אלי ויזל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלי ויזל (נולד ב-30 בספטמבר 1928), אינטלקטואל וסופר יהודי ניצול השואה, חתן פרס נובל לשלום. עוסק בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת התרחשותה שנית.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
אלי ויזל נולד בסיגט שברומניה (טרנסילבניה) לשלמה ויזל ושרה ויזל לבית פייג, יהודים חרדים שבבעלותם חנות מכולת. בנערותו התעמק בלימוד כתבי הקודש ומסורת חסידית בהשפעת אימו, ובמקביל רכש השכלה כללית ולמד את השפה העברית בהשפעת אביו.
[עריכה] ימי השואה
בשנת 1940 הפכה סיגט לחלק מהונגריה, בת בריתה של גרמניה הנאצית. במשך שנים אחדות נותרו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך באפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם גטו בסיגט ובו רוכזו יהודי העיר. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר לאושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אמו ואחותו של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץ III. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים. עם התקרבות הצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו לצעדת המוות שפינתה את אסירי אושוויץ מערבה לתוככי גרמניה. האב לא שרד את המסע הקשה ונספה בדרך, ואלי ויזל הגיע בלעדיו למחנה בוכנוואלד. שם שרד את ימיה האחרונים של המלחמה, עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית, ב-11 באפריל 1945.
[עריכה] לאחר המלחמה
עם שחרורו הושם בבית יתומים בצרפת ולמד צרפתית. הוא למד פילוסופיה בסורבון ולימד עברית. בהמשך היה לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים, אולם סרב לכתוב או לדון על חוויותיו בשואה, משום שטען כי לא נמצאות המילים היכולות לתאר את גודל הזוועה. פגישה עם פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות ולימים חברו הקרוב, שינתה את דעתו והוא החל לכתוב על הנושא.
בשנת 1956 הגיע לניו יורק, שם עבר תאונת דרכים קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים למשך שנה. בשנת 1963 התאזרח בארצות הברית, שם החל לכתוב בעיתון ביידיש, וכן כתב ספרים בצרפתית. הוא החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופירסם בעצמו למעלה מ-40 ספרים. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים והוענקה לו "מדלית הקונגרס לחירות" בשנת 1985. בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד בין השנים 1978-1986. בין היתר השתתף בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, וב-1993 זכה להדליק, יחד עם הנשיא ביל קלינטון, את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון, במסגרת טקס הפתיחה.
אלי ויזל מתגורר עד היום בארצות הברית והוא מרצה בקתדרה למדעי הרוח של אוניברסיטת בוסטון.בנוסף הקים אלי ויזל את "בית ציפורה" מרכז לימודים והזנה לאוכלוסייה האיתיופית בקרית מלאכי.
[עריכה] הערכה
ועדת פרס נובל כתבה על אלי ויזל כי הוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חוויתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי".
לצד השבחים, הושמעה ביקורת כנגדו מצד גורמי שמאל קיצוני בארצות הברית וישראל. בין מבקריו החריפים הפרופסורים היהודים-אמריקנים נועם חומסקי ונורמן פינקלשטיין. בין השאר ביקרו אותו על ניצול מעמדו הציבורי בארצות הברית להתייצבות בלתי מתפשרת בצד מדינת ישראל, ואף נשמעו טענות כנגדו על "מיסחור" השואה.
חרף זאת, אלי ויזל נחשב כותב ומרצה רהוט ומבוקש, ואחד הקולות הצלולים והמובהקים של קרבנות השואה ועמים מדוכאים. לבד מנושא הנצחת זכר השואה, פעל ויזל בנושאי ישראל וציונות, מצוקת יהודי ברית המועצות ואתיופיה, קורבנות האפרטהייד בדרום אפריקה, האינדיאנים בניקרגואה, הבוסנים קורבנות הטיהור האתני ביוגוסלביה לשעבר, מאבק הכורדים, ועוד.
[עריכה] ספריו
- בין השמשות, ידיעות אחרונות, 2004
- בלהט הנשמה, ידיעות אחרונות, 2004
- הלילה, ידיעות אחרונות, 2005
- הקבצן מירושלים, ידיעות אחרונות, 2004
- כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות, 2000/2004
- הבן החמישי, מודן
- התאונה
- המשולח מירושלים
- הנשכח
- ממלכות הזכרון
- עיר המזל, עם עובד
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: אלי ויזל |
