החלוקה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החלוקה היא המונח שנטבע בתקופת היישוב הישן לכספים שנהגו יהודי הגולה, וליתר דיוק יהדות אשכנז, לאסוף לצורך תמיכה בעניי ארץ ישראל.
המנהג של איסוף כספים בגולה למען דרי הארץ הוא עתיק יומין. הוא היה קיים עוד בימי המשנה והתלמוד, ובצורות שונות, הוא קיים עד היום הזה. מאז ומתמיד נחשבו היושבים בארץ ישראל בעיני יהודי הגולה כשליחים המקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל. היות ובכך מייצגים את כלל העם היהודי ותורמים לקירוב הגאולה, הרי שעל יהודי הגולה חלה החובה לתמוך בהם ולדאוג לצרכיהם. הכספים שגוייסו היו מיועדים בראש ובראשונה לתלמידים חכמים עניים, שהקדישו את חייהם לתפילה וללימוד תורה, אך למעשה היוו את מטה לחמם של קהילות שלמות.
איסוף הכספים השתכלל והוסדר במאה ה-17, כאשר נערכו מגביות מוסדרות. אחת השיטות הנפוצות לאיסוף כספים הייתה באמתצעות התקנת "קופת רבי מאיר בעל הנס" בבתי הכנסת, ואף בבתים. הכספים שנתרמו ונגבו הועברו לארץ ישראל ככל שנאספו. המונח "החלוקה" נטבע בסוף המאה ה-18. היישוב היהודי בארץ היה מפולג ל"כוללים" - קבוצות שנתגבשו לפי ארצות מוצא, ועסקו בגיוס תרומות בין יהודי ארץ המוצא. הכספים שנאספו חולקו בין חברי הכולל, ומכאן השם "כספי החלוקה". בשנת 1886 הקימו קהילות אירופה את "ועד הפקידים והאמרכלים" כדי לרכז ולתאם את גיוס הכספים וחלוקתם בין הכוללים השונים בצורה מוסדרת יותר. עד תחילת העליות הציוניות בסוף המאה ה-19 היה רובו ככולו של היישוב בארץ ישראל ("היישוב הישן") סמוך אל שולחן כספי החלוקה, ותלוי בהם לחלוטין לקיומו.
אנשי דור ההשכלה בגולה התנגדו נחרצות לשיטה זו של תמיכה ביושבי ארץ ישראל, בטענה שהיא מעודדת חיי תלות לא יצרניים ומפרידה בין קהילות ישראל. לשיטתם, מוטב היה לעודד עיסוק בפרנסות מכובדות כגון מלאכה וחקלאות. משה מונטיפיורי, שהיה נדבן ידוע, עסק רבות בניסיונות להקמת מפעלים להבראת כלכלתו של היישוב, וחברת כל ישראל חברים (כי"ח) יסדה את מקווה ישראל ברוח זו. גם בתוך היישוב קם דור צעיר שניסה לשנות כיוון ואורחות חיים לעבר עצמאות כלכלית המבוססת על יגיע כפיים, וכך נוסדו ראש פינה (בשמה דאז גיא אוני) ופתח תקווה. לגישתם הצטרפו גם רבים מאנשי העליות הציוניות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אשר ראו בשיטה של כספי החלוקה אנטי-תזה לאידיאה החלוצית שלהם של יישוב ארץ ישראל על יסודות כלכליים בריאים.
