אוטופיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אוטופיה (Utopia, בהגייה אנגלית: "יוטופיה", אטימולוגיה: נגזר משורשים יווניים, וניתן להבנה כ"המקום הטוב" או כ"שום מקום" - ראו פירוט להלן) הוא מונח שנטבע על ידי תומאס מור באנגליה ב-1516. כיום, במובן הכללי והמקובל ביותר שלו, מתייחס המונח לחברה מושלמת היפותטית. במשך השנים מאז שנטבע, היו שהשתמשו במונח הזה לתיאור קהילות אמיתיות שנוסדו על מנת ליצור חברה כזו. התואר "אוטופי" משמש כיום לעתים קרובות לתיאור רעיונות טובים אך בלתי-ישימים מבחינה חברתית, כלכלית או פוליטית, או שיישומם כרוך בשינויים חברתיים שרוב האנשים יתקשו לקבלם.

תיאורים של חברות אידאליות נכתבו דורות רבים לפני שנטבע המונח "אוטופיה". בעל ההשפעה הרבה ביותר מביניהם הוא הפוליטאה של הפילוסוף היווני אפלטון. אף כי אוטופיות נחשבות כרעיונות אידאליסטית או אופטמיסטית בלתי-אפשריים למימוש (בחלק מהמקרים - גם על-ידי הוגי האוטופיות עצמם), היו במהלך הדורות ניסיונות לממש אוטופיות במידה כזאת או אחרת של הצלחה. דוגמה מפורסמת לניסיון כזה היא הקיבוץ - דגם ששגשג בישראל מראשית המאה ה-20 ועד שנות ה-70 בקירוב. מונחים שנגזרו מהמונח אוטופיה הם הדיסטופיה (אנטי-אוטופיה, מונח מנוגד) והאוטופיה הסאטירית.

[עריכה] מקור המושג

חיתוך עץ מאת אמברוזיוס הולביין למהדורה משנת 1518 של הספר אוטופיה

המונח "אוטופיה" נטבע על ידי תומאס מור בשנת 1516 בספרו (שנכתב בלטינית): De Optimo Reipublicae Statu deque Nova Insula Utopia ("על-אודות הרפובליקה הטובה הנמצאת באי החדש אוטופיה"). בספרו של מור, "אוטופיה" הוא בעצם שמו של אי מבודד שעליו הוקמה רפובליקה אידאלית. בכותרת הספר יש הד לחיבור "הפוליטאה" של אפלטון, שבתרגומו ללטינית נקרא "הרפובליקה". מור עצמו ביאר את השם אוטופיה, וכתב שגזר אותו משורשים יווניים באופן שאפשר יהיה לפרשו בשני אופנים: Eutopia - "מקום טוב", או "Outopia" - "שום-מקום" ("מקום שאינו קיים"). הספר כולו מתאר את החברה האידאלית על האי הדמיוני באופן ספק-רציני ספק-סאטירי, והוא כולל רמזים והתייחסויות סמויות לכתבים קלאסיים (יווניים ולטיניים) שעסקו בתיאור החברה האידאלית, ואשר נעשו פופולריים בין המשכילים במערב אירופה בימיו של מור.

בספרו, מתאר תומס מור חברה המסודרת באופן רציונאלי. את הסיפור מביא כביכול מגלה הארצות שגילה אותה – רפאל היתלודיאוס (שם שגזור מיוונית ואפשר לתרגמו כ"פטפטן" או "קשקשן"). אוטופיה היא רפובליקה שבה כל הרכוש מוחזק במשותף. בנוסף, יש לה מעט חוקים, אין שם עורכי דין וכמעט שאין היא שולחת את אזרחיה להילחם, אך היא שוכרת שכירי חרב מאזרחי המדינות הקרובות.

יש להניח כי מור, אדם נוצרי קתולי דתי שהתלבט פעם האם להצטרף לכנסייה ככומר, קיבל השראה מחיי הנזירים כשהוא תיאר את אופיה של החברה האוטופית. מור חי בתקופה שבה השראתו של הרנסאנס החלה לפעול באנגליה, והאידאלים של ימי הביניים הישנים – כולל האידאל הנזירי – החלו להיסדק. כמה מרעיונותיו של מור משקפים נוסטלגיה לעבר הימי-ביניימי הזה. ספרו היווה השראה ל"רדוקסיונים" שנוסדו בידי הישועים על מנת לנצר ו"לתרבת" את הגואראנים.

[עריכה] אוטופיות כלכליות

בתחילת המאה ה-19 עלו כמה רעיונות אוטופיים, בדרך כלל כתגובה להתפוררות החברתית שנוצרה בעקבות התפתחותם של המסחר והקאפיטליזם. אלה בדרך כלל מוכללים בתנועה "אוטופית-סוציאליסטית" גדולה יותר, בשל המאפיינים המשותפים שלהם: חלוקה שווה של הרכוש, לעיתים עם ביטול הכסף בכלל, וכשאזרחים רק עובדים בעבודה שהם נהנים ממנה ושמועילה לכלל האזרחים, ושמותירה להם פנאי להתעסקות באמנויות ובמדעים. דוגמה קלאסית לאוטופיה שכזו היא "הסתכלות אחורה" (Looking Backward) של אדוארד בלאמי. אוטופיה סוציאליסטית אחרת היא "חדשות משום מקום" (News from Nowhere), של ויליאם מוריס, שנכתב גם כתגובה לאופי הביורוקרטי של האוטופיה של בלאמי, שמוריס ביקר. אך ככל שהזמן עבר והתנועה הסוציאליסטית התבגרה, האוטופיות ננטשו. סוציאליסטים ייסדו את הרעיונות שלהם באופן מוצק יותר על המציאויות של דורם; בין התנועות הסוציאליסטיות, המרקסיזם נעשה למבקר החריף ביותר של הסוציאליזם אוטופי.

אוטופיות הומצאו גם בצד השני של הקשת הפוליטית. לדוגמה, "עריצה היא הלבנה" (The Moon is a Harsh Mistress) של רוברט היינליין היא אוטופיה אינדיבידואליסטית וליברטנית. אוטופיות קאפיטליסטיות מסוג זה בדרך כלל מבוססות על כלכלת שוק מושלמת, שבה אין נפילה של הכלכלה – או שלא עוסקים בנושא זה כלל. ציניקנים מסוימים, בדרך כלל סוציאליסטיים, רואים את ספרי הלימוד לכלכלה כסוג של אוטופיות קאפיטליסטיות.

[עריכה] אוטופיות היסטוריות ופוליטיות

אוטופיה גלובלית של שלום עולמי נתפסת אצל אנשים מסוימים כסופה האולטימטיבי והבלתי נמנע של ההיסטוריה האנושית.

יש הרואים בספרטה אוטופיה מיליטריסטית שנוסדה על ידי ליקורגוס (אם כי באתונה, בין השאר, חשבו כי זו "דיסטופיה"). ספארטה הייתה מדינה יוונית חשובה עד שנוצחה בידי תבאי בקרב ליאוקטרה. ייתכן שהתפיסה של ספרטה כאוטופיה נובעת, גם היא, מספרו של אפלטון הפוליטאה. אפלטון מתאר חברה הדומה לדגם החברה הספרטנית, והוא מציג אותה כחברה אידאלית.

[עריכה] אוטופיות דתיות

הרעיונות הנוצריים והמוסלמיים של גן עדן הם בדרך כלל אוטופיים, במיוחד בצורות הפופולריות שלהן, וכך ביטאו מחשבות על קיום חופשי מחטא, עוני וצער, מעבר לכוחו של המוות (אם כי "גן עדן", לפחות באסכטולוגיה הנוצרית, דומה יותר לחיים יחד עם אלהים עצמו בגן עדן ארצי הממוקם בשמים). באופן דומה, ניתן לראות את המושג הבודהיסטי של נירוונה כסוג של אוטופיה. האוטופיה הדתית היא לעיתים אחת מהסיבות המשכנעות את המאמין להשאר נאמן לדתו, או להמרה של מאמינים חדשים לדת זו.

בארצות הברית בזמן ההתעוררות הגדולה השנייה במאה ה-19, קבוצות דתיות רדיקליות רבות יצרו חברות אוטופיות. חברי הקבוצות הללו שאפו ליצור קהילות שבהן כל ההיבטים של החיים ייקבעו על פי אמונתם. הידועה ביותר מבין החברות האוטופיות האלה היא התנועה השייקריסטית. התנועה הגדולה ביותר הייתה כנסיית ישו המשיח של הקדושים המאוחרים ביוטה לאחר 1846, הידועה יותר כמורמונים.

[עריכה] אוטופיות עתידניות

טכנו-אוטופיה היא תאוריה עתידנית של חברה אוטופית שבה השיוויון מושג באמצעות התפתחויות טכנולוגיות (במיוחד בתחום הרובוטיקה) ומדעיות אשר יאפשרו רמת חיים גבוהה. דוגמאות לרמת חיים זו הן העדר מוחלט של סבל, חיי נצח ושינויים בטבע ובתנאים האנושיים. במקום מושלמות ססטית וקבועה יש הומניסטים שמדמיינים לעצמם "אקסטרוטופיה", חברה פתוחה ומשתנה המאפשרת ליחידים ולקבוצות ליצור את המוסדות והתצורות החברתיות שהם מעדיפים.

דוגמה ידועה של ציביליזציה עתידנית אנרכו-קומוניסטית היא "התרבות" (The Culture) של הסופר הסקוטי איאן מ. בנקס.

כנגד האופטמיזם הזה יש להציב את התחזית כי המדע והטכנולוגיה המתקדמים יביאו, על ידי תאונות או שימוש מכוון, להכחדותה של האנושות. פסימיסטים אלה אומרים כי יש להזהר מפני אימוץ כולל של טכנולוגיות חדשות ונסיוניות.

[עריכה] יצירות המתארות אוטופיות

הפוליטאה של אפלטון (400 לפנה"ס), היא, לפחות במישור מסוים, תיאור של אוטופיה פוליטית שנשלטת בידי אליטה של מלכים-פילוסופים.
עיר האלוהים [1] של אוגוסטינוס איש היפו (413-426), מתארת את העיר האידאלית, ירושלים ה"נצחית", הארכיטיפ של כל האוטופיות הנוצריות.
אוטופיה (1516) של תומאס מור.
בהאנטומיה של המלנכוליה (1621) מאת רוברט בורטון, חברה אוטופית מתוארת בהקדמה.
עיר השמש (1623) מאת תומאסו קמפלנה.
אטלנטיס החדשה (1627) מאת פרנסיס בייקון.
אוקיאנה (1656) מאת ג'יימס הרינגטון.
החלק ב"מסעות גוליבר" (1726) מאת ג'ונתן סוויפט המתאר את החברה השלווה והרציונאלית של ההוינהמים, היא ללא ספק אוטופית, אך היא אמורה להיות מנוגדת לחברה של היאהו, שמייצגים את הגרוע ביותר שהגזע האנושי יכול להיות.
מסע באיקרי (1840) מאת אטיין קאבט.
אראוון (1872) מאת סמיואל באטלר.
הסתכלות אחורה (1888), מאת אדוארד בלאמי.
פריילנד (1890) מאת תיאודור הרצקה.
חדשות משום מקום (1891), מאת ויליאם מוריס.
אוטופיה, מוגבלת (1893) היא אופרטה של גילברט וסליבאן, שבה אומת אי קטנה עושה מהפכה בהתאם לתרבות הבריטית, בהצלחה מדהימה.
מספר רב של ספרים מאת ה. ג'. ולס, כולל אוטופיה מודרנית (1905).
עולם חדש אמיץ (1932) של אלדוס האקסלי הוא דוגמה של פסדו-אוטופיה סאטירית. אחד מהספרים האחרים שלו, אי (1962), מציגות אוטופיה חיובית.
איילנדיה (1942), מאת אוסטין טאפאן רייט.
וולדן שתיים (1948) מאת בי. פ. סקינר.
ענן מגלן (1955) מאת סטינסלאוו לם.
נבולת אנדרומדה היא אוטופיה קומוניסטית קלאסית מאת איוואן אפרמוב.
אשה בקצה הזמן (1976) מאת מארג' פיירסי היא רומן מדע בדיוני פמניסטי שבו על הגיבור לפעול על מנת להביא לעתיד אוטופי על פני עתיד דיסטופי.
אקוטופיה (1975) מאת ארנסט קלנבאך.
הטרילוגיה של שלושת הקליפורניות (במיוחד הקצה הפציפי (1990)) וטרילוגיית מאדים של קים סטאנלי רובינסון.
המעניק (1993) רומן מאת לויס לוורי מתאר חברה "מושלמת" בעתיד הרחוק, שבה הסילוק של המלחמה, המחלות, הפחד וכו' בא במחיר של הדחקה של הרגשות האנושיים, אינדיבידואליזם ובחירה חופשית.
רוב הסיפורים בהפרימיטיבי העתידי – האקוטופיות החדשות (1994), ערוך בידי קים סטאנלי רובינסון.
הציווי ההדוניסטי (1996), מניפסט מקוון מאת דייוויד פירס, מתאר כיצד הנדסה גנטית וננוטכנולוגיה ימנעו את כל הייסורים בחיי האנושות.
"ירושלים הבנויה" (1918) מאת בוריס שץ - חזון אוטופי עתידי המתאר את מדינת ישראל ובמרכזה ירושלים כמרכז אמנותי תרבותי מתועש ואידאי