צ'מבלו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צֶ'מבּלוֹ (איטלקית:Cembalo, Clavicembalo; גרמנית: Cembalo; אנגלית: Harpsichord; צרפתית: Clavecin; הולנדית: Klavecimbel; ברבים: צ'מבלי) הוא שמם הכללי של משפחת כלי מקלדת אירופאים, שבהם מופק הצליל בפריטה על מיתר. משפחה הכוללת את הספינט, והוירג'ינל.
הצליל מופק באמצעות פריטה על מיתרים המתוחים מעל לוח תהודה, בניגוד לפסנתר בו מופק הצליל באמצעות הקשה על המיתר, ובניגוד לקלאויקורד, בו מופק הצליל על ידי לחיצה על המיתר.
בתקופת הבארוק, תור הזהב של הצ'מבלו, השתמשו בכלי למילוי הרמוני בשיטת הקונטינואו, כמו גם ליצירות סולו וקונצ'רטי רבים. בסוף המאה ה-18 חלה דעיכה בפופולריות של הכלי, ובתחילת המאה ה-19 הוא נעלם מן הנוף המוסיקלי כמעט לחלוטין.
תוכן עניינים |
[עריכה] שיטת הפעולה של הצ'מבלו
שיטת הפעולה כמעט זהה בין כל סוגי הצ'מבלי:
- הקליד הינו ציר פשוט אשר נשען על מעמד ועובר דרך חור שנקדח בתוכו.
- המנוף הינו פיסה דקה של עץ אשר ניצב בסופו של הקליד ובמאונך לו. המנוף מוחזק במקומו על ידי שני מחזקים (עליון ותחתון).
על המנוף מותקן מפרט בצורה אופקית, אשר נמצא מעט מתחת למיתר. כאשר מקישים על חלקו הקדמי של הקליד (2), חלקו האחורי עולה, והמפרט פורט על המיתר (3).
- בדרכו חזרה מטה, המנוף נופל לאחור עקב משקלו, והמפרט זז עימו אחורה כדי למנוע פריטה נוספת על המיתר. דבר זה מתאפשר על ידי הימצאותו של המפרט על מעין "לשונית" אשר מחוברת לגוף המנוף על ידי ציר וקפיץ.
- בראש המנוף נמצא משתיק אשר נשען על המיתר כשהמנוף במנוחה, ומונע ממנו להדהד כאשר פורטים על המיתרים שלידו .
[עריכה] סוגי צ'מבלי
[עריכה] צ'מבלו
המילה צ'מבלו משמשת לתיאורם של כלל הכלים הנמנים על המשפחה, או ליתר דיוק, אלו המזכירים בצורתם פסנתר כנף. לרוב הצ'מבלי בין מיתר לשלושה מיתרים לכל צליל. הצירוף הנפוץ ביותר הוא הוא שני סטים של מיתרי "8 רגל" (כלומר מיתרים המשמיעים צליל בגובה בו הוא כתוב), וסט אחד של מיתרי "4 רגל" (כלומר מיתרים המצלצלים אוקטבה גבוה מעל הצליל הכתוב). בכלים גדולים ומתוחכמים יותר אפשר למצוא גם מיתרי "16 רגל" (המצלצלים אוקטבה מתחת לצליל הכתוב). לכל אחד מהרגיסטרים של מיתרי "8 רגל" צליל שונה, משום שהם נפרטים במקומות שונים והמתח שלהם שונה מעט. בעזרת מערכות מנופים יכול הנגן לבחור לנגן בכל מערכת מיתרים בנפרד או בצירופים שונים שלהם. בכלים בעלי שתי מקלדות ניתן לשלב צירופים שונים בכל מקלדת.
כמו כן בכלים רבים יש רגיסטרים נוספים המאפשרים מגוון צלילי רחב יותר - למשל רגיסטר "לאוטה" שבו מוצמדות פיסות עור או לבד לבסיס המיתרים ויוצרות אפקט דמוי לאוטה, או רגיסטר מוזלאר, בו סט נפרד של מפרטים פורט על המיתרים קרוב מאוד לבסיסם, וכך מפיק צליל מאנפף.
[עריכה] וירג'ינל
- ערך מורחב – וירג'ינל
הוירג'ינל הוא כלי פשוט יותר מהצ'מבלו המאוחר ולרוב הוא מצוי בצורת תיבה. במרבית הוירג'ינלים ישנו מיתר בודד לכל תו, אשר מתוח במקביל למקלדת, לאורך התיבה. מקור שמו של הכלי מגיע מהמילה האנגלית Virgin (בתולה), כיוון שהשימוש בכלי נעשה בעיקר על ידי עלמות צעירות. צלילו המיוחד של הווירג'ינל נובע מהעובדה שהמיתרים בו נפרטים קרוב למרכזם, בניגוד לצ'מבלו בו הם נפרטים בתחילתם.
את הוירג'ינלים ניתן לחלק לשתי חלוקות משנה:
[עריכה] וירג'ינל סְפִּינַט
בוירג'ינל ספינט, המקלדת ממוקמת בשמאלו של הכלי (או לכל אורכו כמו בפסנתר מודרני) והפריטה על כל המיתרים מתבצעת בקצה אחד שלהם. זהו הוירג'ינל הנפוץ ביותר.
[עריכה] וירג'ינל מוּסֵלַר
בוירג'ינל מוסלר, המקלדת ממוקמת בצד ימין של הכלי והפריטה על המיתרים מבוצעת במקומות שונים לכל מיתר: בצלילים הגבוהים מתבצעת הפריטה בקצה המיתר ואילו בנמוכים, היא מתבצעת במרכז המיתר. בהתאם לכך, הצלילים הנמוכים היו בעלי צליל עשיר וחם, אך היה לכך מחיר: כל רחש קל של מכניזם הפריטה הוגבר היטב על ידי תיבת התהודה של הכלי מה שגרם לרעשי רקע רבים בשעת הנגינה.
[עריכה] סְפִּינֶט
הספינט הוא צ'מבלו קטן שבו המיתרים נמצאים בזוית (בדרך כלל של שלושים מעלות) ביחס למקלדת. סידור זה מאפשר להוסיף מיתרים רבים לכל צליל.
[עריכה] ההיסטוריה של הצ'מבלו
שורשיו של הצ'מבלו טמונים בימי הביניים. התאור הכתוב הקדום ביותר לכלי מתוארך לסוף המאה ה-14 וסביר שבשנים אלו אכן הומצא הכלי. הייתה זו תקופה בה היו התפתחויות בנושאי המכניקה הזעירה (בעיקר בתחום השעונים), התפתחויות שזלגו חיש מהר אל תחומי החיים האחרים. עבודה על כלי מוזיקה, שנכתבה בשנת 1440 מתארת בפירוט צ'מבלו קטן עם שלושה מנגנונים שונים של מנופים.
הצ'מבלו הקדום ביותר שנשמר עד לימינו יוצר באיטליה, כנראה בשנת 1521. ברחבי העולם קיימים צ'מבלי קדומים יותר, אך הם לא במצב תקין לנגינה. אולם, דוגמאות קדומות אלו לא שופכות אור על התהייה לגבי מקורותיו של הצ'מבלו, מכיוון שהן כולן שלבים מתקדמים מאוד של התפתחות הכלי. הכלים האיטלקיים התאפיינו במבנה קל ובמתח מיתרים נמוך, דבר שאיפיין את תעשיית כלי המקלדת האיטלקית במשך מאות שנים. לכלים איטלקיים יש בדרך כלל צליל חודר וצלול, ורק מקלדת אחת, לעיתים עם שתי שורות מיתרים.
המהפכה בתעשיית הצ'מבלו החלה בסביבות שנת 1580 בפלנדריה (כיום חלקה הצפוני של בלגיה), כאשר יצרנים מקומיים חיזקו את מבנה השלד של הצ'מבלו, מה שאיפשר מתח מיתרים גבוה יותר וכתוצאה מכך שיפור ניכר של האיכות והצליל של הכלי. בין בוני הכלים המפורסמים של התקופה נמנו בני משפחת Dulcken ו-Ruckers.
התפתחות נוספת בתחום, חלה במאה ה-18 בצרפת, שם אימצו בוני הכלים את המבנה המחוזק שייצרו הפלמים, והגדילו את מנעד צליליו מ-4 אוקטבות, ל-5 ואף יותר. הצ'מבלו הצרפתי של המאה ה-18 היה בשימוש נרחב בכל רחבי אירופה. כשהיה הצ'מבלו בשיא תפארתו, החל להופיע באירופה הפסנתר, שבמהרה התפתח מאוד והשאיר את הצ'מבלו מאחור. בתוך פחות ממאה שנים מאז הופעתו הראשונה של פסנתר הפטישים, הוצאו כמעט כל הצ'מבלי באירופה משימוש.
בתחילת המאה ה-20, התעוררה מחדש התעניינות במוזיקה עתיקה, שהביאה לתחייה מחודשת של צ'מבלו. כלים ישנים שופצו וכלים חדשים נבנו לצורך הופעות פומביות של מוזיקה שתשמע "כמו שנכתבה". בתחום זה הייתה הצ'מבליסטים ונדה לנדובסקה פורצת הדרך, ותרמה רבות לפופולריזציה של הכלי במאה ה-20, ומלחינים מודרניים רבים (כמו למשל מנואל דה פאיה ופרנסיס פולנק) כתבו עבורה יצירות. אולם, מרבית הצ'מבלי, שניבנו כמו פסנתרי ענק כדי שיוכלו להופיע עם תזמורות גדולות, הפתיעו בצלילם החלש והשטוח. אופי צליל זה הוא תוצאה של המסגרות הכבדות ותיבות התהודה הגדולות ש"בלעו" את צליליו העדינים של הצ'מבלו.
עד מהרה נתברר שכדי לבנות צ'מבלו שיפיק צליל כראוי, יש להסתמך על נסיונם של בוני הכלים העתיקים במאות שעברו. ברחבי העולם קמו סדנאות שלמדו את ייצור הכלים על ידי פירוק והרכבה מחדש של כלים עתיקים, סדנאות שמייצרות את הכלים עד היום, כמו גם מייצרות ערכות להרכבה ביתית של כלי מקלדת עתיקים.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צ'מבלו |
