סימפוניה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סימפוניה (פירוש ביוונית: "ביחד") היא צורה מוזיקלית לתזמורת, המבוססת לרוב על ארבעה פרקים.
פרקי הסמפוניה היו בנויים במבנים מקובלים: "צורת הסונטה הקלאסית", המבוססת על יחסים הרמוניים הקובעים את אורך הפרק ואופן התפתחותו. פרק במבנה א-ב-א, רונדו (א-ב-א-ג-א-ד וכ"ו), צורת וריאציות, פוגה וכולי.
מבנה הסמפוניה הקלאסית הוא כדלקמן: פתיחה אטית, שהופיעה בסמפוניות הראשונות (היידן,מוצרט) ונעלמה בהמשך. חלק התצוגה (אקספוזיציה): תצוגת הנושא הראשון, גשר לנושא השני, נושא שני, קבוצת סיום.
חלק הפיתוח: מבוא לפיתוח, לב הפיתוח, מוביל חזרה, נקודת עוגב.
חלק המחזר (רפריזה): דומה במבנהו לתצוגה, אך מוביל את הפרק אל סיומה.
חלק הקודה: סוגר את הפרק.
הפרק השני יהיה בדרך כלל אטי ורגוע.
הפרק השלישי: ריקוד במשקל משולש (מינואט), שהתפתח לכדי סקרצו, מהיר ומתוחכם יותר ומבנהו בדרך כלל א-ב-א.
הפרק האחרון היה כמעט תמיד הפרק המהיר והוירטואוזי ביותר, שמבנהו רונדו או צורת סונטה.
זוהי אחת מצורות הקומפוזיציה החשובות והמפותחות ביותר. למעשה, זוהי סונאטה הסדורה לתזמורת גדולה ומשוכללת.
השם סימפוניה נגזר מיוונית ופירושו - הצלל-יחד. משמע, דבר שיש בו מן הצירוף והתיאום של צלילים. בימי הביניים הגדירו בשם זה כל צירוף של צלילים - וכן חיבור ווקאלי.
באופרה הראשונה של פרי, "אורידיצ'ה", שהוצגה בשנת 1600, נמצאת "סימפוניה" ל-3 חלילים. מונטוורדי כתב פרקי נגינה לתזמורת, כפתיחה לאופרה, וקרא להן "סימפוניות". ואילו שיץ, כתב "סימפוניות דתיות" לקולות עם כלי נגינה. אפילו באך נתן את השם הזה לאינווציות תלת-קוליות שלו.
השם "סימפוניה" דבק לפרקי נגינה שהיו נוהגים להשמיע ולשלב בתוך הצגת מחזה, אורטוריה, או קנטטה במאה ה-17, ואפילו במאה ה-18. אז, גם נפוץ השם "סימפוניה שלפני האופרה" כשם נרדף לפתיחה. ובהתאם, בתקופה זו החלו לייחד לה את צורתה האופיינית של הפתיחה האיטלקית של 3 פרקים: פרק מהיר, פרק איטי, פרק מהיר.
היו גם סימפוניות בנוסח צרפתי במתכונת של: פרק איטי, פרק מהיר, פרק איטי. היידן קרא לסימפוניות הראשונות שלו בשם "פתיחות", והן כמו הסונטות שלו - מורכבות משלושה פרקים" פרק מהיר, פרק איטי, פרק מהיר. הסימפוניות המאוחרות של היידן כמעט כולן פותחות במבוא איטי, ורק אחריו בא ה"אלגרו" (הפרק המהיר), הקשור עם המבוא הזה. ה"סימפוניה-פתיחה" הייתה מבוצעת לרוב בידי תזמורת-מיתרים. לפעמים נוספו גם כלי נשיפה לשם הגברת התזמורת וחיזוק צליליה בלבד, בלי להתחשב בהבדלי גוונים כלשהם. הסונאטה והסימפוניה דומות וההבדל ביניהן הוא אופי הביצוע: הסונאטה מיועדת לכלי סולו אחדים, ואילו הסימפוניה מיועדת לתזמורת.
היידן: "אבי הסימפוניות"; ב-104 הסימפוניות שלו ניכר טיפול מתמיד בפיתוח הצורה והמבנה של הסימפוניה, וטיפוח שאינו פוסק מניסויים ושכלולים בשטח הדינאמיקה והגיוון התזמורתי. בעיקר, נודעת להיידן חשיבות רבה בשטח המוטיבים. מוצארט: אצל מוצארט, כמו אצל היידן, מוביל קו התפתחות ושיכלול. בולטת השפעתו של באך, הניכרת בעיקר במבנה הפוליפוני שבפיתוח המוטיבים. בולטת התקדמות בשטח התזמור. כל כלי נגינה, בא להוסיף גוונים לאפקט הכללי. בטהובן: בטהובן העלה את הסימפוניה לשיאים גבוהים ביותר, ובצורה זו שפיתח לפי כוחו היוצר, השכיל לצקת ולמזג בה שפע של חומר מלודי והרמוני הנחשב לאיכותי מאוד במוזיקה הקלאסית. רגשות-אנוש עמוקים ודרמטיים ביותר עד לידי טראגיות גורלית. טכניקה אינסטרומנטלית משוכללת; דינמיקה עשירה בעלת מתחים גבוהים, המתבטאת בייחוד בתהליכי הפיתוח מוטיבים שלו. בצורתה המגובשת במאה ה-18, מכילה הסימפוניה ארבעה פרקים. הפרק הראשון הוא החשוב, והמפותח ביותר, והוא הקובע את אופייה של הסימפוניה כולה. הפרק השני הוא איטי ואופיו לירי. מבחינת הצורה הוא חופשי יותר, והמחבר רשאי להשתמש בצורת הסונאטה המדויקת, או לא. הפרק השלישי הוא, לרוב, ריקוד. מהסוויטה "הושאל" לכאן המינואט. בטהובן החליף את המינואט בסקרצו. הפרק הרביעי והאחרון הוא מהיר ואופיו לרוב קל ומשעשע. גם כאן המלחין לא מוגבל והוא יכול לשוות לפרקו זה צורת סונאטה, ואריאציות. נטייה זו מורגשת בעיקר אצל הקלאסיקנים, שאצלם הפרק האחרון, הפינאלה, הוא הפרק הקל ביותר, ולמשקלו קטן לעומת הפרק הראשון. כבר בסימפוניה הראשונה של בטהובן מורגשת הנטייה להעביר את מרכז הכובד אל הפרק האחרון, והרצון לתת לו פתרון לבעיות והרעיונות שהתעוררו בפרקים הקודמים. בתקופת הרומאנטיקה מקבלת הסימפוניה אופי אינדיבדואלי יותר, בהתאם לרוח התקופה. ענף מיוחד באומנות הסימפוניה מהווה השירה הסימפונית, והיא שייכת לסוג המוסיקה התוכניתית המובהקת.
