ניל"י
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בניל"י, מחתרת ארץ ישראלית מתחילת המאה ה-20. לערך העוסק בניל"י, ישוב בשומרון, ראו ניל"י (ישוב).
| ניל"י |
ניל"י (ראשי התיבות: נצח ישראל לא ישקר, שמואל א', טו כט) היה שמו של ארגון שפעל ביישוב העברי בארץ ישראל בשנות מלחמת העולם הראשונה. אנשי הארגון עסקו בעיקר בריגול, בניסיון לסייע לצבא הבריטי לקחת את השלטון בארץ מידי האימפריה העות'מנית שהייתה חברה ב"מעצמות המרכז" שנלחמו בבריטניה, ולסיים את התקופה העות'מאנית בארץ ישראל. בכך נטבעו הם בתודעה הלאומית. בנוסף, עסקו גם בחלוקת כספים שהגיעו מחו"ל בחשאי לנזקקי היישוב, ובנסיונות להשיג הישגים מדיניים. לאחר כשנתיים של פעילות, נתגלתה הרשת בידי התורכים, חלק מראשיה נתפסו והוצאו להורג וכמה מאנשיה קיבלו עונשי מאסר. לאחר תפיסת הרשת הענישו וכלאו התורכים גם אנשים רבים שכלל לא היו קשורים אליה.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מנה היישוב היהודי בארץ ישראל כשמונים וחמישה אלף נפש, מתוכן כשישים אחוזים שהשתייכו ליישוב הישן וכארבעים אחוזים שהשתייכו ליישוב החדש. הקשרים עם חו"ל היוו ענף פרנסה מרכזי עבור יהודי הארץ, רובם ככולם: רבים מאנשי היישוב הישן התפרנסו מתרומות שזרמו מרוסיה, אירופה וארצות הברית, ואנשי היישוב החדש נשענו, פרט להלוואות ותרומות מחו"ל של הברון רוטשילד, יק"א וגופים דומים, על ייצוא תוצרת חקלאית. מלחמת העולם שיתקה את צינורות הכספים מחלק מארצות אירופה ואליהן, וגרמה ליהודי הארץ לחשוש לגורלם הכלכלי והפיזי. על הקשיים, שחלקם יתוארו להלן, כתב אז (ב-1915) ד"ר ארתור רופין: "הריני שרוי לעתים ביאוש גמור. אולי קצרה באמת ידינו מלהמשיך במפעל כביר זה שפתחנו בו. וכלום נוכל לעמוד בסערה זו המזעזעת כיום את מוסדות ארצנו?".
[עריכה] היחס העות'מאני ליהודי הארץ
רבים מאנשי היישוב היהודי במלחמת העולם הראשונה היו בעלי נתינות זרה, חלקן של מדינות שהיו עוינות את תורכיה. כשנכנסה האימפריה העותומנית למלחמה, גברו החששות בקרב אנשי היישוב. ואמנם, מוקדם מאוד נתברר שהיה מקום לחששות: לקראת ספטמבר 1914 הודיע השלטון התורכי על ביטול הקפיטולציות - זכויות היתר לאזרחים בעלי אזרחויות מסוימות - מעשה שלכאורה היה בו רק משום ביטול זכויות יתר לבעלי הקפיטולציות, אך בפועל הורגש כאילו נשארו הם חסרי הגנה.
העותומנים גם הכריחו את בעלי הנתינויות האויבות לתורכיה להתעתמן או לעזוב את הארץ. גזירה זו הייתה קשה במיוחד עבור היישוב היהודי, שכמחצית מאנשיו היו בעלי נתינות רוסית עויינת. מרבית האנשים התעתמנו ומעטים גורשו. הגירוש בוצע באכזריות רבה. מאוחר יותר, בנובמבר 1914, דרשו העותומנים מן היהודים שימסרו את כל הנשק שהיה במושבות לשלטון. היהודים סירבו בתחילה לתת את הנשק, שהיה מיועד להגנה עצמית מפני התקפות ערביות, אך לבסוף נכנעו בשל איומים. הגדיל לעשות חסן ביי, המפקד הצבאי של יפו. לאחר שמסרו לו את הנשק, אסר את אברהם שפירא, ה'מוכתר' של פתח תקווה, בטענה כי קיבל רק חלק מן הנשק. היהודים נאלצו לקנות נשק מהערבים על מנת שיוכלו למסרו לחסן ביי, ואז שוחרר שפירא.
החרמת הנשק עוררה חששות כבדים ביישוב. כך כתב אלכסנדר אהרנסון: "ידענו כי הצו לפירוק הנשק מבשר רע; אמצעים דומים נקטו לפני הטבח בארמנים, וחששנו כי גורל מעין זה מועידים הם גם לעמנו... משום כך מיאנו ראשי המושבה (הכוונה לזכרון יעקב) למסור את נשקם..." הוא ממשיך ומספר, כי הוא נלקח עם זקני המושבה לבית הכלא, שם עונו, אך סירבו להסגיר את מקום הנשק. בסופו של דבר התורכים "הודיעו, שיקחו כמה נערות מהמושבה ויביאון אל הקצינים, עד שיתגלה מחבוא הנשק". אז נכנעו היהודים ומסרו את מיקום הנשק.
ה-17 בדצמבר 1914 נודע בכינוי "יום חמישי השחור", לאחר שביום זה עצרו התורכים מאות יהודים בתל אביב וביפו וגירשו אותם למצרים באוניות. נעצרו עוברים ושבים תמימים ברחוב, ביניהם גם יהודים עותומנים. הם גורשו, והתורכים אטמו את אוזניהם משמוע הזעקות.
ב-24 בדצמבר סגרו התורכים את כל העיתונים שיצאו לאור בעברית, פרט לעיתון החרות, בו פרסמו ב-25 בינואר 1915 הצהרה אנטי ציונית גלויה: "הממשלה הרוממה, בהתנגדה לפעולות האלמנט המסוכן, המתאמץ לברוא בחלק הפלסטיני של ממלכת עותומניה ממשלה יהודית בשם "ציונות"... ציוותה להחרים את בולי הפוסטה, את דגל הציונים, את כסף הנייר, בנקנוטי האפ"ק וכיוצא באלה... והכריזה על ביטול האגודות וההסתדרויות הציוניות, שהיו מתקיימות בסוד... רק (את) הציונים והציונות, זה האלמנט המושחת של בלבלולים ומהפכות, השואף לייסד ממלכה בתוך מולדתנו... צריכים אנו לנצח". [ההדגשות אינן במקור].
משך כל שנות המלחמה, החרים הצבא התורכי כל דבר שהניח ידו עליו, כולל דברים חסרי תועלת עבורו, החל מגדרות תיל שהקיפו את המושבות (ולבסוף לא נמצא להן שימוש צבאי), וכלה בגרבי משי ולבני נשים. מזון, בהמות וציוד חקלאי (חסר שימוש עבור הצבא) הוחרמו; דבר זה העלה דמעות יאוש, אין אונים וזעם בעיני האיכרים היהודיים, שכן לא היה באזני מי להתלונן. גם מזון שהגיע באוניות שהגיעו מארצות הברית במיוחד על מנת לסייע ליהודי הארץ, חולק בין היהודים לערבים באופן שווה.
[עריכה] החשש מטבח
ידיעות על השואה הארמנית הסתננו לארץ ישראל, והיחס התורכי כלפי יהודי הארץ העלה בקרבם חששות כי הם צפויים לגורל דומה. החרמת הנשק העצימה את החששות במיוחד, כיוון שכך נהגו התורכים בארמנים טרם הטבח. גם גורלם של הנוצרים בלבנון לא נעלם מעיני היישוב: כ-200 אלף מהם נספו מרעב, לאחר שהעותומנים מנעו מהם מזון. לתוצאות הטבח היו עדים באופן אישי שנים מבני משפחת אהרנסון מזכרון יעקב: תחילה שרה אהרנסון, ולאחר מכן אהרן אהרנסון. הדים לעדויות וחששות אלו ניכרו היטב בכתביהם של אנשי ניל"י. במכתבו להנרייטה סולד כתב אבשלום פיינברג: "מכיוון שאין מעיזים לשחוט את כולנו בבת אחת יוציאונו להורג לשיעורין, עד אשר נוציא את נשמתנו בדומיה בתוך הבוץ... את המעשים הללו ייתכן למנוע רק אם נאחז מראש, מעכשיו, באמצעים בלתי רגילים שיאפשרו פעולה מהירה ובמועד הנכון". אלכסנדר אהרנסון כתב ב-1938: "משנודע לנו הטבח בארמנים... החליט אהרון לסייע באורח אקטיבי ל'בעלות הברית' ולא רק לאחל להם בדרך פסיבית את נצחונם". אהרן עצמו הכין עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה מסמך ארוך על טבח הארמנים בשם Pro Armenia, והעביר אותו לבריטים על-מנת שיפיצו אותו בעולם החופשי.
[עריכה] פעילות ניל"י
לאחר ההתעמרויות הבלתי פוסקות של התורכים, החליטו אהרון אהרנסון, אגרונום ואיש ציבור מזכרון יעקב, אבשלום פיינברג, עוזרו של אהרנסון בעבודתו המדעית וידיד משפחת אהרנסון, ואלכסנדר אהרנסון, אחיו של אהרון, להתחיל ולפעול באופן מעשי למען סיום השלטון התורכי על ארץ ישראל. בתחילה הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. מתרחיש כזה דווקא חששו מפקדי הצבא התורכי מאוד, ואחמד ג'מאל פחה כתב על כך בספרו: "אילו השיגו האנגלים והצרפתים עזרה מבני המקום והורידו שתי חטיבות בנקודה כלשהי בחוף הסורי (ביירות או חיפה, למשל), היינו נמצאים במצב נואש לגמרי". ברם, הצעה זו של פיינברג נדחתה על ידי אהרון אהרנסון, מחשש לתוצאות המרות של כישלונה. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים, מתוך הנחה שלכך הם נזקקו. אהרנסון ידע גם, שהבריטים לא עשו דבר כדי לקדם את המתקפה התורכית על חצי האי סיני ותעלת סואץ, מה שהוכיח שהיה להם מחסור בידיעות מהימנות על הנעשה מעבר לקווי החזית.
[עריכה] יצירת הקשר עם הבריטים
- ערך מורחב – ניל"י - יצירת הקשר עם הבריטים
החל מיולי 1915 נעשו ניסיונות כושלים רבים ליצור קשר עם הבריטים. לעיתים נוצר קשר שלא החזיק מעמד, ולעיתים לא התקבלו הנסיונות במאור פנים בריטי. פעם אחת אף גורשו אנשי ניל"י בבושת פנים ממצרים. באחד הנסיונות להגיע למצרים הותקפו על ידי בדואים שניים מאנשי ניל"י שהיו בדרכם למצרים. בהתקפה נהרג אבשלום פיינברג ונפצע יוסף לישנסקי, שומר מן המושבה רוחמה שהצטרף עם הזמן לניל"י. עצמותיו של פיינברג נתגלו באופן ודאי רק בשנת 1967.
במשך תקופה זו חזרה שרה אהרנסון מתורכיה לארץ, והשתלבה בעבודת הריגול. הרשת גדלה והתפתחה, ונוספו אליה אנשים רבים. הבולטים מביניהם היו יוסף לישנסקי, ונעמן בלקינד.
הקשר נוצר לבסוף כאשר אהרן אהרנסון הגיע ללונדון דרך גרמניה ודנמרק. לאחר מכן הפליג למצרים, והחל לארגן משם הפלגות קבועות של אוניות לחופי הארץ.
[עריכה] הסיסמה היא ניל"י
ב-19 בפברואר 1917 הפליגה אונייה לעתלית - המנאגאם (Managem). בהפלגה זו ניתן השם ניל"י לקבוצת הריגול: ליובה שניאורסון, אחד מחברי הרשת, ישב על הסיפון ועלעל בתנ"ך, כשאהרנסון דיבר עם קצין בריטי, אשר הציע כי כדאי שבמפגש אנשי הרשת בארץ עם היורדים מהאונייה יזדהו הדדית, על מנת למנוע טעויות. אהרנסון שאל את שניאורסון מהי הסיסמה אותה הוא מציע. על פי תיאורו, הוא היה מבולבל ואמר את ראשי התיבות של הפסוק שהזדקר לנגד עיניו: "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א' טו כט). הסיסמה מצאה חן בעיני אהרנסון, והיא נקבעה להיות 'ניל"י'. מאוחר יותר הפך שם זה למזהה את הרשת כולה, אך באותו הרגע לא היה לפרט זה משמעות רבה בעיני אהרן אהרנסון - הוא לא רשם זאת ביומנו, על אף שרשם תיאור מפורט למדי של ההפלגה.
בערב ירדו מן המנאגאם אל החוף אהרן אהרנסון, יוסף לישנסקי (שבינתיים החלים מפצעיו) וחלק מאנשי צוות האוניה. לישנסקי הלך לתחנה בעתלית וחזר. התקיימה פגישה על החוף בין אהרנסון ולישנסקי לבין ליובה שניאורסון וראובן שוורץ, שני חברי ניל"י אחרים, ובסופה עלה שניאורסון על המנאגאם בדרכו למצרים.
המנאגאם הייתה האונייה אשר קיימה, משלב זה ועד לתפיסת הרשת, את הקשר בין מצרים לעתלית. היא הייתה מבקרת בחוף עתלית מדי כמה שבועות, בעיקר בלילות ללא ירח. רוב נסיעותיה הסתימו בלא כלום בגלל הקושי לנחות על החוף. אנשי רשת הריגול כינו אותה בינם לבין עצמם "מנחם".
משלב זה ואילך, החלה שגרת עבודתם המעשית של אנשי ניל"י. לשם יצירת קשר עם המנאגאם היו יוצאים הם לחכות על החוף בערב, בימים אשר נקבעו מראש. כשהמנאגאם הייתה מגיעה, הייתה חולפת תחילה בשעות היום מול החוף, בדרכה לפגישה עם מרגלים ערבים בסוריה ולבנון. כשהייתה מול זכרון יעקב, היו אנשיה מביטים במשקפת לראות אם חלון הצריף בכרם משפחת אהרנסון פתוח. היה זה סימן לכך שהדרך פנויה. המנאגאם הייתה מגבירה את הוצאת העשן מארובתה, לסמן שהמסר נתקבל. בשעות הערב או הלילה הייתה שבה, היו יורדים ממנה אנשים ונפגשים עם אנשי ניל"י שחיכו להם על החוף, או בתחנה בעתלית. מפגש כזה היה מסוכן לשני הצדדים. רועים ערבים היו מסתובבים באזור, והייתה אפשרות להתקל בהם. חיילים תורכים היו עוברים על הדרך יפו - חיפה העוברת לאורך החוף והיו עלולים לחשוד באנשים המסתובבים בסביבות חוף הים בשעות לא סבירות בלילה (מנשה ברונשטיין, למשל, נתקל פעם בחיילים תורכים, אך ניצל כיוון שביקש מהם עזרה בחיפוש אחר פרה שאבדה). פעם אחת נורו יריות שעה קלה לפני המפגש. ליובה שניאורסון ולייבל ברנשטיין, שנחתו מן האונייה, שבו על עקבותיהם והמפגש לא נתקיים. לאחר מכן נתברר שהיורים היו ציידי שועלים ערבים שלא כוונו אל האונייה. בנוסף, היה חשש הטבעה (שלא התממש) מצוללות גרמניות, ובשל תוואי קרקעית הים באזור המפגש הקבוע, היה קיים גם סיכוי שהאונייה תתקע על החוף ולא תצליח להפליג, ועם שחר יתפסו כל אנשיה.
האנשים היו נפגשים, ועל מנת למנוע טעויות בזיהוי בחשכה היו קוראים זה לעומת זה: "ניל"י!" - "טוביה!" (הסיסמה שנקבעה כתשובה, על שם בנו של יוסף לישנסקי; על פי גרסה אחרת: 'טוביון'), ואז היו מעבירים אחד לשני את המידע או החפצים שהיו צריכים להעביר.
מהותה של ניל"י ויתרונה על פני כל גוף אחר ביישוב היהודי בארץ באותה עת היה הקשר הרציף והלא מצונזר עם גורמים מחוץ לאימפריה העות'מאנית. כך העבירה ניל"י לבריטים פרטי מידע צבאיים וכלליים על הנעשה בארץ לשם שימוש צבאי ופוליטי, וכן העבירה סכומי כסף גדולים ממצרים לשם סיוע ליישוב הרעב בתקופת המלחמה וההתעמרות העות'מאנית. פרט לכך, היו גם תוכניות אחרות לשימוש בקשר זה, אשר לא יצאו לפועל.
[עריכה] מבנה הארגון ויחסים פנימיים
ניל"י התפתחה, למעשה, מגרעין מצומצם שהלך והתרחב בשיטת "חבר מביא חבר". בתחילה, הוקמה ניל"י על ידי אהרן אהרנסון, אחיו אלכסנדר אהרנסון ועוזרו וידיד המשפחה אבשלום פיינברג. לאחר מכן גויסו לפעולה בני משפחה נוספים (כצבי אהרנסון) קרובים ורחוקים, ידידים רבים ופועלים בתחנת הנסיונות. [יוסף לישנסקי היה יוצא דופן בכך; הוא בא מרקע חברתי ותרבותי שונה: הוא היה בן העלייה השנייה, בניגוד לשאר אנשי ניל"י שהיו בני או צאצאי אנשי העלייה הראשונה, על כל מה שנובע מכך].
קשה להעריך את גודלו של ארגון ניל"י. במשך הזמן ננקבו מספרים שונים (גם על ידי חברי ניל"י עצמם), החל משלושים וכלה ב-200. הבדלי האומדנים נובעים מכך, שלא היה רישום כללי ומסודר של חברים, והיו אנשים רבים שלא היו חברי ניל"י באופן רשמי ולא השקיעו בה את כל מרצם, אך סייעו בדברים מסוימים. על פי אחת הספירות, מספר החברים בגרעין הפעילים המצומצם, שאנשיו השקיעו את מרצם בעיקר בפעילות הארגון, עמד, בשיא כוחה של ניל"י, על כ-23 חברים.
בנוסף על חוסר הבהירות לגבי מספר החברים, חסרה גם היררכיה ברורה. כשאהרן אהרנסון העביר הוראות ממצרים, מילאו אותן. בארץ לא היה דירוג או היררכיה בין החברים. כל אחד מילא את תפקידו. שרה אהרנסון ויוסף לישנסקי ריכזו את הפעילות ותיאמו את הגעת האונייה, אך למעשה לא הייתה בידם מרות כלשהי, והם הסתמכו על מילוי הוראותם מכוח הרצון המשותף לסילוק התורכים. לא ידוע על בעיות משמעת מיוחדות שהתעוררו במשך קיומה של ניל"י, או על התקוממות או תלונות של חברים כלפי שרה אהרנסון ויוסף לישנסקי - פרט לזו שתתואר להלן.
העובדה שניל"י הורכבה מאנשים הקרובים לגרעין החברים שהקים אותה, גרמה להיעלמותו של אבשלום פיינברג בשלב מוקדם בפעילות הארגון להיות חשודה בעיני חלק מהחברים. אהרן ושרה אהרנסון, יוסף לישנסקי וליובה שניאורסון היו בין היחידים שידעו על מותו של פיינברג. הם הפיצו בין חברי ניל"י האחרים ידיעות על כך שנסע לאנגליה לקבל הכשרה כטייס בצבא הבריטי, אך בכל זאת, החשדות לא נעלמו: הסיפור נראה תלוש מהמציאות ולא אמין. כמו כן, פיינברג היה נוהג לכתוב מכתבים רבים (ראו אחד לדוגמה) אך לא הגיע אף מכתב ממנו, ודבר זה עורר תמיהה גדולה. החלו שמועות, על פיהן רצח יוסף לישנסקי את אבשלום פיינברג כשהיו בדרכם למצרים בינואר 1917. האיש שעמד מאחורי השמועות היה, ככל הנראה, צבי אהרנסון, אחיהם של שרה ואהרן, אולי מפני שלא ראה בעין יפה את קרבתו של לישנסקי אל שרה, אחותו. חשדות אלו הביאו לבסוף ליציאתו של נעמן בלקינד לדרום (ראו כאן), דבר שהמיט על ניל"י את קיצה.
[עריכה] ריגול
מטרתה של ניל"י במקורה, הייתה להעביר מידע לצבא הבריטי, ואכן כך נהגו: עוד ב-1915 כתב אבשלום פיינברג דו"ח לבריטי לנרד וולי, שמעולם לא הגיע אליו. גם אהרן אהרנסון, כשהגיע למגע עם הבריטים, עוד בלונדון, הכין מסמכים, חוברות וסיכומים אודות המצב בארץ ישראל מהיבטים שונים. כשנוצר לבסוף ערוץ הקשר דרך המנגם, התקיימה רשת בת עשרות אנשים, אשר פעלה בנקודות מפתח שונות בצבא העות'מאני ובמקומות רבים בארץ ישראל וסוריה. אנשיה היו פסיפס של החברה היהודית בארץ באותה תקופה. היו בה חקלאים ורופאים, אנשי העלייה השנייה והראשונה (אם כי ראשי הארגון היו, פרט ללישנסקי, בני העלייה הראשונה); יוצאי דופן היו שני אחים לא יהודים (מארוניטים). הם העבירו מידע לבריטים על הנעשה בארץ ישראל בכל ההיבטים: החל מתנועת כוחות תורכיים ומיקום כלי רכב, עד מחירי מצרכים. יוסף לישנסקי נהג לערוך מסעות בכל הארץ, לאסוף את המידע מהרכזים והמודיעים במקומות השונים:
- בראשון לציון היה מרכז של ניל"י, ואותו ניהל נעמן בלקינד. הוא ריכז וערך את הידיעות מאזור הדרום, ובמיוחד - מחזית הדרום. הוא ניצל את היכרותו עם אנשי מפתח בצבא העות'מאני, ביניהם קצינים.
- הרי דוגמה לדיווח שהועבר על ידו: "ראשון לציון, 19 מארס, לילה. מאחד-עשר תותחי-ההרים נשלחו שמונה לחזית, דרומה, ושלושה לשרונה, שכונת תל אביב. אני מצרף ציור המראה את עמדות הסוללות של התותחים האלה... רושן ביי, מפקד המחנה בירושלים, הוגלה לאנטוליה, מפני שמצאו אצלו שישים אלף לירות בזהב. המפקד הגרמני טילר וכל המטה שלו נהרגו בעזה על ידי פצצה מאוירון אנגלי".
- באזור הדרום פעל סוכן נוסף חשוב של ניל"י. היה זה האגרונום אליהו רנא מזי"א. הוא צורף למטהו של המפקד התורכי הבכיר בהג'ת ביי לצורך חקלאי, ומונה בנוסף להיות הצנזור הראשי של מכתבי החיילים התורכים מן החזית. הוא היה אוסף פרטי מידע מעניינים, והיה מעבירם לנעמן בלקינד בראשון לציון.
- בדמשק פעלו סוכנים רבים של ניל"י, בעיקר קצינים יהודיים בצבא העות'מאני. מרכז הפעילות בסוריה, איתן בלקינד, קצין בצבא התורכי ואחיו של נעמן, בלט במיוחד באזור זה. הוא נחשב לנאמן לתורכים, והיה אחד משלושת הקצינים הארצישראלים הראשונים בצבאם. כך הצליח להשיג, למשל, את מחברת הצופן של תחנת האלחוט הגרמנית באזור. הוא גם נהג לציין מקומות הראויים להפצצה, לדעתו. הושגו תצלומים של מקומות בעלי חשיבות צבאית באזור, ומפה צבאית מעודכנת ומפורטת של סביבות דמשק.
- עפולה היוותה מוקד פעילות מרכזי של הצבא התורכי וצומת מסילות רכבת חשוב. כוחות רבים עברו בה מסוריה לדרום הארץ, והתקיימה בה פעילות צבאית רבה. העיר משכה את תשומת ליבם של אנשי ניל"י, והם הפעילו בה סוכנים. החשוב ביניהם היה ד"ר משה ניימן, רופא בצבא התורכי ובעל קשרים עם בכירים בו. הידיעות שהביא היו רבות-ערך באופן מיוחד. הוא דיבר שפות רבות, וביניהן גרמנית, תורכית וערבית, היה מתרועע עם קצינים מן הצבא התורכי והגרמני, ואף שימש כמתורגמן ביניהם. ד"ר ניימן גם טיפל בבכירים עות'מאנים כאחמד ג'מאל פחה, אנוור פחה ועוד. הוא שאב מהם סודות, והעביר אותם למרכז בזכרון יעקב. כן נפגש וסעד עם שבויי מלחמה בריטים, אותם תחקר על מצבם כשבויים.
- בירושלים פעל, בין השאר, המהנדס נחום וילבושביץ', שהיה גיסו של אבשלום פיינברג. כמהנדס עירוני הייתה לו גישה למידע רב אודות העיר, והוא אכן העביר את מפת ירושלים לעתלית. פרט לכך העביר דוחות מלאי מידע על הנעשה באזור ירושלים (וילבושביץ' הועבר בהמשך לדמשק, להיות אחראי על אספקת מים לצבא התורכי). מירושלים גם שלחו סוכני ניל"י לבריטים מידע על מיקומו של אחמד ג'מאל פחה; כתוצאה מכך הפציץ ממטוס בריטי את המקום, אך ג'מאל פחה לא נפגע. מן ההפצצה נהרגו 2 חיילים תורכים ושני סוסים. קשה לשער מה היה לו ניסיון ההתנקשות היה מצליח, אך, מן הסתם, היה זה הרה אסון עבור העות'מאנים.
בעיני הבריטים הייתה ניל"י מקור מידע יוצא דופן באמינותו. אנשי המודיעין הבריטיים לא סמכו על אמינותם של הסוכנים הערבים שהפעילו באזור ארץ ישראל וסוריה, והמודיעין שסופק על ידי ניל"י נחשב לאמין ותפס במשך הזמן בו פעלה מקום בין המקורות החשובים בעיני הבריטים. חסרונה הגדול היה בכך, שהמידע שסיפקה היה מגיע לעיתים קרובות באיחור גדול. מפגשים עם אוניית הקשר התרחשו בתדירות נמוכה, וכך אירע, שהמידע שהשיגה ניל"י - פעמים אף מידע שסוכני ניל"י היו הראשונים (בין המקורות הבריטיים) להניח עליו את ידם - התיישן פעמים רבות, או שהבריטים הצליחו להשיגו בדרכים אחרות. לשם כך נבחנו דרכי התקשרות אחרות (כאלחוט), אך פרט למשלוח יוני-דואר, ששיפר אך במעט את המצב, לא נעשה דבר.
[עריכה] העברת כספים
מצבו הכלכלי של היישוב היהודי במלחמת העולם הראשונה היה בכי רע. בתחילתה הגיעו משלוחי כסף שנאספו על ידי יהודים במדינות אחרות. משלוחי כספים אלו לא הגיעו ליעדם בשלמות: התורכים החרימו חלקים גדולים מתוכם. בנוסף, תנאי למשלוחי הכסף היה, שהכסף יגיע בשטרות לירות (ולא במטבעות). השלטונות התורכיים ניסו לשמור על ערכה של הלירה בנייר, אך למעשה, שולמו עבורה (באוגוסט 1916) במגזר הפרטי רק 20 בישליקים (חמישית מערכה). בהמשך הדרדר המחיר עוד יותר, והגיע לפחות מחמישה עשר בישליקים. נוצר מחסור במצרכים חיוניים כסוכר, תה וגפרורים. במהלך המלחמה גוועו ברעב אלפי יהודים.
הקש ששבר את גב הגמל עבור ניל"י היה גירוש תל אביב בתחילת אפריל 1917, ומיד לאחריו הכרזת המלחמה של ארצות הברית על גרמניה, שגרמה להפסקה מיידית של כל הסיוע הכספי משם לארץ ישראל.
הגירוש יצר רעב שכמותו לא הוכר עד אז בארץ. במכתב של יוסף לישנסקי (מה-18 באוגוסט 1917) לאהרן אהרנסון נאמר: "ילדים לעשרות מתים מדי יום ברחובות... מצב יהודינו כביום שצר טיטוס על ירושלים. חוששני שבקרוב אודיעך, כי אמוֹת שחטו את ילדיהן לאכילה. זה הוא המצב, יקירי, קרע שמים וארץ בצעקותיך ועזרה תן לנו. עזרה!!! יורדים יהודיך לטמיון וכל עינינו נשואות אליך, זכור את זה".
כדי להקל על המגורשים ביצעה ניל"י שתי פעולות עיקריות: האחת בתחום המודיעין והשנייה בתחום הכספי. אחמד ג'מאל פחה נודע כאדם חסר רגש, אך אכפת היה לו מה נאמר אודותיו. כשהתפרסם דבר הגירוש בעתונות שמחוץ לאימפריה העות'מאנית, קרא אליו את עסקני היישוב היהודים וציווה לשלוח מברקים המכחישים את דבר הגירוש (זאת בתמורה להקלות מסוימות במצב הגולים). במברקים נאמר כי "השמועות שהופצו... בדבר רדיפות היהודים כוזבות לחלוטין... כולם נמצאים במקומם... מבקשים מחדש להרגיע את ידידינו, שלא יהיו מודאגים משמועות השווא שהופצו על ידי העיתונים".
אנשי ניל"י העבירו במהרה את העובדות לאשורן, ללא צנזורה, לפיקוד הבריטי במצרים. הידיעות פורסמו בעיתונות והביאו לשיפור מיידי במצב המגורשים. ייתכן מאוד כי הן גם מנעו גירושים נוספים משאר המקומות בארץ ישראל.
עבור עזרה בתחום הכספי, החל אהרן אהרנסון לגייס סכומי כסף גדולים במצרים לשם משלוחים לארץ. למען מטרה זו החל לפעול במצרים בתחילת מאי 1917 ועד מיוחד, בו היו חברים עסקנים ארצישראלים ששהו במצרים בשנות המלחמה. אהרנסון לא שותף באורח רשמי בוועד, כיוון ששהותו במצרים הייתה סודית. לדעת אהרנסון, הוועד בזבז זמן בוויכוחים ודיונים מיותרים. לעסקני הוועד היה חשוב כיצד ייזכר שמם בספרי ההיסטוריה (כפי שהתבטא אהרנסון), והם שיחקו במשחקי כבוד מטופשים. החיכוכים בין אהרנסון לשאר הפעילים הציוניים היו קשים. הגדיל לעשות אחד מהם, שפתח ועד עזרה מתחרה. גם מנהיגים ציוניים מלונדון כחיים ויצמן נכנסו בסוד העניינים.
ב-15 באפריל הגיע משלוח הזהב הראשון לעתלית, ולאחר מכן הגיעו משלוחי זהב בקביעות עם המנגם. בחישוב משוער, עד לכיבוש הארץ בידי הבריטים הועברו בין 20,000 ל-25,000 לירות תורכיות בזהב. הכסף נאסף מיהודים מכל רחבי העולם. הוקפד על שליחת הכסף במטבעות, שערכם היה רב הרבה יותר משל שטרות. על מנת לא לעורר חשד, הוקפד שמטבעות אלו יהיו מן השנים שלפני המלחמה.
הכסף הועבר לידי ועד ההגירה בראשות מאיר דיזנגוף. הוועד דאג לחלק את הכספים לנצרכים. בתחילה היה הכסף מיועד לצורך הגולים בלבד. אחר כך הפציעה ההבנה כי כל יהודי הארץ סובלים מרעב (ראו מכתבו של לישנסקי לעיל), והכסף חולק גם לעניים שלא גלו. פרט לחלוקה ציבורית, נשלחו בעזרת המנגם כספים לאנשים פרטיים בארץ ישראל. גם כספים אלו עברו דרך ועד ההגירה.
[עריכה] פעולות אחרות
במשך קיומו של הקו עתלית - מצרים, עלו כמה מחשבות להעביר דברים אחרים במסלול זה. כך, אומן יוסף לישנסקי בהיותו במצרים בחבלה, והיו תוכניות בריטיות לפוצץ גשרים בארץ. בסופו של דבר הוחלט לא להשתמש בניל"י למטרה זו. תוכננה גם העברת נשק, אך לבסוף נגנז הרעיון.
נוסף על כך, עלתה המחשבה להעביר במנגם שני צירים ארצישראלים לקונגרס שהתקיים באמריקה. בסופו של דבר זה לא יצא לפועל.
פעמים אחדות הועבר מזון מיוחד (דוגמת יין ושוקולד, שבהם היה מחסור בארץ בתקופה זו) וכן סבון בקו זה עבור משפחת אהרנסון ומקורביה. שרה ויוסף ביקשו מאהרן שלא ימשיך עם זה, כיוון שאין טעם להסתכן עבור סחיבת מזון מיותר, וכיוון שכך או כך אין טעם במשלוח: "סוכר, שמגיע אלינו מלוח ממש, גפרורים רטובים, שוקולד כתוש, יחד עם בורית זונלאיט (סבון sunlight)... בונבונים מעובים בזכוכית... צריך להשליך" (ממכתב של יוסף לאהרן).
[עריכה] נפילתה של ניל"י
- ערך מורחב – נפילתה של ניל"י
בתחילת ספטמבר תפסו התורכים יונת דואר שנשלחה על ידי שרה אהרנסון. ליונה הייתה מצורפת הודעה מוצפנת, שהתורכים לא הצליחו לפענח. תפיסת היונה לא חשפה את הרשת, אך כעת ידעו התורכים בוודאות שישנה רשת ריגול הפועלת מתוככי הארץ. תפיסת שני מרגלים ערבים (שפעלו ללא קשר לניל"י) לא הניחה את דעתם. כך, כשיצא נעמן בלקינד על דעת עצמו למצרים, נתפס ונחקר כמרגל. ניסיונות לשחררו על ידי אנשי ניל"י כשלו, והוא חשף את שאר הרשת. הצבא התורכי כיתר את זכרון יעקב בתחילת אוקטובר 1917, ועצר רבים מאנשי הרשת. ראשי הרשת וחברים בה עונו קשות.
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 טקסט בוויקיטקסט: מכתבה האחרון של שרה אהרנסון |
בסופם של העינויים ביקשו התורכים להעביר את המעונים לחקירה ממושכת יותר בנצרת. שרה אהרנסון חששה מהמשך החקירות והעינויים, והתאבדה ביריית אקדח לפיה. היא מתה שלושה ימים לאחר מכן. לפני הירי הספיקה לכתוב מכתב המפרט מה לעשות לאחר מותה.
במהלך החקירות בנצרת התאבד (או הומת; אין לדעת) ראובן שוורץ, שהתורכים חשבוהו בטעות לאחד מבכירי הרשת. יוסף לישנסקי הספיק להמלט, ואחריו נערך מרדף. לאחר שנדד בכל קצוי הארץ תפסוהו התורכים, והא נשלח לכלא בדמשק. ב-16 בדצמבר 1917 נתלו נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי.
[עריכה] אהרן אהרנסון נהרג
אהרן אהרנסון, ששהה במשך כל אותו הזמן בחו"ל, המשיך לפעול באופן דיפלומטי עם הבריטים. בנוסף, הצטרף לחיים ויצמן ולחברי המשלחת הציונית לשיחות השלום בפאריס לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב1919 התרסק מטוס שבו טס מצרפת לבריטניה בתעלת למאנש. לאחר התאונה נפוצו שמועות כאילו מדובר בפעולת חיסול מכוונת, אך מסתבר שאין זה כך: בהתרסקות נהרג גם טייס בריטי; כמו כן, תאונות במטוסים מסוג זה היו נפוצות.
[עריכה] במבט היסטורי
לא זהו המקום לשפוט האם היו פעולות ניל"י וקיומה מוצדקות. אפשר רק לסכם את הצלחותיה העיקריות ונפילתה המכאיבה:
[עריכה] תועלת
המטרה העיקרית, שחרור הארץ מעול התורכים, הושגה לבסוף. קרוב לודאי כי הבריטים היו מנצחים במערכה על ארץ ישראל גם ללא עזרתה של ניל"י. עם זאת, חייהם של כמה וכמה חיילים בריטים ניצלו בעקבות המודיעין היעיל שספקה ניל"י. על פי הערכה בריטית לאחר המלחמה, נחסכו חיים של כשלושים אלף חיילים בריטיים. פעילותה של ניל"י זיכתה את את היישוב והתנועה הציונית בנקודות רבות אצל הבריטים עד כדי הטיית הכף בזכות הצהרת בלפור. פעולותיו של אהרן אהרנסון בקרב הקצונה והדיפלומטיה הבריטית (אשר חלק מאנשיהן הפכו מאוחר יותר לבעלי עמדות רבות השפעה) גרמו, ללא ספק, לשיפור היחס כלפי היהודים בתחילתו של המנדט הבריטי.
תועלת נוספת, מהותית, הייתה הצלת רבים מאנשי היישוב ממוות ברעב, זאת על ידי הברחת כסף רב לארץ על סיפון המנגם. קשה לומר במדויק כמה אנשים ניצלו כך, אך אפשר לאמוד שמדובר במאות או אלפים (באותה תקופה מתו אלפים רבים ברעב; על פי ההערכות הקיצוניות מדובר בכ-25,000 איש).
הצלחה שלישית של ניל"י, הייתה בכך שעוררה את דעת הקהל בעולם החופשי לנעשה בארץ ובעיקר לגירוש תל אביב, ובכך ייתכן מאוד שמנעה גירושים נוספים (ואפשר שאף טבח מאורגן דוגמת השואה הארמנית).
[עריכה] פוליטית
יש הרואים בניל"י ניסיון להקמת גוף פוליטי שיאגד את בני עולי העלייה הראשונה אל מול עולי העלייה השנייה, אשר נכשל כשנתפסו ונהרגו רוב אנשיו, ונעלם כליל בנפול אהרן אהרנסון.
[עריכה] הנצחה
לאחר תפיסת ניל"י נחשפה הרשת לכלל הציבור, ודבר קיומה עורר זעם. העונשים שהטילו העות'מאנים - אף שלא היו נוראיים כפי שאפשר היה לצפות - היו טריים בזיכרון הלאומי, ואף שהשלטון הבריטי התקבל בברכה ובשמחה, האנשים שהיו פעילים בניל"י בתקופת המלחמה וזוהו עימה נודו והוחרמו. מצבתו של יוסף לישנסקי אף חוללה מספר פעמים בשנים שלאחר תום מלחמת העולם הראשונה. תרמה להסתייגות מניל"י גם הדחייה מפעולות ריגול, שנתפס בתקופה זו כבגידה וכדבר לא ראוי. כאשר הושיט אהרן אהרנסון את ידו למנחם אוסישקין אמר הלה: "כאשר יש הכרח משתמשים גם במרגלים, אך יד אין נותנים להם". בשנים שלאחר מכן ניסו תומכי ניל"י לשקם את תדמיתה בעזרת פרסום ספרים וכתבים שהאדירו את מעשיה. בראשית שנות ה-30 החל הסופר יעקב יערי פולסקין לפרסם ספרים על ניל"י שבהם צוירה באור חיובי. שמו של הראשון מביניהם, שיצא בשנת 1930, שאל "מרגלים או גיבורי המולדת?". גם אורי קיסרי ואבא אחימאיר השתדלו לפאר את שמה של ניל"י, על ידי פרסום מאמרים בעיתונות הימנית. בשנים שלאחר מכן הלך ונחלש הכעס כלפי מעשי המחתרת, וגם הריגול החל אט אט להתפס כמכשיר הכרחי במלחמה. יחד עם זאת, ניל"י נותרה עדיין דחויה בעיני רוב הציבור. הימין הרוויזיונסטי אימץ את הנצחתה של המחתרת, וראה בה מופת ומודל לחיקוי. גם אלכסנדר אהרנסון החל, בשנות הארבעים, לפרסם ספרים שתיעדו את ניל"י וגבורת אנשיה.
בעשורים הבאים הוסיפה תדמיתה של ניל"י להשתפר. ב-1956 הפך בית משפחת אהרנסון למוזיאון לתולדות ניל"י. ספרים הוסיפו להכתב על ניל"י, חלקם מתוך מטרות שימור ותיעוד (כמו "ניל"י - תולדותיה של העזה מדינית", שיצא לראשונה ב-1961) וחלקם עלילתיים, שרק השתמשו בניל"י כרקע (כמו "הנה האש: הרומן על ניל"י", שיצא בעברית ב-1965). ספר הילדים שרה גיבורת ניל"י, שכתבה דבורה עומר ויצא בשנת 1967, סייע גם הוא בהפיכת תדמית אנשי ניל"י לכזו של גיבורים.
באותה שנה, לאחר מלחמת ששת הימים, התעורר דיון ציבורי נוסף על מעשי ניל"י, בעקבות מציאת עצמותיו של אבשלום פיינברג. קבורתו בהר הרצל, והנאומים שנשאו נציגים רשמיים של מדינת ישראל ("עדים אנו היום עד כמה דרכם נועזת ונכונה ובאיזו מידה האמינו בנצח ישראל. מאז הוצתה שלהבת-יה והועברה אש הגבורה, הולכת היא ומתחזקת מדור לדור. תנועת ניל"י מהווה חלק בשרשרת הגבורה של עמנו מאז ימי החשמונאים... זוהי שרשרת-גבורה ממוזגת בקדושה הנמשכת מניל"י ועד צה"ל... אין עמנו כפוי טובה לכם, גיבורים קדושים" אמר הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצה"ל; דברים ברוח דומה נשא גם קדיש לוז, יו"ר הכנסת). וכן גל של כתבות בעיתונות על ניל"י ואנשיה, מראים שגם מדינת ישראל אמצה את ניל"י. בהמשך הוענק עיטור לוחמי המדינה לאנשי ניל"י וכן אות ניל"י (ב-1981).
כיום, זכרון ניל"י ואנשיה נשמרים בדרכים רבות: ביתם של בני משפחת אהרנסון הפך למוזיאון של תולדות ניל"י. קרן אהרנסון ובית אהרנסון, שהפך למוזיאון לתולדות ניל"י, עוסקים היום באופן שוטף בהנצחה של ניל"י ואנשיה. בזכרון יעקב קיימים כמה מוסדות וגופים הנושאים את שם ניל"י או משפחת אהרנסון, בין השאר: בית הספר "ניל"י", בית הספר "החיטה" (לזכר אהרן אהרנסון), ערוגות רבקה (לזכר רבקה אהרנסון), קריית חינוך ע"ש אפרים ומלכה אהרנסון, מתחם בית התותחן בו ניצב גם מבנה (המבנה המקורי ממנו היו מאותתים לאוניה מנאגאם אם יכולה היא לבוא, על ידי מצב החלון - סגור או פתוח), שבשנת 2005 נחנכה בו תצוגה לזכרו של אלכסנדר אהרנסון. בשנת 2006 - וגם במהלך 2007 - שנת ה-100 לגילוי אם החיטה על ידי אהרון אהרנסון, נערכו מספר הרצאות וכנסים בנושא, חלקם על ידי מכון לחקר הדגניים שגם לו חלק בשימור מורשתו המדעית של אהרון אהרנסון. העשבייה של אהרון נמסרה לטיפול ומשמורת בעשבייה הלאומית בגבעת רם, ירושלים, והיא פתוחה לביקור של הקהל הרחב. כמו כן, מקדם מוזיאון ניל"י הוצאת ספרים שונים העוסקים בניל"י ובאנשיה. ארכיון בית אהרנסון עומד לרשות הציבור הרחב (בתאום טלפוני) ובמהלך השנים נכתבו ונכתבות עבודות אקדמיות ואחרות שונות תוך הסתייעות בו. הארכיון עבר בשנת 2006 מהלך של מחשוב הכולל סריקת כל החומרים בצורה מסודרת, כאשר המוזיאון מתעתד להעלות את החומר לרשת האינטרנט.
אנדרטה לזכרו של אבשלום פיינברג מוצבת ליד צומת כפר הרא"ה. ספרים רבים נכתבו על המחתרת ועל אנשיה. היישוב ניל"י קרוי על שם ארגון ניל"י כולו, כפר אהרן על-שם אהרן אהרנסון, מרכז אבשלום על שמו של אבשלום פיינברג, ורחובות רבים בערי הארץ השונות - על שם הארגון ומנהיגיו. כמו כן, שירים נכתבו אודות המחתרת [1].
[עריכה] לקריאה נוספת
- אליעזר ליבנה, ד"ר יוסף נדבה, יורם אפרתי, ניל"י - תולדותיה של העזה מדינית, שוקן, 1961. מהדורה שנייה (מ-1981) בעלת עדיפות.
- י עקב יערי-פולסקין, פרשת ניל"י, עידית, 1958. במהדורות קודמות נקרא הספר מרגלים או גיבורי המולדת (שומרון, 1930), וכמו כן ניל"י (מסדה, 1937).
- פרופ' בנציון דינור ואחרים, ספר תולדות ההגנה, כרך ראשון, עמודים 353-386. מערכות, 1954.
- חייל פשוט (אלכסנדר אהרנסון), שרה: שלהבת ניל"י, אחיאסף, 1943.
- אליעזר ליבנה, אהרון אהרנסון האיש וזמנו, מוסד ביאליק, 1969.
- איתן בלקינד, כך זה היה - סיפורו של איש ניל"י, משרד הבטחון,1977.
- אהרון אהרנסון, יומן אהרון אהרנסון, קרני, 1970. בעריכת יורם אפרתי.
- אבשלום פיינברג, אבשלום - כתבים ומכתבים של אבשלום פיינברג, שקמונה, 1971. בעריכת אהרן אמיר.
- יעקב גורן, תחנת עתלית: ניל"י, ירון גולן, 1991.
- שלמה בן אלקנה, אבשלום פיינברג שב מן המדבר, רשפים, 1987.
- דבורה עומר, שרה, גבורת "נילי", יוסף שרברק, 1967. ספר ילדים ונוער.
- שמואל כץ, הרשת: ההגדה לבית אהרנסון, משרד הבטחון - ההוצאה לאור, 2000.
- יגאל שפי, הממד המודיעיני בכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, 1914-1918, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ג, עמ' 185-195.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר מוזיאון אהרנסון.
- דף המכיל מידע על ניל"י, ספריית מט"ח.
- ארגון ניל"י, אתר סנונית.
- אסנת ברעוז, מאמר על ארכיון בית אהרנסון, המפרט את החומר הנמצא שם.
- אלכסנדר אהרנסון, עם התורכים בארץ ישראל, מתוך פרויקט גוטנברג. באנגלית.
|
מחתרות בארץ ישראל לפני קום המדינה |
||||||||||
|
