זרמים בציונות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

בתנועה הציונית היו הוגי דעות אשר יצגו העדפות שונות לגבי יעדי הציונות והדרך שבה יש ללכת כדי להגשימם. בעצם המכנה המשותף היחידי לכולם היה השאיפה לכינון מדינה עצמאית לעם היהודי - כל השאר - מקום, אופי, שיטה - היה נתון במחלוקת.

תוכן עניינים

1 זרמים בנוגע לאופי הפעילות של התנועה הציונית
2 זרמים בנוגע לאופיה של מדינת היהודים העתידית
3 ראו גם

[עריכה] זרמים בנוגע לאופי הפעילות של התנועה הציונית

ניתן לומר שהיו שתי גישות מרכזיות לגבי שיטת הפעולה של התנועה:

ציונות מדינית – גישתו של בנימין זאב הרצל
ציונות מעשית – שהתנסחה אצל חובבי ציון והוגים כמו יהודה לייב פינסקר

בהמשך גובשה גישה המשלבת ביניהם:

ציונות סינתטית המיוצגת על-ידי ד"ר חיים ויצמן

עוד זרם מרכזי היה:

ציונות רוחנית: גישתו של אחד העם
אחד העם התנגד לציונות המדינית של הרצל מהסיבות הבאות:
- אחד העם מתח ביקורת על "הציונות המדינית" של הרצל התולה תקוות בהשגת הצ'רטר מתורכיה - לדעתו גם אם יינתן הצ'רטר התנאים הכלכלים אינם מאפשרים את קליטת המוני היהודים.
  אחד העם התנגד לדעתו של הרצל האומר שצריך ואפשר לקבץ את כל העם היהודי בא"י. נימוקיו - לא כל היהודים ירצו לבוא, בא"י שוררת שממה, הארץ אינה מפותחת בשביל לקלוט המונים, הערבים לא יוותרו על אדמותיהם.
- הרצל והציונות המדינית רוצים לבצע את מטרתם באופן מהיר ונמרץ תוך זריעת אשליות שווא. א"י מסוגלת כעת לקלוט רק מספר קטן של אנשים - יש להקים בדרך איטית והדרגתית את המדינה , חשוב קודם להקים מרכז חיקוי רוחני לאומי שאותו יקים גוף מוביל איכותי וקטן.
- ההנהגה הציונית לא שמה דגש על בעיות רוחניות של היהדות ונמנעת מפעולה מעמיקה בתחום התרבות והחינוך.
- הוא מבקר את ספרו של הרצל "אלטנוילנד" - הנתונים בספר הם דמיונים כמו שהגירה המונית יכולה להגיע לא"י שאינה מפותחת כלל, במיוחד הוא מבקר את העובדה שבספר מתוארת החברה היהודית בא"י כחברה שוויונית וקוסמו-פוליטית באופייה ולא מדינה יהודית המיוחדת לעם היהודי .

בנוסף, יש לציין עוד קבוצות חשובות:

ציוני ציון - רובם חברי תנועת חובבי ציון ובראשם עמד מנחם מנדל אוסישקין. הקבוצה התנגדה לתוכנית אוגנדה (תוכנית להקמת מדינה יהודית במזרח אפריקה).

ציוני רוסיה - "עבודת ההווה"

מרטין בובר המציא את המושג הזה כביטוי לזרם רעיוני בתוך התנועה הציונית. זרם זה טען כי הציונות לא יכולה להתרכז רק במאבק להשגת זכויות מדיניות משפטיות בא"י - כפי שטען הרצל, אלה עליה לשאוף גם ליצירת הכרה יהודית לאומית בארצות מושבם של היהודים באירופה על ידי מאבק להקמת מפעלים מקומיים לעזרה עצמית, עידוד החינוך הלאומי ועוד. תומכי זרם זה האמינו שרק בא"י יהיה ניתן לפתור את הבעיה הלאומית, אך אין להזניח את יהודי הגולה. יש לחזק את מעמדם הכלכלי והלאומי כדי שיוכלו לעלות לא"י. חסידי הזרם רצו בהשגת אוטונומיה לאומית = השגת שוויון זכויות ליהודי רוסיה ואישור להקמת מוסדות לאומים ברוסיה ובו בעידוד עבודה יצרנית בגולה. רעיון זה קיבל דחיפה כתוצאה ממהפכה ברוסיה ב–1905 ומהרצון של האומות השונות תחת האימפריה האוסטרו-הונגרית לעצמאות.

זרם עבודת ההווה ביטא את חילוקי הדעות בתנועה הציונית והביא ליצירת הסיעה הדמוקרטית.

הסיעה (=הפרקציה) הדמוקרטית
הרצל נאלץ לגשר בין הציונים מהזרם החרדי (המזרחי) שרצו כי התנועה הציונית תסתפק בעבודה מדינית הסברתית וארגונית לבין הציונים החילונים ששאפו לשינויים במסגרת התרבות והחינוך (הסיעה הדמוקרטית).
הסיעה הדמוקרטית הוקמה בקונגרס הרביעי על ידי קבוצת יהודים אינטלקטואלים וסטודנטים מקרב הציונות הרוסית: חיים ויצמן, מרטין בובר ואחרים אשר למדו באוניברסיטאות מערב–אירופאיות והחלו בפעולה ציונית עוד בשנות ה–90 של המאה ה-19. הם התארגנו וכבר בקונגרס השלישי העלו הצעות שונות:
- דמוקרטיה - כביקורת עקיפה על הרצל - המנהיג העליון הם טענו כי הרצל ניסה לפעול לבד ולהנהיג את התנועה הציונית בעצמו ולא אפשר להם לבטא את רעיונותיהם - הם ביקשו להפוך את התנועה ליותר דמוקרטית ללא פולחן אישיותו של הרצל ודרשו להתארגן על פי מצע מפלגתי.
- תביעה להעמקת הפעולה הציונית בתחום התרבותי חינוכי לאומי. (ראו גם ציונות רוחנית).
  הרצל לא שם דגש על התרבות היהודית ולכן הם תבעו לעשות פעולות תרבותיות חינוכיות ובמסגרת פעילות זו להנהיג חינוך חילוני לאומי ולא רק להסתפק כפי שהרצל עשה בפעילות פוליטית ובאיסוף כספים.
  לאור דרישותיהם הוחל בקונגרס החמישי-1901 לעסוק בעבודה חינוכית כחלק מפעילות התנועה הציונית כאשר פעולת חינוך זו תהיה גם מהרוח העברית וגם מהתרבות כללית: הרחבת הלשון העברית, הנחלת ההיסטוריה היהודית, השכלה כללית שתגביר את רמת השכלתו של העם כדי להכשירו להבנת הרעיון הלאומי (גישה זו נשללה על ידי הציונים הדתיים).
- נגד הזנחת הפעולה המעשית של יהדות מזרח אירופה - הסיעה הדמוקרטית טענה כי עצם העברת הפעילות למערב אירופה הזניחה את יהודי מזרח אירופה
- יש להדק את הקשרים בין הגולה לבין א"י ויש לבצע עבודה סוציאלית בגולה והתיישבותית בא"י.

הצעותיהם של חברי הסיעה הדמוקרטית "לפעולה תרבותית מקיפה" התקבלו בקונגרס החמישי חרף התנגדות חריפה של הציונים הדתיים ורצונו של הרצל למנוע מלחמת תרבות. בהמשך למעשה נעלמה הסיעה הדמוקרטית וזאת משום שרעיותיהם התקבלו על ידי הקונגרס ולא היה עוד צורך להיאבק עליהם, וכמו כן מתחרתה המזרחי זכתה להצלחה גדולה. אלו היו גם חלק מהזרם הסינתטי שהוזכר לעיל.

[עריכה] זרמים בנוגע לאופיה של מדינת היהודים העתידית

חלוקה אחרת בין הזרמים נובעת מהבדלים אידאולוגיים שאינם קשורים דווקא לציונות עצמה אלא לתפיסת עולם כוללת.

[עריכה] ציונות סוציאלית

הציונות סוציאליסטית הייתה מיוצגת על-ידי הוגי הדעות נחמן סירקין, דב בר בורוכוב, חיים ארלוזורוב וברל כצנלסון.

הציונות הסוציאליסטית בניגוד לציונות המעשית והמדינית ביקשה להקים חברה חקלאית לא על בסיס בורגני - פרטי אלא על בסיס שוויוני מוסרי.
מושג המדינה זר משום שהעיקר הוא להקים חברה פועלת.
הציונות הסוציאליסטית לא ראתה באמצעים המדיניים דבר נחוץ - לפי בורכוב אין צורך בהקמת הסתדרות ציונית שתארגן את העם ותקבע את הפעילות המדינה יהודית תוצר ללא ארגון והכוונה מוסדית יש רק צורך במספר מצומצם של מוסדות שיחלקו את המשאבים.
עודדו הקמת קיבוצים כדרך לממש הן את הרעיון הסוציאליטי והן את הרעיון הציוני של התיישבות וגאולת הקרקע.

[עריכה] ציונות רוויזיוניסטית

הציונות רוויזיוניסטית הייתה מיוצגת על ידי זאב ז'בוטינסקי ואחר כך על ידי יורשו מנחם בגין.

הציונות הרוויזיוניסטית הדגישה את הלאומיות הרומנטית ואת המורשת ההיסטורית של עם ישראל כבסיס מכונן של הרעיון הציוני והקמת מדינת היהודים.
הציונות הרוויזיוניסטית תמכה בליברליזם, ובליברליזם כלכלי בפרט, והתנגדה לציונות הסוציאליסטית ולהקמת חברה קומוניסטית בארץ ישראל.
הציונות הרוויזיוניסטית התנגדה להבלגה מול הטרור הפלסטיני ותמכה בקו פעולה צבאי נוקשה כנגד הכנופיות הערביות שתקפו את היישוב העברי. בעקבות עמדה זו, פרש פלג רוויזיוניסטי מההגנה והקים את האצ"ל.