וולפגנג אמדאוס מוצרט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק במוצרט, מלחין אוסטרי דגול. לערך העוסק באנשים אחרים בשם זה, ראו מוצרט (פירושונים).
| וולפגנג אמדאוס מוצרט
Wolfgang Amadeus Mozart |
||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
דיוקן שלאחר המוות מאת ברברה קראפט, 1819
|
וולפגנג אמדאוס מוצרט (27 בינואר 1756 - 5 בדצמבר 1791), מלחין אוסטרי. כמות היצירות אותן חיבר במשך חייו הקצרים ואיכותן יוצאת הדופן מעמידות אותו כאחד מגדולי המלחינים הקלאסיים של כל הזמנים.
מוצרט הלחין במשך 35 שנות חייו 637 יצירות ידועות, אשר מקוטלגות ברשימת קכל מ-K.1a עד K.626. המוזיקה אשר חיבר אמנם הושפעה בתקופות כאלו ואחרות ובמידות קטנות עד משמעותיות ממלחינים אחרים, הבולטים בהם יוזף היידן ויוהן כריסטיאן באך, אך הוא ללא ספק הביא עמו סגנון חדש ורענן אל התקופה הקלאסית, והיה אחד מהמלחינים הבולטים ביותר בה. מוצרט תרם רבות למוזיקה הקלאסית, והמוזיקה אשר חיבר שימשה השראה רבה ובולטת לשורת מלחינים (בכללם הגדולים והידועים ביותר).
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] ילדות
מוצרט נולד בחדר האחורי של רחוב גטריידה (Getreidegasse) 9 בזלצבורג, בירת ריבונות הארכיבישוף מזלצבורג, כיום אוסטריה, שהייתה אז חלק מן האימפריה הרומית הקדושה. אביו, ליאופולד היה מוזיקאי שהועסק בשירותו של הארכיבישוף מזלצבורג, ואמו, אנה מריה, הייתה מורה לכינור ומוזיקאית חובבת. מוצרט הצעיר הוטבל יום לאחר הולדתו בקתדרלת סנט רופרט, וקיבל את השם יוהנס כריסוסטומוס וולפגנגוס תאופילוס (גוטליב) מוצרט (Johannes Chrysostomus Wolfgangus Theophilus (Gottlieb) Mozart). שני השמות הראשונים, אשר אינם נמצאים בשימוש בחיי היום-יום, הם שמות הקדוש הנוצרי אשר ביומו נולד מוצרט. השם השלישי הוא שמו הפרטי והוא הוענק לו לזכר סבו מצד אביו שנקרא באותו השם, ואילו הרביעי הוא שם לטיני שמשמעו "אהוב האל" ואשר היה שמו של סנדקו של העולל. שם זה שימש את מוצרט כשם אמצעי לאורך כל חייו, ובהתאם לנוהג המקובל בתקופתו, נהג מוצרט לתרגם את שמו האמצעי לשלל שפות בהתאם למקום מחייתו ולמצב רוחו. כך בעת ביקוריו באיטליה כינה את עצמו "אמדאו" (Amadeo), בזלצבורג היה "גוטליב" (Gottlieb) ואילו כשחשקה נפשו בניחוח צרפתי השתמש בשם "אמדה" (Amadé). השם האחרון היה החביב עליו ביותר, ולראיה, זהו השם בו חתם על הסכם נישואיו.
כשרונו המוזיקלי של מוצרט הצעיר בלט כבר כשמלאו לו שלוש שנים. אביו, שהיה אחד מהמפורסמים שבמורי המוזיקה באירופה של אותה תקופה, הרביץ בו את תורתו המוזיקלית מהיום בו נולד, ומלבד לימודי תאוריה לימד אותו גם נגינה בכינור ובצ'מבלו. בהיותו בן חמש החל מוצרט, שניחן בשמיעה מוזיקלית בלתי רגילה, לחבר קטעי מוזיקה קטנים ולהעלותם על הכתב וזאת בסיועו של אביו. כבר בגיל שש ידע מוצרט לנגן עם כיסוי עיניים תוך הנחת ידיים אחת מעל השנייה.
[עריכה] שנות הנדודים באירופה
ליאופולד מוצרט, שראה את ההתקדמות המטאורית של בנו בתחום המוזיקה, הבין חיש מהר כי בילד המחונן טמון פוטנציאל כלכלי גדול יותר מאשר בהוראת מוזיקה לבני אצולה מפונקים. כשהיה מוצרט בן שש ואחותו מריה אנה (נאנרל) בת 11, יצא איתם אביהם למסע הופעות ראשון במהלכו ביקרו במינכן ובוינה. מוצרט הקטן הוצג לראווה בחצרות האצילים כילד פלא, בעוד אחותו, שניחנה אף היא בכשרון מוזיקלי, הייתה מלווה אותו בפסנתר. לצורך הופעות פומביות אלו חיבר מוצרט מספר דואטים לכינור ולפסנתר. הילדים, ובמיוחד וולפגנג, הותירו רושם עז בקרב כל שומעיהם. המאזינים, שהתפעלו מיכולתו של וולפגנג לנגן בפסנתר קטע מוזיקלי תוך כדי חיבורו ממש, ויכולתו לזהות בקלות ועם עיניים מכוסות כל צליל שנוגן בפניו, העשירו את כיסיו של אביו, ובלבד שיוכלו לחזות בבנו המחונן. בראותו עד כמה הייתה ההצלחה רבה, החליט האב לפרסם את שמו של הבן במרכזי המוזיקה הגדולים של אירופה והמשפחה יצאה למסע ארוך, שנמשך קרוב לשלוש שנים, דרך גרמניה, צרפת, אנגליה, ארצות השפלה ושווייץ. בפרנקפורט צפה בו גתה בן ה-14 שלימים יתאר בכתביו את היום ההוא. בלונדון ליווה את המלכה בשירתה וניגן בפניה ובפני המלך ארבע שעות תמימות של מוזיקה שמיימית. אז גם פגש את יוהן כריסטיאן באך, בנו של המלחין הדגול יוהן סבסטיאן באך, שהיה מלחין נודע בעצמו.
המסעות היו כרוכים בהרבה מאוד הוצאות כספיות. הקהל התרשם ביותר ממוצרט הצעיר בשל כשרונו ויכולתו להלחין יצירות תוך ניגונן ממש, אך לרוב התגמול שקיבל היה קופסאות טבק וכדומה, ולא כסף. כמובן שבשביל מוצרט הצעיר הערך האמיתי היה פגישה עם בני דורו. אירופה הייתה אז מפוצלת לעשרות מדינות קטנות, ובכל מדינה חצרות אצילים חדשות, תרבויות חדשות, ודרישות חדשות. בכל מדינה ועיר ליאופולד מוצרט אולץ לשכור כלי נגינה חדשים, לקנות בגדים חדשים כאופנת המקום ולשכור מקומות לינה מתאימים.
המסעות הביאו למוצרט הצעיר תהילה רבה, וחשיבותם העיקרית בחשיפתו למוזיקה מעולה בסגנונות השונים. בכוח זכרונו המוזיקלי המופלא קלט מוחו את היצירות הגדולות והבינן מיד. משום כך ניכרות תכופות בעבודותיו השפעות של מלחינים אחרים, אם כי תמיד נשאה כל אחת מהן את חותמו שלו, ואף יצירה שלו לא דמתה מעולם לעבודה של אמן אחר. עם זאת, הנסיעות הארוכות גרמו תשישות רבה לילד והוא חלה פעמים אחדות. ייתכן שנסיעות אלה הן שערערו את בריאותו וגרמו למותו בטרם עת כעבור שני עשורים.
בשנת 1769, עם הגיעו לגיל 14, שנתיים בלבד לאחר שובו מהמסע הארוך באירופה, יצאה המשפחה למסע נוסף, הפעם לאיטליה. מסע זה, אשר נמשך כשנתיים, היה הראשון בסדרה של שלושה מסעות, שהגיעו לסיומם כעבור ארבע שנים. גם במסעות אלו זכה הנער להצלחה רבה ושמו הלך לפניו בכל אשר פנה. האפיפיור, שהוקסם מגאוניותו של מוצרט הצעיר, אף העניק לו אות כבוד. אנקדוטה הממחישה את גאוניותו המוזיקלית של מוצרט קשורה ביכולתו הפנומנלית לזכור מוזיקה ולשחזרה: באותה תקופה, ה Miserere Mei של גרגוריו אלגרי (שהייתה יצירה גותית דתית) נחשבה נשגבת כל כך עד שהיה מותר להשמיעה רק פעם בשנה, בכנסייה של האפיפיור, ותוויה נשמרו בסוד. ברם, מספרת האגדה, מוצרט, אשר נכח במקום בעת ביצוע היצירה, הצליח לשחזר את התווים מתוך שמיעה בלבד ולהעלותם בשלמות על הכתב, וכך חשף את תוויה הסודיים לָעולם.
את חמש השנים הבאות עשה מוצרט בזלצבורג ועבד שם יחד עם אביו בחצר הארכיבישוף. העבודה נתפסה בעיניו כחדגונית ומשעממת, וכל אשר רצה היה להתפנות מעט ולהלחין מוזיקה לעצמו. למסעו האחרון יצא מוצרט בן ה-21 ב-3 ביולי 1778 כשהוא מלווה באמו, וזאת משום שהארכיבישוף אסר על אביו להצטרף אליו. מסע זה כלל ביקור במינכן, במנהיים ובפריז, אך בניגוד להצלחות הכבירות אותן ידע מוצרט במסעותיו הקודמים, מסע זה היה אפוף עגמומיות ומלא אכזבות, בעיקר משום שהצרפתים לא קיבלו אותו באותו סבר פנים צוחקות ומתפלאות שבו קיבלו אותו בעודו ילד. בעודם בפריז, נפלה אמו של מוצרט למשכב, וכעבור זמן קצר נפטרה. מיואש ומאוכזב עזב מוצרט את פריז מתוך כוונה שלא לשוב אליה לעולם.
[עריכה] מוצרט בווינה
בשנת 1781 חזר מוצרט לבקר בווינה, הפעם בלוויית מעסיקו, הארכיבישוף הנסיך של זלצבורג. אופיו הנוקשה של הארכיבישוף לא נעם למוצרט, וזמן קצר לאחר הגעתם לווינה נפרדו דרכיהם, כפי שתיאר זאת מוצרט עצמו: הוא שוחרר ממשרתו "בבעיטה באחורי מכנסיו". בשובו לווינה עורר מוצרט התעניינות בקרב אצילי העיר, התעניינות שגרמה לו לבסוף להחליט להשתקע במקום ולפצוח בקריירה מוזיקלית עצמאית.
למזלו של מוצרט, הוא הגיע לווינה בתקופה של סבלנות, פתיחות חדשה וחוסר הגבלת האינטליגנציה. הקיסר הממונה החדש מ-1780, יוזף השני, הסיר מגבלות ופתח הזדמנויות חדשות לתרבות ולחברה. מוצרט הבין שהוא באופנה ואם ימהר יוכל לעשות סדרת קונצרטים למנויים. ואכן הוא חיבר במהרה 6 קונצ'רטי לפסנתר ומכר כרטיסים לתלמידיו ולבני אצולה; במהרה הוא קנה לו שם ונהיה פופולרי ביותר. מוצרט כבש את לבה של וינה כמלחין עצמאי ונודע, כמורה וכמבצע.
ב-4 באוגוסט 1782 נשא מוצרט לאישה את קונסטנצה ובר (1842-1762), דודניתו של המלחין הגרמני קרל פון ובר, וזאת בניגוד לעצת אביו שסלד מהנישואים. יחד עם קונסטנצה הביא מוצרט לעולם שישה ילדים, רק שניים מתוכם הגיעו לבגרות - קרל תומאס ופרנץ קסאוייר וולפגנג. ילדיו של מוצרט לא נישאו מעולם ולא הביאו צאצאים, ובכך שמו קץ לשושלת מוצרט קצרת המועד. שנת 1782 הייתה שנה מבשרת טובות למוצרט ומשפחתו. האופרות שהלחין זכו להצלחה כבירה, והוא החל להופיע כמנצח וכפסנתרן בסדרת הקונצ'רטי לפסנתר שהלחין. השנים 1782-1785 היו המאושרות בחייו. על פי אומדן, מוצרט הרוויח סכום ששווה היום ליותר מ-155,000 אירו בשנה.
-
- אמש ניגנתי קונצ'רטו בתיאטרון. האולם היה מלא והקהל קיבל אותי בהתלהבות רבה ועליי להיות מאושר. גם לאחר שירדתי מהבמה הקהל לא הפסיק למחוא כפיים וכך נאלצתי לחזור על הרונדו. מחיאות הכפיים היו סוערות. (מתוך מכתב לאביו בעת שהותו בוינה)
בשנים 1782-1783 התוודע מוצרט לעבודותיהם של מלחיני הבארוק הגדולים באך,הנדל והיידן. ליוצרים אלו התוודע המלחין בעזרתו של הברון גוטפריד ואן סווטן, שאפשר למוצרט ללמוד ולנתח את ספריית התווים הגדולה שהייתה ברשותו. המפגש של מוצרט עם יצירות הבארוק הביא לכתיבתן של מספר יצירות בהן חיקה את הסגנון הישן, סגנון שמאוחר יותר השתלב ביצירותיו ובשפתו המוזיקלית, כפי שניתן לראות במעברים הפוגאלים באופרה חליל הקסם ובסימפוניה מספר 41 המפורסמת.
בשנת 1783 נסע מוצרט בחברת אשתו לביקור אצל אביו בזלצבורג, במטרה ליישר את ההדורים לאחר נתק שנמשך מיום חתונתו של מוצרט. הביקור לא עלה יפה ואביו של מוצרט התכחש לאשתו הצעירה. על אף כשלון הביקור, הוא ייזכר תמיד כשלב שבו כתב מוצרט את אחת מיצירותיו הליטורגיות הגדולות ביותר: המיסה בדו מינור, אשר עלתה בהשמעת בכורה בזלצבורג לקראת סוף ביקורו שם.
במהלך שנותיו הראשונות בווינה פגש מוצרט במלחין יוזף היידן ועד מהרה קשר איתו קשרי ידידות. שני המלחינים חלקו חיבה משותפת לרביעיות מיתרים, ואף ניגנו יחדיו ברביעייה שכזו בעת ביקוריו של היידן בווינה. שש רביעיות המיתרים של מוצרט מהשנים 1782-1785, אשר הוקדשו להיידן, נחשבות כיום כתשובה מוזיקלית אותה חיבר המלחין בעקבות פרסום הרביעייה של היידן בשנת 1781. תוך זמן קצר מתחילת החברות הפך היידן למעריץ נלהב של מוצרט, וכאשר סיים להאזין בפעם הראשונה לשלוש הרביעיות האחרונות שחיבר מוצרט פנה אל אביו במילים: "כאדם ישר ונוכח האל, הריני להודיעך כי בנך הוא המלחין הגדול ביותר הידוע לי, הן בהכרות אישית והן משמועה. הוא ניחן בטעם מעודן ויתר על כן, הבנה עמוקה מאין כמוה בתורת ההלחנה".
בתחילת שנות השמונים של המאה ה-18 הלחין וביצע מוצרט מספר רב של יצירות, אשר סיפקו לו הכנסה נאה. החל בשנת 1785 חלה ירידה משמעותית בתפוקת היצירות של המלחין, וזאת מסיבה אשר אינה ידועה לנו כיום.
בבגרותו הושפע מוצרט מרעיונות תנועת ההשכלה, והוא הצטרף לתנועת הבונים החופשיים בשנת 1784. רעיונותיהם של הבונים החופשיים וערכי המוסר שלהם קיבלו ביטוי ברור באופרה האחרונה שכתב - "חליל הקסם", שאותה חיבר כדי לסייע לידיד ותיק שהתיאטרון שברשותו היה שרוי בקשיים. על אף הצלחתה של האופרה, מוצרט עצמו לא ראה ממנה פרוטה.
עם הירידה בתפוקת יצירתו החלו פוקדים את מוצרט קשיים כלכליים אשר לוו בבעיות בריאותיות שונות. על היצירות המועטות אותן הלחין בתקופה זו הוא זכה לגמול זעום אם בכלל, ואת רוב ממונו בזבז על חיי מותרות אשר היו למעשה רחוקים מהישג ידו הממשי באותה עת.
את שנת 1786 העביר מוצרט בדירה שכורה בוינה, שם הלחין את האופרות נישואי פיגארו ודון ג'ובאני (1787). דירה זו משמשת היום כאתר תיירות פתוח לקהל וכמוזיאון לזכרו של המלחין.
[עריכה] מוצרט ופראג
בימי בגרותו רחש מוצרט חיבה מיוחדת לעיר פראג ולתושביה. בשעה שירדה קרנו בווינה, הפופולריות שלו בקרב אנשי הבירה הצ'כית רק הלכה וגברה, כאשר כל בכורה מוזיקלית של אחת מיצירותיו נחוגה ברוב פאר ובכבוד רב. עד היום מפורסם הביטוי שבו השתמש מוצרט לתיאור יחסיו עם תושבי העיר: "הפרגאים שלי מיטיבים להבינני" (Meine Prager verstehen mich). מלבד תהילה זכה מוצרט בפראג לתגמול נאה בעבור יצירתו, הן בתשלום ישיר עבור קונצרטים אותם נתן והן בתמלוגים על שימוש ביצירותיו. אחת מהיצירות אשר הכניסו לו את ההכנסה הגבוהה ביותר בתקופה זו הייתה האופרה "דון ג'ובאני", שהצגת הבכורה שלה נערכה בפראג ב-29 באוקטובר 1787.
[עריכה] תקופת החולי ומותו של מוצרט
בכל הנוגע למצבו הבריאותי של מוצרט בערוב ימיו רב הנסתר על הגלוי. התיעוד הרפואי שבידינו דל ביותר ונוסף על כך, התפיסה הרומנטית של תקופת גסיסתו ומותו של המלחין יצרה אין ספור מיתוסים ואגדות אשר לרובן אין כל אחיזה במציאות, אולם הן מקשות על מציאת האמת בערבוביית השמועות שעשו להן כנפיים בשנים שלאחר מותו.
נושא עיקרי השנוי במחלוקת בקרב החוקרים הוא נושא הידרדרות מצבו הבריאותי של המלחין: עיקר הוויכוח ניטש לגבי הזמן שבו הכיר מוצרט בעובדת מותו הקרב והדרך שבה השפיעה הכרה זו על יצירותיו האחרונות. לדידה של התפיסה הרומנטית, ההידרדרות במצבו הבריאותי חלה בהדרגה החל מאמצע שנות השמונים של המאה ה-18, ובעקבות כך החלה משתנה גישתו המוזיקלית, אשר עטתה רבדים עמוקים יותר ויותר ככל שיומו קרב.
לעומת התפיסה הרומנטית ישנה גרסה השגורה בפיהם של חוקרי מוצרט של ימינו, לפיה המלחין היה בערוב ימיו במצב בריאותי ונפשי מרומם, ומותו התקבל בקרב סביבתו הקרובה בזעזוע עמוק מכיוון שאיש לא ציפה שכך יקרה לאדם בריא מן השורה.
סוגיה נוספת אשר אין עליה תשובה היא סיבת מותו של מוצרט. בתיעוד הרפואי של מותו מוזכרת סיבת המוות כ"שפעת צבאית חמורה", תיאור מעורפל שלא מאפשר לאבחן את המחלה ממנה סבל המלחין לפי הרפואה המודרנית של ימינו. במהלך השנים חוברו תאוריות רבות אודות סיבת המוות, בין הבולטות שבהן ניתן למנות את מחלת השערוניות (Trichinosis), הרעלה כתוצאה ממגע ממושך עם כספית וקדחת השיגרון. כיום מקובלת ההנחה לפיה מת מוצרט מדלקת פרקים חמורה אשר התפתחה לכדי זיהום שהחליש את המערכת החיסונית בגופו.
מוצרט נפטר בווינה, קרוב לשעה אחת אחר חצות בליל ה-5 בדצמבר 1791 והוא בן 35 במותו. תנועותיו האחרונות היו תוויית תנועות התופים בקטע האחרון שסיים של הרקוויאם בפיו. בשעותיו האחרונות עמל על השלמתה של יצירתו האחרונה, ה"רקוויאם", יצירה דתית ליטורגית אשר מהותה תפילת אשכבה למת. מאחר ומותו של מוצרט קטע את העבודה על היצירה באמצעה, פנתה קונסטנצה אשתו לאחדים ממכריו ותלמידיו במטרה שישלימו את עבודתו האחרונה של בעלה המנוח. היחיד מבין הקרואים למלאכה שהסכים לבצעה היה תלמידו של מוצרט פרנץ קסאווייר זיסמאייר (Franz Xaver Süssmayr). ישנם מוזיקולוגים המייחסים את שלושת הפרקים האחרונים, "סאנקטוס", "בנדיקטוס" ו"אגנוס דאי", לזיסמאייר שכתב אותם תחת הוראותיו של מוצרט. אולם מחקרים מודרניים (ובעיקר זה של המוזיקולוג היהודי-אמריקני רוברט לוין) טוענים כי מלאכת השלמת הרקוויאם בוצעה בחופזה ובניגוד לקווים המנחים אותם התווה מוצרט לפני מותו. לוין אף חיבר השלמה משלו ליצירה, המבוססת על ממצאים אותנטיים בכתב ידו של המלחין.
לפי המיתוס הרווח, בעת מותו היה מוצרט חסר כל, דבר שבעטיו הוא הובא לקבורה בקבר אחים המוני ולא בהלוויה מכובדת כפי שהיה מתבקש לאדם במעמדו. אולם למעשה, מחקרים מראים כי למרות הירידה שחלה בפופולריות שלו בקרב תושבי וינה, הוא המשיך להיות מועסק בעבודה מתגמלת היטב בחצר הקיסר ומלבד זאת זכה לתמלוגים רבים תמורת השמעת יצירותיו ברחבי אירופה כולה ובפרט בפראג. בממוצע הוא הרוויח, גם בשנות חייו האחרונות, 10,000 פלורין לשנה (42,000$ בבורסת ארצות הברית 2006)[1]. מכתביו האחרונים של המלחין, שבהם פנה אל מכריו בבקשה לתמיכה כספית, מעידים על פי החוקרים לא על מצב של חוסר בהכנסה כי אם על אורח חייו הבזבזני של מוצרט, אשר אהב את תענוגות החיים וסירב לרדת ברמת חייו גם כשלא יכול לעמוד בתשלומים הנלווים לכך. בנוסף לכך, קונסטנצה אשתו הייתה חולה לעתים קרובות והצטרכה טיפולים רפואיים יקרים. מכל מקום, מוצרט לא יכול היה לקנות את בריאותו בכסף במצבו, גם אם היה לו הכסף.
בניגוד לדעה הרווחת, מוצרט לא נקבר בקבר אחים המוני אלא בקבר קהילתי משותף, דבר נפוץ ביותר בסוף המאה ה-18 גם בקרב ידוענים במעמד זהה ואף גבוה משלו. על אף שמיקומו המדויק של הקבר בבית הקברות סנט מרקס נשכח עם השנים, כיום מוצבת במקום אנדרטה לזכרו של המלחין, כמו גם אנדרטה נוספת שהוצבה ב"צנטרלפרידהוף", בית העלמין המרכזי בווינה.
[עריכה] מיתוסים ואגדות
בקרב הגדולים שבמלחיני המוזיקה הקלאסית מוצרט הינו יוצא דופן ביותר בהיותו מושא לאגדות ומיתוסים שונים שנקשרו בשמו ובפרטי חייו, וזאת בעיקר משום שמרבית הביוגרפים הראשונים שלו, כלל לא הכירו את האיש שעל אודותיו כתבו. במקרה כזה, ולנוכח הקשיים הטכנולוגים באותה התקופה, אריגת אגדות רומנטיות דמיוניות תהיה מן הסתם מלאכה קלה ורווחית יותר מאשר חקר האמת והוצאתה לאור.
[עריכה] הרקוויאם של מוצרט
- ערך מורחב – רקוויאם (מוצארט)
מרבית סיפורי בדיה אלו מתרכזים בשנותיו האחרונות של המלחין כמו גם בנסיבות מותו, אשר, ככל שחלפו השנים, עטו על עצמן מעטה הולך ומתגבר של מסתורין. בין המוכרים שבסיפורים אלו נמצא המיתוס לפיו בעת כתיבת הרקוויאם, ידע מוצרט כי הוא עומד למות, והזה למעשה כי את היצירה הוא מחבר ללא אחר מאשר לו עצמו. סיפור זה מתבסס על זיכרונותיה של קונסטנצה מוצרט, שסיפרה כי מוצרט אמר לה כך כמה שבועות לפני מותו.
גרסה זו, וכן אגדות רבות, זכו לחיזוק משמעותי עם פרסום סרטו הבדיוני של מילוש פורמן, "אמדאוס", המבוסס על תסריט ומחזה מאת פיטר שייפר ואשר זכה בשמונה פרסי אוסקר ועורר התעסקות מחודשת בסיפור חייו של המלחין האוסטרי הגאון. למרות הצהרתם הפומבית של יוצרי הסרט כי מדובר בסרט שהדמיון בו עולה על המציאות, מרבית האנשים ראו בו סרט ביוגרפי על חייו של מוצרט, וקיבלו את הנאמר בו כאמת לאמיתה.
במשך קרוב למאתיים שנה היה מזמין הרקוויאם חידה לא פתורה בעיני חוקרים ומוזיקולוגים רבים, חידה שהיוותה מצע גידול נוח למספר רב של אגדות שונות ומשונות. גרסת הסרט "אמדאוס" להזמנת היצירה רומזת כי מזמין היצירה היה לא אחר מאשר אנטוניו סליירי, מלחין החצר של הקיסר וכנראה גם יריב גדול של מוצרט, אם כי היחסים ביניהם היו לרוב אדיבים וידידותיים. גרסה שונה של אותו הסיפור גורסת כי איש מסתורי הזמין את הרקוויאם כדי להתיש את המלחין החולה ולהביא עליו בכך את מותו.
רק בחלוף שנים רבות נודעה האמת אודות פרשיית חיבור הרקוויאם של מוצרט. בסיסה של האגדה טמון בהזמנת היצירה על ידי שליח, אך מזמין היצירה לא היה אלמוני כלל ועיקר, ולמעשה הוא אף היה מפורסם מאוד באותה התקופה בוינה. מדובר ברוזן פרנץ ואלזג-שטופאך, איש אצולה חובב מוזיקה, אשר רחש חיבה גדולה לרכישת יצירות ממלחינים ידועים, העתקתן בכתב ידו והצגתן בפני אורחיו כיצירותיו שלו. את הרקוויאם הזמין הרוזן כדי להציגו כמחווה אחרונה אותה חיבר לזכר אשתו המתה.
מוצרט כנראה ידע היטב את זהותו של מזמין היצירה, ועדויות לכך ניתן למצוא בדיון משפטי שהתנהל לאחר מותו של המלחין בין אשתו קונסטנצה לבין נציגיו של הרוזן (אך לא הגיע לידי משפט). על פי הסכם כתוב שנחתם בין מוצרט לבא כוחו של ואלזג-שטופאך, נקב מוצרט בסכום אותו מצא לנכון לדרוש בעבור חיבור היצירה, ואילו הרוזן התחייב להכפיל סכום זה תמורת מסירת הזכויות המלאות ליצירה, בכלל זה כל הטיוטות וכתבי היד לרשותו.
מותו הפתאומי של מוצרט העביר את הזכויות ליצירה הלא מושלמת לידי אשתו, וזו דאגה להשלמתה והשמעתה בפומבי למטרות רווח. מעשה זה היה העילה לתביעתו של הרוזן, שלבסוף יצא כשידו על התחתונה ונאלץ לוותר על הזכויות ליצירה.
הן סיפור מודעותו של מוצרט למותו הקרב והן הסיפור אודות "איש המסתורין", מזמין הרקוויאם, ראו אור לראשונה בספר הביוגרפי שפורסם בווינה בשנת 1808 על ידי סופר בשם פרנץ קסאווייר נימצ'ק (Niemetscheck).
[עריכה] מוצרט וסליירי
כך גם נעשה בכל הנוגע לטיב היחסים בין מוצרט לעמיתו האיטלקי אנטוניו סליירי, אשר כיום, שוב - בעקבות פרסום הסרט, נהוג לראותם כיחסי איבה תהומית המבוססת על קנאה עמוקה של סליירי במוצרט.
מעיון קצר במסמכים מאותה התקופה ניתן ללמוד כי למוצרט וסליירי אכן הייתה תקופה שבה רחשו עוינות זה כלפי זה, אולם הייתה זו עוינות על רקע כלכלי בלבד, לאורך תקופה קצרה ביותר, כאשר מוצרט נכשל בהתמודדותו על תפקידים שונים, בעיקר תפקידי הוראת מוזיקה, אשר אליהם נבחר לבסוף סליירי. אם הייתה איבה בין השניים שבבסיסה קנאה, הרי הייתה זו קנאתו של מוצרט בסליירי ולא ההפך.
מלבד סכסוך קטן זה, יחסיהם של מוצרט וסליירי נודעו כטובים והשניים רחשו הערכה רבה זה לזה. כדוגמה לכך ניתן להביא את בקשתו של מוצרט מסליירי שישמש כמורה המוזיקה הפרטי של בנו פרנץ קסאוייר. סליירי מצדו, כאשר התמנה לתפקיד ה"קאפלמייסטר" ("שר המוזיקה" בחצרו של הקיסר), העדיף להחיות את האופרה "נישואי פיגארו" של מוצרט ולא לכתוב אופרה משל עצמו. נוסף על כך, כיום ידוע כי מוצרט וסליירי אף הלחינו יחדיו קטע מוזיקלי לסופרן ופסנתר, קטע שהוקדש לזמרת פופולרית באותה התקופה.
במכתבו האחרון הידוע, שנכתב ב-14 באוקטובר 1791, כותב מוצרט על הצגתה של האופרה "חליל הקסם" בפני סליירי: "הוא צפה והאזין ברוב קשב, ומן הפתיחה ועד לאקורד הסיום לא היה קטע שבו לא זכיתי למחמאה זו או אחרת מפיו".
[עריכה] סגנון מוזיקלי
מוצרט, יחד עם היידן ובטהובן, היה נציג מרכזי של התקופה הקלאסית בתולדות המוזיקה. ההתפתחות שחלה בסגנונו המוזיקלי התרחשה במקביל לזו אשר חלה במוזיקה האירופית באותן השנים. החל בסגנון הגאלאנט (הסגנון הקלאסי ה"מקורי", שנוצר כתגובה פשוטה למסובכות המוזיקלית של היצירות בתקופת הבארוק) אשר אפיין את יצירותיו המוקדמות ביותר ועד ליצירות הרב קוליות שכתב בשנותיו האחרונות.
נוסף על התמורות שחלו בסגנונו האישי, שהרחיבו את הרפרטואר האישי שלו לכל הסגנונות אשר היו קיימים או נוצרו בתקופתו, היה מוצרט מלחין פורה שעסק בהלחנת מרבית סוגי המוזיקה הקיימים, בכלל זה סימפוניות תזמורתיות, אופרות, קונצ'רטי סולו לכלים שונים, מוזיקה קאמרית הכוללת מספר רב של יצירות לרביעיית וחמישיית מיתרים ומספר רב של סונאטות, רובן נכתבו לכלי מקלדת. בתחום המוזיקה הדתית חיבר מוצרט מספר מיסות. הוא גם היה ידוע בחיבתו למוזיקה היתולית, וכך חיבר מוזיקה לריקודים רבים, דיברטימנטי, סרנדות ושאר סוגים של מוזיקה קלה ומבדרת.
המאפיינים הבולטים של הסגנון הקלאסי במוזיקה, ניתנים בקלות לזיהוי ביצירתו של מוצרט, והבהירות, האיזון, השקיפות והשפה ההרמונית הפשוטה מהווים את הבסיס ליצירתו, על אף שבאחרית ימיו החל מחבר מוזיקה שהתאפיינה בהרמוניות כרומטיות שאותן הביא לכדי שלמות שלא נודעה בזמנו. מגיל צעיר ניכר במוצרט הכשרון ליצירת חיקוי מדויק של מוזיקה אותה שמע. מסעותיו הרבים בילדותו, שבהם נפגש עם גדולי המוזיקאים באירופה, יצרו בראשו של המלחין אסופת סגנונות וטכניקות שחברו יחד ליצירת סגנונו המוזיקלי הייחודי.
לאחר שהתבגר, החל מוצרט שואל אלמנטים מסגנון הבארוק ומשלבם ביצירותיו. קטעים פוגאלים, נושאים קונטרפונקטלים ועומקים כרומטיים החלו מופיעים ביצירותיו, והיוו חריגה מהמקובל בסגנון הקלאסי של התקופה. הסונטות שחיבר לכלי מקלדת שאלו את המבנה הידוע של נושא-פיתוח-חזרה לנושא שנוצר בתקופת הבארוק ושיכללו אותו לכדי יצירת יצירות בעלות נושא אשר מורכב מתת נושאים רבים, פיתוח רב קולי מורחב של הנושא תוך שימוש רב במודולציות, החייאה של הנושאים בסולם הפותח וחתימה בקודה.
במהלך חייו עבר מוצרט מכתיבת מוזיקה אינסטרומנטלית לכתיבת מוזיקה ווקאלית (בעיקר אופרות) וחוזר חלילה. הוא כתב אופרות מכל הסוגות הקיימות: ז'אנר האופרה בופה, דוגמת האופרה "נישואי פיגארו", ז'אנר האופרה סריה כדוגמת האופרות אידומנאו ו"חסדי טיטוס", ז'אנר הדרמה ג'אקוזו כגון דון ג'ובאני, וכן ז'אנר הזינגשפיל, אשר האופרה חליל הקסם מהווה את הדוגמה הטובה ביותר ליצירה שאי פעם נכתבה בסוגה זו.
באופרות המאוחרות שחיבר פיתח מוצרט את השימוש בשינויים מזעריים בתזמור ובגוון המוזיקלי בכדי לבטא ולהדגיש מצבי רוח ורגשות כמו גם התרחשויות דרמטיות בעלילה. ההתפתחות המתמדת שהייתה למוצרט בתזמור ובתחכום של הסימפוניות התזמורתיות שלו, באה לידי ביטוי גם באופרות שכתב, וכך ככל שגברה מורכבות המוזיקה האינסטרומנטלית אותה חיבר, גדלה הבעת הרגשות המוזיקלית באופרותיו.
שגרת היום הכללית של מוצרט הייתה ללכת לישון בחצות ולקום ב-5 לפנות בוקר. הוא היה מלחין חרוץ מאוד וכתב לפי הזמנות. יש מעט מאוד התייחסות לטבע במוזיקה של מוצרט, בניגוד להיידן, שכידוע התגורר תקופות ארוכות מחוץ לעיר בכפרים. מוצרט היה מלחין עירוני ומעורה בחברתו אשר מטרתו במוזיקה הייתה להותיר את הקהל פעור פה.
נוכחותם של חבריו לא הפריעה למוצרט באופן כללי; הוא אהב את החיים הטובים, ובמיוחד לשחק ביליארד; סיפרו עליו שהוא היה משחק ביליארד בבתי קפה וכותב מוזיקה לסירוגין. תמיד היו עמו דפים, לכתוב רעיונות שצצו בראשו.
[עריכה] השפעות
יצירתו של מוצרט השפיעה, ועודנה משפיעה, על יצירותיהם של מלחינים רבים וגדולים, רובם ככולם מביעים הערצה מסוימת לגדולתו של המלחין. המלחין האיטלקי ג'ואקינו רוסיני טען כי מוצרט הוא "המוזיקאי היחיד אשר לו היו ידע כמידת הגאוניות, וגאוניות כמידת הידע".
אחד המעריצים הבולטים ביותר של מוצרט בקרב המלחינים הקלאסיים הוא לודוויג ואן בטהובן. בטהובן השתמש במוצרט כמודל ליצירתו לא פעם. הרביעייה בלה מז'ור של בטהובן (אופוס 18) עושה שימוש זהיר ברביעייה בלה של מוצרט (K.464) אשר לא נעשה בשוגג: לפני כתיבת היצירה העתיק בטהובן את מרבית רביעיות המיתרים של מוצרט, וזאת בכדי להבין את אופי היצירה של המלחין הנערץ עליו. גם הקונצ'רטו לפסנתר בדו מינור של בטהובן הוא מחווה ברורה לזה של מוצרט כמו גם החמישייה לפסנתר וכלי נשיפה, שהקשר בינה לבין היצירה הזהה מאת מוצרט ברור בהחלט.
מחווה נוספת של בטהובן למוצרט הן הווריאציות שכתב למספר נושאים מאת מוצרט, ביניהן הווריאציות לצ'לו ופסנתר שנכתבו על נושאים מתוך "חליל הקסם" וכן קדנצות שנכתבו על נושאים מתוך הקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט, ובעיקר הקונצ'רטו מספר 20 (K.466). לאחר הפגישה היחידה שנערכה בין שני המלחינים אמר מוצרט מצידו כי יצירתו של בטהובן "תספק לעולם נושא לשיחה".
דוגמאות נוספות להשפעה שהייתה למוצרט על מלחינים ידועים ניתן למצוא ביצירתו של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי "מוצרטינה" שנכתבה לזכרו של המלחין וה"וריאציות ופוגה לנושאים של מוצרט" שנכתבה על ידי מקס רגר בשנת 1914. המילה האחרונה שאותה אמר המלחין גוסטב מאהלר לפני מותו הייתה "מוצרט".
[עריכה] יצירות חשובות
יצירותיו של מוצרט לא מקוטלגות על פי שיטת האופוסים המקובלת לגבי מלחינים קלאסיים מן המאה ה-19, אלא על־פי רשימה המכונה "רשימת קכל" על־שם יוצרה לודוויג פון קכל. הרשימה מנסה לסדר את היצירות לפי סדר כרונולוגי (ככל שהמספר גבוה יותר היצירה מאוחרת יותר), אך תאריך הכתיבה של יצירות מלפני 1784 לא היה ודאי. הרשימה עברה שש עריכות, האחרונה שבהן נעשתה ב-1964. רשימה זו כוללת 626 יצירות.
[עריכה] אופרה
מוצרט כתב בסך-הכל 23 אופרות, אך חמש מתוכן נחשבות לגדולות והמפורסמות ביותר:
- החטיפה מן ההרמון (Die Entführung aus dem Serail, K.384)
- נישואי פיגארו (Le Nozze di Figaro, K.492) לשמיעה בפורמט OGG
- דון ג'ובאני (Don Giovanni, K.527)
- כך עושות כולן (Così fan tutte, K.588)
- חליל הקסם (Die Zauberflöte, K.620)
[עריכה] מוזיקה תזמורתית
- עשרים ושבעה קונצ'רטים לפסנתר
- שני קונצ'רטים לחליל K.313/285c,314/285d
- ארבעה קונצ'רטים וקונצ'רטו רונדו לקרן יער K.417,447,495,386b
- קונצ'רטו לחליל ולנבל בדו מז'ור K.299
- חמישה קונצ'רטים לכינור K.215-219
- קונצ'רטו לקלרנית בלה מז'ור K.622
- סימפוניה מס' 40 בסול מינור K.550
- סימפוניה מס' 41 בדו מז'ור ("יופיטר") K.551
[עריכה] מוזיקה קאמרית
- סרנדה מס' 13 לרביעיית מיתרים וקונטרה בס בסול מז'ור ("מוזיקת לילה זעירה") K.525
- סרנדה לשלושה־עשר כלי נשיפה בסי במול מז'ור ("גראן פרטיטה") K.361
[עריכה] מוזיקה לכלי סולו
- סונטה לפסנתר מס' 11 בלה מז'ור K.331 (שהפרק האחרון שלה הוא ה-Rondo alla turca – רונדו בסגנון טורקי)
- סונטה לפסנתר מס' 15 בדו מז'ור K.545
[עריכה] מוזיקה דתית
[עריכה] ראו גם
| ערך מומלץ |
- רשימת קכל - רשימת כל יצירותיו של מוצרט
- אפקט מוצרט
[עריכה] רשימת מקורות
פה ושם לקוחים מספר קטעי מידע ממקורות מידע אחרים, והם:
- בחיפוש אחר מוצרט, סרט דוקומנטרי מקיף על המלחין
[עריכה] לקריאה נוספת
- ג'רמי סיפמן, מוצרט - חייו ויצירתו, הוצאת מטר, 2006.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: וולפגנג מוצרט |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: וולפגנג מוצרט |
- מוצרט בסיפרייה הוירטואלית של מט"ח [1]
- כל כתבי מוצרט בהוצאת Neue Mozart Ausgabe, מהדורה מקוונת של הוצאה מדעית.
- פרויקט מוצרט - מאגר מידע גדול אודות המלחין.
- אוסף תווים ליצירות של מוצרט בפורמט PDF
- מבחר סונטות של מוצרט בפורמט MIDI
קטגוריות: ערכים מומלצים | מוצרט | מלחינים | מלחינים אוסטרים | מלחיני ליד | מלחיני אופרה | ילדי פלא
