גטו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גטו (מאיטלקית: Ghetto) בהקשר ההיסטורי-יהודי, הינו הכינוי לצורת ההתיישבות היהודית בגולה ברבעים וביישובים נפרדים, מסוגרים בתוך עצמם מבחינה תרבותית מהעמים הלא-יהודיים. מקור המונח גטו הוא ברובע היהודים בעיר ונציה, שם היה הרובע בסביבת בית היציקה (באיטלקית: גטו), ומאז הפך השם להיות רווח לכל רובעי היהודים באירופה.
בנרטיב הציוני קיבל מושג הגטו גם משמעות כללית ומופשטת יותר - כינוי לרעיון הגולה עצמו, שבמרכזו עמדה הסתגרות היהודים, בין מרצון ובין מכורח, מפני העמים האחרים.
תוכן עניינים |
[עריכה] ימי הביניים עד העת החדשה
בימי הביניים העדיפו יהודי הגולה לחיות בקבוצה מגובשת ומתבדלת, הן מטעמי שמירת אורחות החיים הייחודיים והן מטעמי בטחון. בנוסף, במקומות רבים ובתקופות רבות כפו השלטונות עליהם צורת חיים זו, כדי להבדילם ו/או להשפילם, ולהגביל את תחומי עיסוקיהם. ההחלטה על כך התקבלה לראשונה בשנת 1179, במועצה הלטראנית השלישית של הכנסייה, אולם לא נכפה עדיין נושא המגורים הנפרדים.
בשנת 1516 הקצו שלטונות ונציה אזור מוקף חומה ותעלות מים בעיר למגוריה של הקהילה היהודית, בקרבת בית היציקה החדש (באיטלקית: ghetto nuovo). ה"גטו נואובו", ובקיצור גטו, הפך להיות שמה של השכונה היהודית, ולימים הפך גטו להיות השם המקובל לכל רובעי היהודים באירופה.
בשנת 1555 הורה האפיפיור פאולוס הרביעי על הקמת גטו רומא, ובהמשך גטאות בכל הארצות הנוצריות. גטאות הופיעו בדרום צרפת, כמה מערי גרמניה ומקומות אחרים במרכז אירופה. פיוס החמישי אמר כי בכל מדינות איטליה יש להקים גטאות ובתחילת המאה ה-17 היו גטאות בכל הערים המרכזיות באיטליה מלבד פיזה וליבורנו.
היות ושטח הגטאות היה מוגבל ומתוחם, גברה בהם הצפיפות ככל שגדלה האוכלוסייה, והם התאפיינו בתנאי תברואה ירודים ולעיתים בהתפרצויות מגיפות. מאידך, היהודים תושבי הגטאות זכו לאוטונומיה דתית, תרבותית וחברתית, ובפרספקטיבה היסטורית הייתה לגטאות של אותה עת תרומה לשימור הזהות היהודית והימנעות מטמיעה והתבוללות. עם האמנסיפציה במאה ה-18 בוטלו, בהדרגה, הגטאות בערי אירופה. הגטו האחרון שנותר היה גטו רומא, שעל ביטולו הוחלט ב-1870, ובפועל נפלו חומותיו ב-1888.
[עריכה] גטאות בשואה
במלחמת העולם השנייה קיבל מושג הגטו משמעות מיוחדת וטעונה. בשנותיה הראשונות של המלחמה, עד יציאתו לדרך של הפתרון הסופי, נהגו הנאצים לרכז את יהודי השטחים שנכבשו במזרח אירופה בגטאות כדי להפרידם, בשלב ראשון, מן האוכלוסייה הלא-יהודית. גטאות אלה נודעו בתנאי המחייה הירודים באופן קיצוני - צפיפות רבה, רעב ומחסור, הגבלות בלתי אפשריות, חשיפה להתעללויות, תנאי היגיינה ירודים ועוד. חלק ניכר מיהדות אירופה ניספה עוד בשלב הגטאות. לאלה ששרדו את הגטאות, היה הגטו תחנת מעבר בדרך לגורל קשה יותר במחנות ההשמדה.
בדצמבר 1939 נשלחה הודעה רשמית של היינריך הימלר, ראש האס אס, לכל מוסדות המפלגה הנאצית, לרשויות הערים, למשטרה ולמפקדות האס. אס, להקים גטאות ולרכז בהם את היהודים. הגטאות היו שלב בתוך תוכנית כוללת, שמטרתה הייתה סילוק היהודים.
גטו פיוטרקוב טריבונלסקי היה הגטו הראשון שהוקם על ידי הנאצים בפולין, ואחריו הוקם גטו ורשה. כמה רחובות גודרו, וחל איסור על היהודים לצאת אל מחוץ לגדר. הגטו הוקף חומה גבוהה ואטומה והיה מעין מדינה קטנה בפני עצמה, שתושביה הופרדו לחלוטין מהחברה הסובבת. הונהג בו מטבע מיוחד. היהודים נותקו מפיקוחן של המערכות האזרחיות במדינה, הועברו לפיקוחו של הגסטאפו והוצאו למעשה אל מחוץ לחוק. בתחילה אפשרו ליהודים בעלי מקצועות חיוניים לצאת לעבוד מחוץ לגטו, ולצורך זה ציידו אותם בתעודות מעבר מיוחדות. לקראת 1941 נותק הגטו לחלוטין, ועל כל יושביו נאסר לצאת.
הגטו שימש את הגרמנים לכמה מטרות: בראש ובראשונה, הוא בודד את היהודים מן החברה ה"ארית". הוא גם שימש כמקום ריכוז נוח, שממנו אפשר להוציא את היהודים במרוכז לעבודות הכפייה, שעבורן לא קיבלו מעולם שכר. מאוחר יותר שימש הגטו כמקום ריכוז נוח לארגון המשלוחים למחנות ההשמדה.
להשגת מטרות אלה השתמשו הנאצים במספר אמצעים.
- השפלה בלתי פוסקת: הנאצים טענו שהיהודים הם גזע נחות עם תכונות שליליות, המהווה מפגע חברתי לאנושות. משום כך השפילו הנאצים את כבוד היהודים , וניסו להסיר מהם צלם אנוש.
- הרעבה: הגרמנים אסרו להכניס מזון לגטו. העונש על הברחתו לגטו היה מוות. בשלבים הראשונים הגיעו משלוחי מזון מאורגנים ממדינות נייטרליות, אך במהרה הם פסקו. היהודים החלו למות בהמוניהם מרעב, ממחלות ומגיפות. עבודות הכפייה מחוץ לגטו הפכו למושא כיסופים, משום שהעובדים קיבלו בסוף היום צלחת מרק.
ניהול חיי היום-יום בגטאות הופקד בידי "מועצות יהודים" - יודנראט, תחת פיקוחו של הגסטאפו. היודנראט, שבתחילה עמדו בראשו נכבדי הקהילה, טיפל בהסדרת ענייני הציבור בתחומי הגטו - חינוך, בריאות, תברואה, דיור וכדומה, בתנאים שנעשו קשים יותר ויותר. כמו-כן, שימש כגוף מקשר בין השלטונות הגרמנים לאוכלוסייה היהודית בכדי לאכוף את החוקים הנוקשים שהוטלו, ולספק מכסות יהודים לעבודת כפייה לפי דרישת הגרמנים. בהמשך, עם צאתו לדרך של הפתרון הסופי, נדרש היודנראט לספק את מכסות היהודים לגירוש למחנות ההשמדה.
בחלק מהגטאות צמחו תנועות התנגדות מחתרתיות, בעיקר מיסודם של פעילי תנועות הנוער הציוניות. הגדול והפעיל מכולם היה הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) שפעל בגטו ורשה וגטאות נוספים, משהתבררו יעדיהם ותכליתם של משלוחי הגרוש. פעילות מחתרת הארגון היהודי הלוחם בלטה בעיקר בגטו ורשה, שם הובילה פעילות הארגון בראשותו של מרדכי אנילביץ' לפרוץ מרד גטו ורשה בינואר 1943.
[עריכה] כיום
מושג הגטו חרג ממשמעותו היהודית-היסטורית, ונפוץ היום בשימוש במקומות שונים בעולם כככינוי למתחם מגורים המהווה, מבחינה תרבותית, יחידה מסוגרת המייחדת את שוכניה ומונעת מהם מגע נרחב עם החוץ. גטו עשוי להיווצר הן מבחירה, והן מאילוץ חיצוני. מקובל מאד, למשל, השימוש במושג גטו ככינוי לשכונות המאוכלסות באפרו-אמריקאים בערי ארצות הברית, ובעצם לכל גוש אורבני המאכלס, לרוב בתנאי מחיה ירודים, מיעוט מובדל או מתבדל.
