולפטר עובדים. התפתחויות אלו הובילו את הובר להתחיל לגבש "ניו דיל" משלו, שבליבו "חברת אשראי לאומית" שתסייע לבנקים קטנים בהלוואות, מערכת כלל ארצית שתאפשר מתן הלוואות משכנתא, והרחבה נוספת של העבודות הציבוריות.
בנקודה זו, כאשר המשבר נראה הולך ומחריף, החלו גוברות גם הקריאות ל"מוסוליני כלכלי": מנהיג "חזק" שידאג לחלוקת השוק למגזרים, כשבכל אחד מהם שולט מונופול או קרטל אחד, תוך חיסול העסקים העצמאיים שאינם שייכים לקרטלים. הובר הסתייג מתוכניות אלו, כמו זו של ראש ג'נרל אלקטריק, ג'ררד סְווֹפּ, שמומשו בסופו של דבר במסגרת "חוק ההתאוששות הלאומי" (NRA) של רוזוולט.
[עריכה] ה"ניו דיל" של הובר
- ערך מורחב – השפל הגדול: ה"ניו דיל" של הובר
עסקת ה"ניו דיל" של הובר יצאה לדרך בנאומו המסורתי על מצב האומה ב-8 בדצמבר 1931. בנאום הכריז הובר על כמה צעדים עיקריים שהתכוון לנקוט:
- יצירת "חברה למימון בנייה מחדש" שתעניק הלוואות לחקלאים, תעשיינים, בנקים, וחברות רכבות.
- קרטליזציה של חברות הרכבות ושל חומרי גלם מרכזיים כדי למנוע "תחרות הרסנית" (כלומר, תחרות).
- הקמת "מנהל עבודות ציבוריות" עם הקצאת כספים רחבה.
- חקיקה שתהפוך את התקנות בפועל של הובר למניעת הגירה לחסם חוקי.
- חקיקה להחלשת מעמד הנושה ביחס לחבים בעת פשיטת רגל.
כדי לממן את ההוצאות הנוספות, העלה הובר את המסים לגובה חסר תקדים, ונטל התקציב הממשלתי על התוצר הפרטי התקרב ל-30 אחוזים, כפול משיעורו לפני תחילת השפל. העלאת המסים עוררה זעם רב, גם משום שסתרה את התפישה המקובלת כי כדי להיחלץ ממיתון יש להפחית את נטל המסים.
במקביל, הלכו והתרחבו הקריאות להובר להמשיך ולהרחיב את ההוצאות הממשלתיות באמצעות מדיניות אינפלציונית והגדלת החוב הממשלתי במימון אגרות מלווה, וליצור פרויקטים רחבים בהרבה של עבודות ציבוריות. הנוסחה הקלאסית למדיניות זו הייתה, כניסוחו של וירג'יל ג'ורדן, כלכלן ה"ביזנס ויק": "כפי שחסכנו את דרכנו למיתון, עלינו כעת לבזבז את דרכנו אל מחוצה לו".
בנקודה זו החל הובר מפקפק בתועלת שבפרויקטים הממשלתיים היזומים, כיוון שנוכח כי עלותם גבוהה והם אינם מסייעים לאלו הזקוקים להם במיוחד: תושבים במקומות מרוחקים וכאלו שאינם מסוגלים לבצע עבודות כפיים פשוטות. גם פעולות ה"חברה למימון בנייה מחדש" החלו מצטיירות באופן אחר. החברה אמנם העניקה הלוואות בהיקף של 2.3 מיליארד דולר בשנת 1932, אך חלק לא מבוטל מהן הגיע לידי מושחתים, מקורבים לצלחת ובנקים גדולים, והזרמת הכספים כולה לא הניבה כל תוצאה חיובית ניכרת לעין. להיפך, המצב הלך והתדרדר ביתר מהירות.
במיוחד, בלט בשנה זו איבוד האמון של הציבור בבנקים. הכסף שבמחזור—כמות הכסף והזהב שהציבור החזיק בידיו ולא בבנקים—הוכפלה ביחס לשיעורה לפני השפל. הבנקים עצמם—אחרי 5,096 התמוטטויות של בנקים, עם אובדן של 3.86 מיליארד דולר—איבדו את האמון גם בציבור הלווה וגם בעצמם והקטינו את כמות הכספים שהיו מוכנים להלוות (כלומר, הלוו פחות מהתקרה המותרת ביחס לרזרבות שבידם). הובר פתח במסע ציבורי נגד "צברנים לא פטריוטיים" (אזרחים שמשכו את כספם מבנקים) ונגד בנקים "טפילים", שסרבו להרחיב את הלוואותיהם, אך התופעה נמשכה ואף החריפה ככל שקרבה כהונתו לסיומה.
[עריכה] הובר הולך
- ערך מורחב – השפל הגדול: הובר הולך
בנובמבר 1932 הפסיד הובר בבחירות ברוב עצום למועמד המפלגה הדמוקרטית, מושל מדינת ניו יורק פרנקלין דלאנו רוזוולט, במערכת בחירות שנסובה כולה סביב כישלונו של הנשיא המכהן והתקוות שנתלו ב"ניו דיל", עסקה חדשה (או חלוקה מחדש של הקלפים), שהבטיח רוזוולט.
בין בחירתו של רוזוולט וכניסתו לתפקיד, במרץ 1933, החל המצב להידרדר משפל לצניחה חופשית, כשאלפי בנקים מתמוטטים במהלך חודש פברואר, כשהם מביאים מושלי מדינות רבות להכריז על "חופשות בנקים" כפויות כדי למנוע פשיטת רגל של בנקים נוספים.
כשעזב הובר את הבית הלבן, מלווה ברחש של בוז ושנאה, הייתה ארצות הברית נתונה בעומקו של השפל הקשה בתולדותיה. הייצור צנח ביותר ממחצית (ממדד תעשייתי של 114 ל-54), התוצר הלאומי הגולמי צנח בכמעט מחצית, האבטלה ניצבה עיקשת על 25 אחוז מכוח העבודה, ואילו ההשקעות בבניין עסקים חדשים צנחו מ-8.7 מיליארד דולר ב-1929 ל-1.4 מיליארד דולר ב-1933.
הובר ניסה להסביר את כישלונו במצב הכלכלי הקשה ברחבי העולם כולו (מצב שהוא עצמו תרם לו, במידת מה, בהעלאת מכסים שהציתה מלחמת מכסים בעולם) ובמבנה רעוע וכושל של מערכת הבנקאות שלא עמדה במבחן. שני הלקחים שהפיק הובר מתקופת נשיאותו היו שעבודות ציבוריות אינן מספקות פתרון כלשהו ליציאה מהשפל, ושהשימוש בכלי האינפלציוני—הזרמת כספים באמצעות מערכת הבנק הפדרלי—מיצתה את עצמה ואינה יכולה להוות פתרון ממשי לבעיות מבניות.
[עריכה] רוזוולט והניו דיל
- ערך מורחב – ניו דיל
- ערך מורחב – ניו-דיל: מבוא לניו-דיל
- ערך מורחב – ניו-דיל: הניו-דיל הראשון
- ערך מורחב – ניו-דיל: הניו-דיל השני ואחריו
[עריכה] מורשת השפל הגדול והניו-דיל
השפל הגדול היה החוליה האמצעית בשורה של תהליכים מדיניים, פוליטיים, חברתיים וכלכליים שהחלו במלחמת העולם הראשונה והגיעו לידי מיצוי במלחמת העולם השנייה ובשנים שאחריה.
חברתית, היווה השפל הגדול סוג של "הצפה תודעתית" לשינויים העמוקים שהתחוללו מזה שנים במבנה החברתי במדינות המערב. מלחמת העולם הראשונה סימנה משבר עמוק בשליטת האליטות הישנות והמשטרים הישנים באירופה. במדינות שונות הופיעו משטרים פשיסטיים וקומוניסטים.
השפל הגדול, האיץ תהליך זה גם במדינות אחרות, כשהוא מביא ליצירת משטרים בעלי הטיה פשיסטית או סוציאליסטית במדינות נוספות. האליטה שעמדה בראש המשטרים החדשים הללו הייתה "אליטה ביורוקרטית": פקידים, מומחים וכלכלנים שהציעו, במקום שיטת הניהול המסורתית ו"האנכרוניסטית" של המשטר הישן, "ניהול מדעי", מתוכנן וריכוזי של המדינה.
בין המלחמות, ובמיוחד אחרי השפל הגדול, החל לבוא גם השינוי ההדרגתי הפוליטי והחברתי במאזן הכוחות במדינות השונות. עם או בלי התואר "סוציאליזם" עלו משטרים בעלי גוון סוציאליסטי-לייבוריסטי מובהק בשורה ארוכה של מדינות באירופה וכמובן גם בארצות הברית. משטרים אלו ייצגו או התיימרו לייצג את הפועלים, העניים, המדוכאים וגזולי הזכויות—האלקטורט החדש. התופעה לא הייתה חידוש שנבע מהשפל הגדול, כמובן. בארצות הברית הייתה המפלגה ה"פרוגרסיבית" כוח מרכזי וחשוב כבר מסוף המאה ה-19, כשהיא הופכת את עצמה לנציגת החקלאים ועובדי התעשייה מול "העסקים הגדולים". השינוי המשמעותי שחל עם עלייתו של רוזוולט, עם זאת, היה המהפך שחולל במפלגה הדמוקרטית, שהשילה מעל עצמה לחלוטין את הנטיות הליברטריאניות הישנות שלה ועטתה בהכרה מלאה את האדרת הפרוגרסיבית.
שינוי עמוק אפילו יותר התחולל בזירה החברתית-כלכלית. עד מלחמת העולם הראשונה, היה למוסד המדינה בארצות הברית תפקיד שולי יחסית. ה"מתקדמים" בשורות האינטלקטואלים קיוו כי מלחמת העולם תחולל מהפך במצב זה, ותשים אותם על כס השלטון, אך תקוותם נכזבה זמנית. עם השפל הגדול, הגיעה שעתם הגדולה. המדינה הפכה, תחת שלטון הובר וביתר שאת תחת שלטון רוזוולט, מגורם חשוב לציר המרכזי שסביבו נעה החברה והכלכלה במדינה.
בכל הגזרות, בא השינוי לא בבת אחת, אלא בהדרגה. בתחום המוניטרי, מרגע הקמת הבנק הפדרלי בשנת 1913, היה ברור כי ייעדו לשמש כלי להדפסת כסף עבור הממשל. הדפסה זו התרחשה כבר בשנים שקדמו לשפל הגדול והתעצמה הרבה יותר אחרי תחילתו ובמיוחד אחרי ההתנתקות מתקן הזהב. במונחים פוליטיים, קיומו של בנק מרכזי תחת שליטת הממשל משמעותו הייתה החלשה ניכרת של הקונגרס לטובת הרשות המבצעת. המלך לא נדרש מעתה לפרלמנט כדי לממן מדיניות, מלחמות או שוחד—הייתה לו שליטה מלאה במטבעה המלכותית.
בתחום הפיסקלי, בהתאמה, ניתן להבחין בגידול הדרגתי אך עקבי בגודל תקציבי הממשלה ביחס לתוצר. גם שינוי זה, בתורו, היה שלב בדחיקת הרשות המחוקקת הצידה לטובת הגברת כוחה של הרשות המבצעת. בהתאם לתפישות התכנון הריכוזי וה"מדעי", נחשבה המדינה לגוף היחידי המסוגל לשנות את המצב הכלכלי מיסודו באמצעות פעולותיה. בהיבט המעשי, הועמד לרשותו של השליט סכום כסף גדול הרבה יותר לחלקו לפי הבנתו.
ההיבט המעניין ביותר של גידול זה ב"עוצמה התקציבית" הזו של הממשלים הייתה מידת הפיקוח והבקרה המזעריים שהוקדשו לבחינת תוצאות הפעולה התקציבית הזו, והפער העצום שבין האופן שבו הצטיירה הפעולה בעיני אזרחי המדינה לבין המציאות בפועל. הפרויקטים היזומים וה"מנהלים" לעבודות ציבוריות בארצות הברית היו כישלון חרוץ מכל נקודת מבט כלכלית וככל הנראה החריפו והעמיקו את השפל הכלכלי. הובר הכיר בכך לקראת סוף כהונתו, כמוהו כניו-דילריסטים, אנשי הסנט והקונגרס ורוב ההיסטוריונים והכלכלנים שעסקו בנושא מאז. קל להבין מדוע הובר, "טראסט המוחות" או חוקרים האוהדים לפעולתם יבכרו לאמץ עמדה אפולוגטית או התכחשות לכישלון הפרויקטים הציבוריים, חלוקת הכספים לחקלאים, וכדומה. מעט קשה יותר להבין כיצד אישרו אנשי הרשות המחוקקת הוצאת כספים בלתי מבוקרת כזו, מנומקת באופן קלוש כל-כך, וכושלת באופן גלוי כל-כך.
עניין מורכב יותר הוא הקסם שמהלכים צעדים כאלו על הציבור, אז כהיום. מ"רשות עמק טנסי" עד ל"אוטובהן" בגרמניה הנאצית, בזבוז הכספים הקולוסאלי הזה נראה לרבים כפעולה נכונה, בהתאם לתחושה האינטואיטיבית שבמצב של משבר טוב לעשות משהו, גם אם אינו מועיל, מלשבת בטל בצד, למרות שאי-עשייה הייתה ככל הנראה הפעולה הנכונה.
מגמה דומה לזו שבתחום המוניטרי והתקציבי התרחשה בתחום החוקתי והרגולטורי. מסוף המאה התשע עשרה ניתן להבחין בגידול מתמיד בסמכות הרגולטורית של המדינה. ההנמקה הקבועה לכל הפעולות הרגולטוריות הייתה "הגנת הצרכן", בהתאם לטענה שתחרות היא תהליך "בזבזני" המוביל לעלויות גבוהות יותר, מחירים גבוהים יותר לצרכן וגרוע מכל, יוצרת בריות משונות ובלתי-רצויות כמו מונופולים, אוליגופולים, עסקים גדולים וקרטלים.
עם זאת, כאשר ניתנה לממשל, בשיא המשבר, יד חופשית לפעול כנגד רעות חולות אלו, חשפו פעולותו את ערוות מניעיה האמיתיים של הפעולה האנטי-טראסטית. "מנהל ההתאמה החקלאית" ו"מנהל השיקום הלאומי" היו ארגונים ממשלתיים שמטרתם העיקרית, אם לא הבלעדית, הייתה דווקא כינון מונופולים והעלאת מחירים. במקום להלחם ב"אויבי העם", העסקים הגדולים, כרת עמם הממשל ברית בוטה לצורך חלוקת העוגה השלטונית. הרעיון המשותף, בהשראת משטר מוסוליני באיטליה והמשטר הסובייטי בברית המועצות, היה ליצור "מדינה קורפורטיבית" בה השוק מחולק למגזרים שונים שבראשם מוצבים ביורוקרטים ובפועל שולטים בהם בעלי העסקים הגדולים והאיגודים, במגמה ברורה להעלות את המחירים ולחסום לחלוטין כל תחרות—ההפך הגמור מהמטרה המוצהרת.
השפעה מתמשכת ואולי משמעותית יותר הייתה לפעולות החקיקה, במיוחד תחת ממשל רוזוולט. חוקים כ"חוק ואגנר" או חוק הביטוח הלאומי החלו בתהליך ארוך טווח ומשמעותי של הפיכת המדינה ל"מתווך" העיקרי במתן שירותים חברתיים שונים. בראשית המשבר, סרבו ארגוני העזרה והצדקה לקבל תשלום מן הממשלה, בטענה שתמיכה כזו תביא לחיסול תרומות אזרחים עצמאיות. עם הימשכות המשבר, נטלה המדינה את התפקיד מהארגונים הפרטיים והציבה את עצמה כמונופול רב עצמה בתיווך שירותים אלו. כמו במקומות אחרים, לא לווה התהליך בדיקה שנועדה לברר אם פעולה כזו מטעם המדינה תהיה יעילה או מועילה יותר—התפישה האינטואיטיבית הייתה שפעולה עדיפה על אי-פעולה.
השפל הגדול, עם זאת, היה יותר מכל שפל כלכלי: משבר כלכלי ארוך ועמוק במדינה התעשייתית המובילה בעולם, עם משברים פחותים בעומקם ברוב מדינות המערב האחרות. ההתמודדות עם המשבר, ברמה האידאולוגית והמעשית, נעשתה על-פי האידאולוגיות, ההסברים והתובנות שבהם החזיקו אנשים עד אותה תקופה.
הגישה הבולטת ביותר, בה החזיקו ה"פרוגרסיבים", הבתר-קיינסיאנים והבתר-מוניטריסטים הייתה שהמפתח העיקרי לשגשוג הוא הצריכה המצרפית. באווירת "קץ העידן" הכלכלי ששררה אותה תקופה רווחה התפישה כי עידן התיעוש, הצמיחה והשינוי המהיר חלף ועתה הגיע "תור הצריכה": שגשוג מתון נצחי שייבנה על צריכה מתמדת. על תפישה כזו התבססה תפישת ה"יציבות" של אירווינג פישר (ומאוחר יותר, המוניטריסטים ומילטון פרידמן), והחשיבה הפרוגרסיבית שלפיה השגשוג הוא סוג של מתת-אל ושמניעתו היא גזל זכות אנושית טבעית. רעיונותיו של קיינס בדבר קץ עידן החיסכון והתחלת הבזבוז הגדול כי "בטווח הארוך כולנו נמות" ביטאה את הוולטאנשאנג (בגרמנית השקפת עולם) הזה, לא יצרה אותו.
אינטלקטואלים ופוליטיקאים כאחד היו משוכנעים באותה תקופה כי נרכש די ידע כדי לבנות "מכונה כלכלית" שתפעל באותה מידה של יעילות כמו המנגנון הקפיטליסטי, אך תתקן את מגרעותיו הבולטות. כוחו של הקפיטליזם היה יפה לעידן התיעוש המוקדם ולשינויים המהירים. כעת, בפרוס עידן השגשוג הנצחי, בשלה העת להפעיל את המנגנון הריכוזי, המתוכנן, ולהבטיח שגשוג לנצח.
כדי ש"מכונה כלכלית" כזו תפעל כהלכה, היה צורך כמובן ב"דלק" או רזון ד'אטר (בצרפתית זכות קיום): דבר או פעולה כלשהי שתבטיח קיום שגשוג נצחי. אבן החכמים הזו נמצאה בדמות הביקוש הצרכני המצרפי: רכישת מוצרים. היה זה פתרון מתבקש, שכן צריכה היא נתון גלוי וברור, קל למדידה, ניתן לשינוי באמצעות מניפולציות פשוטות יחסית ונתפש כקשור לשגשוג בעיני הציבור הרחב והפוליטיקאים. נתונים כמו השקעה, ריבית, חסכון, גיוון בייצור, מוצרי-ביניים, הון, וכדומה היו כולם מושגים מעורפלים למדי, שרק מעטים הבינו את טיבם על בוריו. חוויית הצריכה, לעומת זאת, הייתה משותפת לכל, ברורה ונהירה: שיש שפל כלכלי, החנויות ריקות ונסגרות. כשיש שפע כלכלי, חנויות נפתחות והומות מקונים.
המסקנה המתבקשת עבור רבים מעובדה נצפית ומובנת מאליה זו הייתה: אם יש שפל כלכלי, הבא קונים לחנויות, והשפל ייתם. כדי להביא קונים לחנויות ולהמשיך את השגשוג, הסיקו כלכלנים והוגים פרוגרסיביים, היה על המדינה ליטול תפקיד פעיל בזירה הכלכלית ופשוט להבטיח זרימה קבועה וסדירה של הכנסות לכיסם של צרכנים, ולעודד אותם בדרכים שונות לצרוך את הדרך לשגשוג.
בתפישה הכלכלית הקלאסית, ובכל התפישות שהיו מקובלות עד עליית רעיון הצריכה המצרפית כחזות הכל, הציר המרכזי של הפעילות הכלכלית היה היצרן. הוא זה שעמד במרכז תשומת הלב של אדם סמית, דייוויד ריקרדו, קרל מרקס וכל הכלכלנים האחרים. בתפישה זו היה כמובן עיוות, משום שבמודל היצע וביקוש הקלאסי הצרכן הוא משתנה נובע. כלומר, הביקוש הצרכני מוקש מההיצע היצרני והמחיר—הייצור, ההיצע והמחיר משמשים כלי שבאמצעותו אפשר להקיש את הנעלם הצרכני. מודל זה הצליח להסביר כמה עקרונות חשובים של הפעולה הכלכלית, אך כשל בהסברת ההעדפות הסובייקטיביות של הצרכן.
במודל הצריכה המצרפית, לעומת זאת, הוצג מצב הפוך: תשומת הלב התמקדה כל-כולה בצרכן. ההבדל הגדול היה טמון בכך שבמודל הקלאסי הביקוש הצרכני הוקש מההיצע היצרני. במודל הפרוגרסיבי-קיינסיאני היצרן פשוט הוצא מן התמונה לחלוטין. קיינס, כאחרים, הניח כי הייצור ידאג לעצמו. תור הצמיחה של הייצור הקפיטליסטי תם, אך הוא ימשיך לפעול באופן אוטומטי לנצח, כך שאין צורך לדאוג לתפקודו: די לנו לדעת שאם נבטיח ביקוש צרכני מספיק, יהיה ליצרנים בעבור מה לייצר.
מנקודת מבט זו, קל להבין את פעולת הבנק הפדרלי לאורך שנות העשרים, בניפוח השוק כדי לשמר את הצריכה המצרפית ברמת גידול אחידה. מנקודת מבט זו גם קל להבין מדוע לא התמסר הממשל האמריקני לגורלו כאשר פרץ המשבר והחל בפעולה נמרצת לשמר את הצריכה בגובהה הקודם.
זהו גם ההסבר הכלכלי העיקרי לאופן בו נהג ממשל הובר אחרי שהמשבר התמשך ולמבנה תכניות הניו-דיל של רוזוולט. מטרתן הייתה אחת: להזריק מספיק כסף לעורקי הכלכלה כדי לגרום לקונים לשוב לחנויות.
הבעיה הייתה שבפעולה זו היה טמון כשל לוגי עקרוני: לא הצריכה המוגברת הייתה הגורם לשגשוג, השגשוג הוא שגרם לצריכה המוגברת. בין שגשוג לצריכה היה אכן מתאם—בעת שגשוג, החנויות היו מלאות—אבל המתאם לא הצביע על סיבתיות. ההנחה כי בין הצריכה לשגשוג יש קשר סיבתי (כלומר, שהצריכה גורמת לשגשוג) היה שווה ערך להנחה שאפשר ליצור משהו מלא כלום, שיש יש מאין. הוצאת היצרן ממשוואת התכניות הכלכליות גרמה לפגיעה חוזרת ונשנית בגורם היחידי שאכן יצר יש מאין: היצרן הוא הגורם היחידי הנוטל משאבים וחומרי גלם ו'לש' מהם מוצרים שאנשים מעונינים לרכוש. הוא חולית היסוד בשרשרת הסיבתית. ההתעלמות מעובדת יסוד זו הייתה הסיבה לפריצת המשבר והסיבה להתמשכותו.
[עריכה] מקורות
- Beito, David T. Taxpayers in revolt : tax resistance during the Great Depression. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1989.
- Bernstein, David E. Only one place of redress : African Americans, labor regulations, and the courts from Reconstruction to the New Deal. Durham [N.C.]: Duke University Press, 2001.
- Bresiger, Gregory, "The Revolution of 1935: The Secret History of Social Security" Essays In Political Economy (2002).
- Chase, Stuart. A new deal. New York: The Macmillan company, 1932.
- Couch, Jim F, and William F Shughart. The political economy of the New Deal. Cheltenham, UK ; Northampton, MA: E. Elgar, 1998.
- Croly, Herbert David. The promise of American life. New York: Macmillan, 1911.
- Dorfman, Joseph. Economic Mind in American Civilization 1918-1933 (Volumes Four and Five). Augustus M Kelley Pubs, 1966.
- Fleming, Thomas. The New Dealers' War: FDR and the War Within World War II. Basic Books, 2002.
- Flynn, John T. The Roosevelt Myth. Fox & Wilkes, 1998.
- Friedman, Milton, and Anna Jacobson Schwartz. Monetary History of the United States, 1867-1960. Princeton University Press, 1971.
- Hall, Thomas E, and J. David Ferguson. The Great Depression : an international disaster of perverse economic policies. Ann Arbor: University of Michigan Press, 1998.
- Hawley, Ellis Wayne. Herbert Hoover and the crisis of American capitalism. Cambridge, Mass: Schenkman Pub. Co.; distributed by General Learning Press [Morristown, N.J, 1973.
- Keynes, John Maynard. A Tract on Monetary Reform. London, 1923; New York, 1924.
- Conkin, Paul Keith. FDR and the origins of the welfare state. New York: Crowell, 1967.
- Mcelvain, Robert S. The Great Depression : America 1929-1941. Three Rivers Press, 1993.
- McElvaine, Robert S. The Depression and New Deal: A History in Documents (Pages from History). Oxford University Press, 2003.
- Mises, Ludwig von, "Monetary Stabilization and Cyclical Policy" in: On The Manipulation of Money and Credit in Classics in Austrian Tradition: 3. Israel M. Kirzner, ed. London: Pickering & Chatto, 1994.
- Powell, Jim. FDR's folly : how Roosevelt and his New Deal prolonged the Great Depression. New York: Crown Forum, 2003.
- Rothbard, Murray Newton. A history of money and banking in the United States : the colonial era to World War II. Auburn, Ala: Ludwig von Mises Institute, 2002.
- Rothbard, Murray Newton. America's Great Depression. Ludwig Von Mises Institute, 2000.
- Rothbard, Murray Newton. "World War I as Fulfillment: Power and the Intellectuals", The Journal of Libertarian Studies, Vol. IX, No. 1 (Winter 1989) (also: Radosh, Ronald, and Murray Newton Rothbard. A new history of Leviathan; essays on the rise of the American corporate state. New York: Dutton, 1972.)
- Shaffer, Butler D. In restraint of trade : the business campaign against competition, 1918-1938. Lewisburg, PA London ; Cranbury, NJ: Bucknell University Press Associated University Presses, 1997.
- Robertson, Ross M. History of the American economy. New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1973.
- Skousen, Mark, "Saving the Depression: A New Look at World War II", The Review of Austrian Economics (vol 2:216)
- Smiley, Gene, "Some Austrian Perspectives on Keynesian Fiscal Policy and the Recovery in the Thirties", The Review of Austrian Economics (vol 1:167)
- Smiley, Gene. Rethinking the Great Depression (American Ways Series). Ivan R. Dee, Publisher, 2003.
- Soule, George Henry. Prosperity decade : from war to depression : 1917-1929. Armonk, N.Y: M.E. Sharpe, 1989.
- Tugwell, Rexford G, Thomas Munro, and Roy Emerson Stryker. American economic life and the means of its improvement. New York: Harcourt, Brace and Company, 1930.
- Vedder, Richard K, and Lowell E Gallaway. Out of work : unemployment and government in twentieth-century America. New York: New York University Press, 1997.
- Watkins, T.H. The Great Depression: America in the 1930s. Little Brown & Co (T), 1993.
- Wilson, Joan Hoff, and Oscar Handlin. Herbert Hoover: Forgotten Progressive. Waveland Press, 1992.
- Wright, Gavin. The political economy of the cotton South : households, markets, and wealth in the nineteenth century. New York: Norton, 1978.
