היישוב הישן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היישוב הישן הוא כינוי ליישוב היהודי בארץ ישראל לפני ההתיישבות הציונית, ובמלים אחרות: כלל יהודי א"י שחיו בה לפני העלייה הראשונה ב-1882.

אנשי "היישוב הישן" היו אשכנזים וספרדים, דתיים אדוקים ברובם, התרכזו בעיקר בארבע "ערי הקודש" – ירושלים, צפת, טבריה וחברון. בנוסף לכך היו קהילות יהודיות קטנות יותר ביפו, חיפה, פקיעין, עכו, שכם ושפרעם ועד מסע נפוליון בארץ ישראל ב1799 גם בעזה. חלק משמעותי מאנשי היישוב עסק בלימוד תורה ואלו התבססו בעיקר על כספי ה"חלוקה", שהיו תרומות של יהודים בגולה למען מי ששמרו על א"י.

תוכן עניינים 1 התמורות הגאוגרפיות והכלכליות בארץ 2 פעילות בקהילה היהודית 2.1 פועלו של משה מונטיפיורי 2.2 הקמת השכונות הראשונות מחוץ לחומות 2.3 התחדשות תרבותית 2.4 ניסיונות להתיישבות חקלאית 2.5 כספי החלוקה 3 לקריאה נוספת

[עריכה] התמורות הגאוגרפיות והכלכליות בארץ

• גידול באוכלוסייה:

בשנת 1800 גרו בא"י 5,000 יהודים, בזמן המפקד של 1839 שנערך על ידי משה מונטיפיורי היו בארץ ישראל כבר 6,400 יהודים (מתוכם 2,943 בירושלים), וב- 1882, ערב העלייה הראשונה, היו בארץ 25 אלף יהודים. האוכלוסייה גדלה בזכות עליית היהודים לא"י שקדמה לעלייה הציונית.

• חדירת השפעה אירופית ומשטר הקפיטולציות:

ב- 1840 עזרו מעצמות אירופה לתורכיה לגרש את השלטון המצרי מא"י. בתמורה לכך קיבלו המעצמות זכויות בא"י. אזרחי המעצמות בא"י, וביניהם היהודים, זכו לקפיטולציות, שהיו זכויות יתר שאפשרו להם להיות תחת סמכות נציגיהם בארץ ולא תחת מרותו של השלטון התורכי. הם יכלו להישפט אצל קונסול המעצמה האירופית ולא בבית דין מקומי. הקפיטולציות כללו זכויות להקמת בתי-דואר מיוחדים של המעצמות, שהיו המשוכללים במקום. בעקבות הזכויות שניתנו למעצמות אירופה עלו לארץ מהגרים נוצרים ומיסיונרים שהתיישבו בה ופיתחו אותה.

• שכלול אמצעי התחבורה:

חדירת ההשפעה האירופית וההתפתחות הטכנולוגית שכללו את אמצעי התחבורה אל א"י ובתוכה. המעבר לא"י מאירופה נעשה קל יותר, ובארץ נסללו דרכים חדשות: הדרך הראשונה מיפו לירושלים, ומסילת הברזל הראשונה (באותו נתיב). שינויים אלו פיתחו את הארץ ודחפו את היהודים לשנות את המבנה הכלכלי שלהם, מחברה שהתבססה רבות על כספי ה"חלוקה" לחברה יצרנית. באותה תקופה גם מיעטו להגיע כספי ה"חלוקה" משום שיהודי אירופה מתחו ביקורת קשה על יהודי א"י שמסתמכים על תמיכה חיצונית ואינם עובדים למחייתם.

[עריכה] פעילות בקהילה היהודית

[עריכה] פועלו של משה מונטיפיורי

משה מונטיפיורי היה יהודי עשיר מאנגליה שסייע ל"יישוב הישן" לשנות את אורחות חייו. הוא הקים בירושלים בתי-ספר למלאכה לנערות, בית חרושת לאריגה וטחנת קמח. הוא מימן את שתילתו של הפרדס היהודי הראשון בארץ (ליד יפו) ויזם את הקמת השכונה "משכנות שאננים" בירושלים (1860), שהייתה השכונה העברית הראשונה מחוץ לחומות העיר. מונטיפיורי אף ניסה ליישב מספר משפחות איכרים בגליל.

[עריכה] הקמת השכונות הראשונות מחוץ לחומות

היציאה מחוץ לחומות החלה עקב הצפיפות הגדולה בעיר, שנוצרה עם עליית מספר התושבים, ובשל רצונם לשנות את אורח חייהם בא"י. יהודי "היישוב הישן" שאזרו אומץ לצאת מן החומות ולהתיישב בשכונה החדשה כונו: "פורצי החומות". במשך 30 השנים הבאות נוסדו עשר שכונות נוספות מחוץ לחומות ירושלים, ביניהן "מחנה ישראל", "נחלת שבעה", "מאה שערים", "מחנה יהודה" ו"ימין משה".

[עריכה] התחדשות תרבותית

הקמת מוסדות חינוך חדשים – המעבר של "היישוב הישן" ליישוב יצרני דרש הכשרה מקצועית חדשה. לשם כך הוקמו בתי-ספר חדשים מתקדמים, שמומנו בכספי רוטשילד, מונטיפיורי ואגודות יהודיות מחו"ל. ב- 1870 הוקם בית-הספר החקלאי "מקווה ישראל", על ידי שליחה של חברת "כל ישראל חברים" בארץ, קרל נטר.

הוצאת עיתונים – התפתחות היישוב ותהליך המודרניזציה שעבר הביאו לייסוד מערכות עיתונים בארץ. ב- 1863 יצא לאור עיתון "הלבנון", וב- 1870 החל להופיע העיתון "חבצלת".

[עריכה] ניסיונות להתיישבות חקלאית

הניסיון להתיישבות חקלאית היה תמורה משמעותית בחי "היישוב הישן". מקימי המושבות רצו לצאת מן הערים ולהפוך את היישוב היהודי ליישוב יצרני שמתפרנס מחקלאות. ב־1878 הקימה קבוצת ירושלמים את המושבה פתח תקווה, על אדמות הכפר הערבי מלאבס שליד מקורות הירקון. באותה שנה נעשה בגליל ניסיון דומה בהקמת המושבה גיא אוני על אדמות הכפר הערבי ג'עוני. פתח תקווה זכתה לכינוי "אם המושבות" כמושבה היהודית הראשונה בא"י. היא ננטשה אחרי זמן קצר בעקבות מחלת הקדחת שנבעה מקרבתה לביצות, עקב השיטפונות של נחל הירקון ובעקבות התקפת השכנים הבדואים (המושבה הוקמה מחדש בראשית העלייה הראשונה). גיא-אוני ננטשה אף היא לאחר תקופה קצרה, ושוקמה בעלייה הראשונה תחת שמה החדש – ראש פינה.

[עריכה] כספי החלוקה

היישוב הישן, רובו ככולו, התפרנס מתרומותיהם של יהודי העולם, שהגיעו לארץ מקהילות ישראל בחו"ל. תרומות אלו נודעו בשם "החלוקה". במשך הדורות נתפרנסו היהודים מנדבת אחיהם שבגולה, הן בשל ישיבתם על התורה ועל עבודה השם והן מחמת היעדר מקורות מחייה אחרים בארץ ישראל. יהודי הארץ חשו באי-כוחם של יהודי הגולה וחשו כי כספי "החלוקה" ראויים להם, שהרי ראוי לתמוך בהם על ישיבת הארץ, התורה והעבודה ותפילותיהם על שלום כל עם ישראל. בכך, לטענתם, הם מקרבים את הגאולה.

ההיסטוריון מנחם פרידמן, מתייחס בספרו "חברה ודת- האורתודוכסיה הלא ציונית בארץ ישראל" (עמוד 7), לנושא כספי החלוקה:

"היישוב הישן התבסס על התפיסה המסורתית שראתה ביישובה של ארץ-ישראל ערך דתי-רוחני לעם היהודי בכללו. ערך זה הוא פועל יוצא מתפיסת היסוד של המסורת היהודית, על כל מרכיביה, ביחס לקשר שבין העם היהודי וארצו. יישוב ארץ ישראל נקשר ליישוב המייחד את עצמו למלא תפקיד דתי-רוחני - לימוד תורה ותפילה, ודורש מן הגולה היהודית לקיימו מבחינה כלכלית. ספרות ההלכה והמדרש נתנה ביסוס מלא ליחסי הגומלין המיוחדים במינם שבין הגולה וארץ ישראל. על-פי תפיסה זו הגולה אמורה לספק את הצרכים הכלכליים-פיסיים ואילו היישוב בארץ-ישראל אמור להקדיש את עצמו לקיומם של הערכים המרכזיים של החברה היהודית-מסורתית - תפילה ולימוד תורה בארץ הקודש ולתרום בכך לקיומה ולרווחתה של הגולה. עקרונית, לא ראו עצמם בני היישוב הישן כאוכלי לחם חסד, אלא כזכאים לקבל תגמול במערכת חליפין".

היו קיימים הבדלים בין האשכנזים לספרדים בנוגע לחלוקת כספי החלוקה. אצל הספרדים נחלקו הכספים כך: שליש לנזקקים, שליש לתלמידי חכמים ושליש למוסדות ציבור. הכספים, אצל הספרדים, לא היו מיועדים לכלל הציבור. לעומת זאת, חלוקת הכספים בקרב הציבור האשכנזי הייתה לפי ראש.

[עריכה] לקריאה נוספת

• דוד שחר וישראל זינגרוב, עם ועולם, פרקים בתולדות ישראל והעמים 1870-1970, עידן, 1998.