פליטים יהודים מגרמניה הנאצית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
בעקבות עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הורע מאוד מצב היהודים בגרמניה. רבים מהם גמרו בלבם להגר למדינות שכנות או מעבר לים (אל מדינות כארצות הברית, אמריקה הדרומית, קנדה ואוסטרליה). אלפי היהודים מצאו בתחילה מקלט בארצות השונות, והוציאו את כספם מגרמניה ללא הפרעה. בסוף שנות ה-20 השתנה המצב ובעיית הפליטים הפכה להיות חמורה ביותר. המדינות השונות סגרו את שעריהן בפני היהודים והגבילו את ההגירה אליהן.
חבר הלאומים היה אמור למצוא פתרון לבעיה זו, אך הצליח לטפל בה בשנות ה-20, כל עוד גודלה של תופעת הפליטים היה קטן וכמעט ולא מורגש. בשנות ה-30 לא הצליח חבר הלאומים לטפל בבעיה כלל, ולא השפיע ולו על מדינה אחת לקלוט אליה פליטים. חבר הלאומים נשאר אדיש לבעיית הפליטים וכמוהו שאר מדינות העולם.
אוסטריה הצטרפה ליוצרי בעיית הפליטים במרץ 1938, כאשר סופחה לרייך השלישי. לאחר הצטרפותה של אוסטריה לרייך הוטלו גזרות אנטישמיות רבות וכבדות על יהודי אוסטריה: יהודים גורשו לגבול הפולני, מאות יהודים נאסרו ונשלחו למחנות ריכוז ורבים הושפלו בעבודות בזויות. בחודש הראשון של שלטון הרייך על אוסטריה התאבדו כ-500 יהודים. נקודת המפנה שהחלה את ההגירה מאוסטריה הייתה פוגרום "ליל הבדולח" שאחריו החלה הגירה המונית (כ-66%) של יהודים מאוסטריה.
בסוף שנות השלושים החלה מדיניות נאצית חדשה של הגסטאפו, שלחצה על היהודים להגר מגרמניה ומאוסטריה מרצונם, במטרה "לנקות" את הרייך הגרמני מיהודים. אייכמן התמנה כאחראי לביצוע המדיניות. נאסר על יהודים לקחת עמם את רכושם, למעט הלבוש שעל גופם. מדיניות זו הופעלה גם על יהודי צ'כיה, שסופחה לגרמניה זמן קצר אחרי סיפוחה של אוסטריה. פליטים מעטים בלבד הצליחו להגיע בדרך לא-חוקית לארץ ישראל. רובם המשיכו לנדוד באירופה, ואף מדינה לא הייתה מוכנה לקלוט אותם.
תוכן עניינים |
[עריכה] יחס העולם לפליטים
כשבעיית הפליטים היהודים החריפה, ניסה חבר הלאומים למצוא לה פתרון. הוא מינה נציב מטעמו לענייני פליטים, אך כל הצעותיו לפתרון נדחו על ידי מדינות אירופה. יהודי מערב אירופה הציעו להציל את הילדים היהודים מגרמניה, ולאחר מאמצים קשים הועברו 11 אלף בני נוער לאנגליה, לארצות-הברית, לישראל (עליית הנוער) ולכמה מדינות נוספות. היחס השלילי של המדינות לבעיית הפליטים נבע לא מעט מהעובדה, שהרעיונות האנטישמיים שהפיץ משטרו של היטלר פשטו גם למדינות האחרות, וחיזקו בהן את המפלגות האנטישמיות, שהוסיפו להפצת השנאה ליהודים.
פליטים יהודים רבים, שניסו להגר למדינות אחרות, מצאו את השערים חסומים בפניהם.
ארצות הברית ובריטניה התייחסו כל אחת בצורה שונה לבעיית הפליטים היהודים. בריטניה פתחה בשנות ה-30 את שעריה בפני פליטים יהודים שנמלטו מגרמניה. לאחר סיפוח אוסטריה, איפשרו הבריטים הגירה של מאות פליטים יהודים לאנגליה אך אסרו על הגירה של יהודים לארץ-ישראל. הבריטים נהגו בגמישות כלפי בעיית הפליטים היהודיים וקלטו אותם אל המדינה, חרף חוקי ההגירה שנשארו בתוקף ומנעו מפליטים הגירה חופשית אל המדינה.
ארצות הברית נקטה במדינות שונה מזו של בריטניה כלפי הפליטים. הקונסוליה של ארצות הברית בגרמניה העניקה אשרות כניסה למדינה רק בהתאם לחוקי ההגירה הקיימים ולא הסכימה להתגמש בנושא. למרות שארצות הברית קלטה את מספר הפליטים הגדול ביותר, היה עדיין הביקוש להגירה גדול מהכמות שהסכימה לקלוט. בארצות הברית נשמעו דעות שטענו כי הפליטים היהודים יהוו נטל כלכלי על ארצות הברית הנמצאת בתהליך שיקום כלכלי ומתמודדת עם השפעות המשבר הכלכלי הקשה. נשיא ארצות הברית דאז, פרנקלין דלאנו רוזוולט, לא פעל רבות לגבי הבעיות בגרמניה ובאירופה ורק לאחר סיפוח אוסטריה גילה יוזמה מעטה שלא נתנה תוצאות ממשיות ויזם את ועידת אוויאן.
הוועידה התכנסה בעיר אוויאן שבצרפת ב-6 ביולי 1938, לדיון בבעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בעיקר כתוצאה מסיפוח אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית. מרבית המדינות שהשתתפו בוועידה סירבו לאפשר כניסת פליטים לשטחן. ועידת אוויאן לא השיגה דבר פרט להקמתה של ועדה בין ממשלתית לענייני פליטים שלא עשתה כמעט דבר והיוותה כישלון. המדינות הדמוקרטיות הראו במפורש את חוסר רצונן לעזור לפתור את בעיית הפליטים היהודים והפליטים בכלל.
המדינות המערביות הדמוקרטיות לא עשו די הצורך על מנת לפתור את בעיית הפליטים היהודים שחיפשו מקלט מפני הנאצים. כלפי חוץ הראו המדינות הומניות וסימפטיה, אך בפועל הגבילו את הגירת היהודים לתוכן על ידי מספר מוגבל של אשרות עבודה או אשרות כניסה. בעיקר תרם לכך המשבר הכלכלי העולמי שהחל ב-1929 ותוצאותיו עדיין הורגשו בעולם המערבי. גם ארצות הברית שאף ניסתה ליזום צעדים לפתרון הבעיה, לא הייתה מוכנה לקליטת כמות גדולה של מהגרים יהודים.
[עריכה] האונייה "סנט לואיס"
- ערך מורחב – סנט לואיס (ספינה)
סיפורה של האונייה "סנט לואיס" מלמד יותר מכול על התייחסותו השלילית והאטומה של העולם החופשי כלפי בעיית היהודים הנמלטים מציפורני הנאצים.
בסוף 1939, בעקבות "ליל הבדולח", הפליגו 900 יהודים באונייה "סנט לואיס" מנמל המבורג בגרמניה אל קובה. שלטונות קובה הודיעו על ביטול אשרות הכניסה שניתנו ליהודים, והאונייה המשיכה לכיוון ארצות הברית, אך גם זו סירבה לקלוט את היהודים, למרות אישורי הכניסה שקיבלו 734 מנוסעיה. אחרי מסע של כחודש בים הודיעו הולנד, בלגיה, צרפת ובריטניה על נכונותן לקלוט את היהודים, והאונייה הוחזרה לאירופה לפיזור היהודים במדינות אלה. רוב פליטי "סנט לואיס" נספו מאוחר יותר בשואה, עם כיבושן של המדינות בידי הגרמנים. פרשת האונייה "סנט לואיס" הוכיחה כי ליהודים המהגרים מגרמניה אין, למעשה, ארץ מקלט.
[עריכה] ההגבלות הבריטיות על הכניסה לארץ ישראל
הבריטים ששלטו בארץ ישראל לא איפשרו כניסה חופשית אליה ליהודי אירופה, ויהודים רבים נאלצו להיכנס לארץ בדרכים לא-חוקיות. המעפילים נכנסו לארץ באשרות תייר, בתעודות סטודנט, באמצעות נישואים פיקטיביים או כספורטאים במכבייה החמישית שנערכה ב–1932. באותה תקופה החלה ההעפלה דרך הים, ובשנת 1934 הגיעו לארץ האוניות "ולוס" ו"אוניון". עד 1939 העפילו לארץ דרך הים כ–20 אלף עולים.
[עריכה] פליטים יהודים לאחר השואה
- ערך מורחב – פליטים יהודים לאחר מלחמת העולם השנייה
[עריכה] קישורים חיצוניים
- על ועדת אווין או "מה לעשות עם היהודים"
