הכנענים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה עוסק בתנועת הכנענים שפעלה בארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה העשרים. לערך העוסק בעם הכנעני, ראו כנען.

הכנענים היא תנועה אידאולוגית-תרבותית, אשר ניסתה ליצור קו ישיר בין העמים שחיו בארץ ישראל באלף השני לפני הספירה, ובין העם העברי בארץ ישראל במאה העשרים, תוך ניסיון ליצור תרבות חדשה-ישנה, ולהתנתק מהמסורת היהודית. התנועה הגיעה לשיאה בארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה-20, והשפיעה על המחשבה הפוליטית, האמנות, הספרות וחיי הרוח בארץ ישראל ובמדינת ישראל. השם "כנענים" ניתן לקבוצה, מתוך אירוניה מסוימת, על ידי אברהם שלונסקי, ושמה המקורי היה "הוועד לגיבוש הנוער העברי".

[עריכה] הכנענים והיהדות

בשנת 1943 פרסם יונתן רטוש, ממייסדי התנועה, את "כתב אל הנוער העברי", המניפסט הראשון של הכנענים. במסה זו קרא לנוער העברי לצאת חוצץ כנגד היהדות, והכריז כי בין הנוער היושב בארץ ובין היהדות אין קשר של ממש. על פי רטוש, יהדות אינה לאום כי אם דת, וכדת היא דת אוניברסלית, שאין לה שייכות טריטוריאלית של ממש. ניתן להיות יהודי בכל מקום, בדיוק כפי שניתן להיות נוצרי בכל מקום. על מנת שתוקם בישראל אומה, טען, על הנוער להשליך מאחוריו את היהדות, וליצור אומה עברית בעלת זהות משל עצמה המנותקת מהיהדות. מולדתה של אומה זו ומקומה הגאוגרפי הוא הסהר הפורה.

"הועד לגיבוש הנוער העברי פונה אליך באשר אתה עברי. באשר המולדת העברית היא לך מולדת בפועל ממש וכפשוטה - ולא בחזון, ולא כמשאת-נפש, ולא על דרך הדרש; ולא כפתרון לשאלת היהודים, ולא כפתרון לשאלות עולמיות, ולא כפתרון לתסביכים נפשיים שונים של מוכי-גלויות. באשר השפה העברית היא שפתך בפועל ממש וכפשוטה, שפת-אם ושפת תרבות ושפת-הנפש; השפה האחת והיחידה לרגש ולמחשבה. באשר המציאות שבה התגבש אפייך, שבה עמדת על דעתך, היא המציאות העברית, באשר נוף הנפש שלך הוא נופה של המולדת והעבר שלך הוא עברה של המולדת בלבד. באשר מיטב מאמציהם של הורים, מורים ומנהיגים ואנשי-רוח תלושים לא הועילו לחבב עליך ולקרב אל נפשך את רקע העיירה היהודית ואת ההיסטוריה של הפזורה היהודית, על הפוגרומים והגירושים ומקדשי השם; לא הועילו לעקור מלבך את ההתנכרות הטבעית לכל מבשרי הציונות בני הפזורה, ולכל אבותיה של הספרות היהודית בלשון העברית, ולכל ההוי של הפזורה היהודית, ולכל הפרובלימות של הפזורה היהודית. באשר כל אלה שנכפו עליך בתוקף כל הסמכויות תלויים על שכמך כבגד שאול, בלוי ומטולא ולוחץ." (מתוך כתב אל הנוער העברי)

מתוך התנכרות ליהדות, התנכרו הכנענים גם לציונות. על מדינת ישראל, לטענתם, להיות מדינה עברית, ולא "פתרון לשאלת היהודים". בישראל שלאחר העליות הראשונות נוצר מצב חדש, וכבר קם בה דור שעברית היא שפת אמו, ובינו לבין היהדות אין כל קשר מחייב. יתרה מכך, הגדרת העם בארץ כ"עם יהודי" היא הגדרה מזיקה, משום שאם ניתן להיות יהודי בכל מקום בעולם, אזי מדינת ישראל היא רק אנקדוטה בהיסטוריה היהודית, ואין לה חשיבות לקיומו של העם. על עם להיות קשור לטריטוריה ולשפה, והיהדות, מעצם טיבה, אינה יכולה לספק קשרים מסוג זה.

[עריכה] הכנענים וההיסטוריה

התנועה קידמה את הרעיון שמדינת ישראל, היא כנען העתיקה (ולדעת הוגים מסוימים הסהר הפורה או המרחב השמי כולו) בו חיו עמים קדומים בעלי תרבות מפוארת ומשותפת, וכי ההתפתחות ההיסטורית של תקומת עם ישראל בארצו הינה השבה לתחיה של אותם עמים קדמונים "עבריים", ושל תרבותם המפוארת, תוך דחיה של "היהדות" הדתית, לעומת "העבריות" השורשית, הילידית.

מכיוון שהכנענים ביקשו ליצור בישראל עם חדש, יש מאין, הם דרשו מעין אמנזיה היסטורית מקיפה, ניתוק מוחלט של העם בארץ מקשריו עם היהדות ועם ההיסטוריה של היהדות. אולם כפשרה על ניתוק זה, הם העלו על נס את תרבות המזרח הקדום, וגרסו כי זה העבר שעל העברים להתייחס אליו. יתרה מזאת, לגרסתם העם שישב בארץ בתקופת המלכים המקראיים לא היה יהודי, כי אם עברי, והוא חלק את תרבותו עם עמי האזור. התנ"ך, לטענתם (שהתגבשה על יסוד מחקרים של ביקורת המקורות בזמנו) משקף היסטוריה קדומה זו, אולם רק בחלקו, משום שהוא נערך בימי בית שני על ידי יהודים, ששכתבו את ההיסטוריה של האזור והתאימו אותה לתפיסתם.

חלק ניכר מהמאמץ הכנעני הוקדש למחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון ושל התרבויות ששלטו בו. אחד מהסימוכין לטענתם היה הספר "האלה ענת: שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות" של משה דוד קאסוטו, ובו תרגומים לעברית משירה אוגריתית (אוגרית הייתה עיר בצפון סוריה, שבה נתגלו בראשית המאה מסמכים רבים הכתובים באוגריתית, שהם בעלי חשיבות מרכזית בחקר ההיסטוריה של האזור), שביניהם לבין לשון המקרא קיים קשר סגנוני, שקשה להתעלם ממנו. "האלה ענת" וכתבים אחרים, שימשו יסוד מחקרי לטענתם של הכנענים, כי בארץ ישראל שררה בעבר תרבות בעלת אופי לא יהודי, שהייתה חלק בל ינתק מתרבות האזור כולו.

[עריכה] כנענים וספרות

בספרו "ספרות יהודית בלשון העברית" (הוצאת הדר, 1982), ניסה רטוש ליצור אבחנה בין "ספרות עברית" ל"ספרות יהודית בלשון העברית". לטענתו, ספרות "יהודית" ניתן לכתוב בכל שפה שהיא, ואף נכתבה ספרות כזו בשפות שונות. הרעיונות, סגנון הכתיבה ואופי "הספרות היהודית בלשון העברית" אינו שונה במהותו מהתכנים והסגנון של ספרות יהודית בשפות אחרות. רטוש וחבריו לתנועה (ובעיקר יש לציין את אהרון אמיר) גרסו כי על ספרות עברית להיות מחוברת למקום בו היא נוצרה, לטריטוריה הישראלית ולשפה העברית. הם העלו על נס את הספרות האמריקאית, שהצליחה, לדעתם, ליצור ספרות חדשה לעם חדש. נדמה כי על פי הכנענים, ניתן ליצור "ספרות עברית" בשני אופנים שונים - ספרות טריטוריאלית, שישראל היא חלק ניכר ומהותי בה, או ספרות שבלשונה וסגנונה קרובה לספרות המקרא והמזרח הקדום.

אחד מהכלים העיקריים שהם השתמשו הכנענים בכדי לכתוב ספרות עברית, היה לאמץ ביטויים ומלים (בעיקר מלים יחידניות, שבהן ראו הכנענים שריד מהמקרא "העברי", שלא הוצא בעריכה) מהמקרא, ושילובם בפואטיקה הקרובה ברוחה לפואטיקה המקראית והאוגריתית (בעיקר מבנה החזרה והתקבולת). הכנענים לא נמנעו מלהשתמש גם במלים עבריות חדשות, אולם חלק ניכר מהם הקפיד לא להשתמש בעברית משנאית. דברים אלה אינם מתארים את כל הספרות, שיצאה תחת ידי הכנענים, אלא הם מאפיינים בעיקר את הכתיבה של "הגרעין הקשה" של הכנענות.

כך, לדוגמה, קשה להבין את השיר "ההולכי בחושך" ו"את נשמת" של רטוש, מבלי להכיר את השירה האוגריתית, ואת פנתיאון האלים האוגריתי. ב"ההולכי בחושך" כותב רטוש, בין השאר:

"קשתו מִלֵּא ראשי הנפץ

ורעמו בתותחים

מרכבותיו עוטות שריון

לרכב מלחמה כבד

ובכנפיו מטוס קרב

ולהק מפציצים נוצץ

עֹז ימינו תזרע מוקש

"יבקע ימים בצוללות

וגאֻלה יתן לארץ

גאֻלה לכל עמה -

שולי תְכֶלְתּוֹ בארגמן

ינוחו על ארצות פרת".

ניתן לראות כאן את השילוב בין פואטיקה מקראית לבין מלים עבריות חדשות, וכן את הלאומיות הכנענית, שרטוש היה ממייצגיה המובהקים.

בשיר "את נשמת" כותב רטוש:

קֶרֶב אֲפִיק תְהֹמוֹתַיִם

קֶרֶש מֶלֶך אַב שָׁנִים

אֲשֶׁר מִיָּדוֹ נֵזֶר בַּעַל

אֲשֶׁר מִיָּדוֹ עֹז עֲנָת

אֲשֶׁר מִיָּדוֹ חֹכְמַת כּוֹשָׁר

אֲשֶׁר מִיָּדוֹ טוּב אֲשֵׁרָת

אֲשֶׁר מִימִינוֹ קֶרֶן בַּעַל

אֲשֶׁר מִשְׁמֹאלוֹ כֶּבֶד מוֹת"

בשיר זה, המתייחס בכותרתו לתפילת "אל מלא רחמים", מכניס רטוש את אלי כנען: ענת והבעל ומות. הוא כותב מעין תפילת אשכבה, אולם התפילה היא לאלים כנעניים, ולא לאל היהודי. מכיוון שחלק מאלי כנען נשאו שמות חופפים למלים עבריות (אל, צדק), קשה להבין שיר זה ללא הכרה קודמת עם המיתולוגיה הכנענית.

חוקר הספרות הידוע ברוך קורצווייל טען כי הכנענים אינם זרם שהגיע מן האין, אלא המשך ישיר לספרות של ברדיצ'בסקי ושאול טשרניחובסקי, שהיתוו אף הם (בשירים כמו "לנוכח פסל אפולו" ו"חזון נביא האשרה" לטשרניחובסקי) זרם השולל חלקים מסוימים מן היהדות, והשתמשו בסמלים פגניים. הספרות הכנענית, על פי קורצווייל, היא הקצנה של זרם זה, והיא שואבת ממנו חלק מסגנונה ורעיונותיה.

[עריכה] האמנות הכנענית

הביטוי החזותי של הגישה הכנענית היה שימוש בצורות ובסגנון ארכאי, בהשפעתה של האמנות של הסהר הפורה. במידה רבה נטייה זו שיקפה את התענינות בפיסול ובאמנות פרימיטיבית שהייתה באירופה בתחילת המאה ה-20. פעמים רבות היוה סגנון ארכאי זה ביטוי לסימבוליזם.

אחד מן האמנים הבולטים בתנועה הכנענית הוא הפסל יצחק דנציגר (1916 - 1977), שיצר בשנים 1938-1939 את הפסל "נמרוד", בהשפעת אמנות מצרית ומסופוטאמית. פסל זה הציג את נמרוד, דמותו של צייד מן התנ"ך כעלם צעיר נושא חרב, על כתפו בז ועיניו מביטות אל האינסוף. 'נמרוד' נתפש כביטוי לשאיפות לאומיות. השפעת הזרם הכנעני נמשכה שנים רבות והשפיעה על אמנים כגון משה קסטל(1909-1991), עמוס קינן ואחרים.

[עריכה] השפעת הכנענים

עם אנשי התנועה המוצהרים נימנו המשורר יונתן רטוש, וכן הוגים ופובליציסטים כגון עדיה חורון (ע.ג. חורון). אורי אבנרי פירסם את החוברות "שם" (1940), "במאבק" (1946) ו"המינשר העברי" (1958). סדרת מאמרים שפרסם חורון בירחון "קשת" בשנת 1965, התגבשה לאחר פטירתו לספר בשם "קדם וערב" שפורסם בשנת 2000. פרסומים אלו מהווים מניפסטים פוליטיים ותרבותיים, המנסים ליצור קשר ישיר בין התרבות השמית מהאלף השני לפני הספירה ובין תרבותנו היום, תוך הסתמכות על ההתקדמות בשדה הארכיאולוגיה, וחקר השפות השמיות.

השפעת הכנענים מבחינה פוליטית הייתה מוגבלת, אך השפעתם על חיי התרבות וההגות הייתה רבה. עם היוצרים שלקחו חלק בזרם זה נימנים הפסל יצחק דנציגר, שפסלו "נמרוד" הפך לסמל ויזואלי של הרעיון הכנעני, הסופר בנימין תמוז, הסופר והפובליציסט עמוס קינן, העיתונאי אורי אבנרי, הסופר והמתרגם אהרון אמיר, הוגה הדעות והבלשן עוזי אורנן ועוד רבים.

הרעיון של יצירת אומה חדשה בארץ, השונה מן היהודי הגלותי שקדם לה, מעולם לא הגיע לקדמת הבמה הרעיונית במתכונתו "הכנענית" הטהורה, אך השפיע השפעה נמשכת של ממש על ההגות הישראלית מאז ועד עתה. ראוי לציין כי במנהיגים ציוניים, ודווקא מהגדולים שבהם נמצא, בראיה היסטורית, קורטוב של "כנעניות". כך הדבר ביחסו של דוד בן גוריון לשפת יידיש, שבה לא דיבר מלה מיום עלותו לארץ ב-1906,יחסו הלא אמוציונלי לשואה, ראייתו את ארצות הברית כ"גולה", ולא כ"תפוצה", שלילתו המוחלטת של ציונות שאין עמה עליה והתרכזותו במורשת ההיסטורית של התנ"ך תוך התעלמותו ממורשת התלמוד.

[עריכה] ביקורת הכנענות

התנועה הכנענית זכתה כמעט מראשיתה לביקורת רבה. כבר ב-1945 פרסם נתן אלתרמן את השיר "מְרִיבַת קַיִץ" (השיר הוכלל אחר כך בקובץ "עיר היונה", שפורסם ב-1958), המתפלמס עם עיקרי התנועה הכנענית. בשיר זה לועג אלתרמן לניסיונם של הכנענים להתעלם מאלפי שנות קיום יהודי בגולה. בין השאר, נכתב בשיר:

שְׁעָרֵך הָאָדֹם עִם הַפְּסֹקֶת בָּאֶמְצַע

וּתְכוֹל קֶרַח עֵינַיִך עֵדִים לְרֵעַי

כִּי עָמַק בָּאֻמָּה תַּו סְפָרַד וּמַגֶּנְצָא

לא פָּחוֹת מִתָוָן שֶׁל קָדֵשׁ וְהָעַי.

וְלָכֵן - לַפּוֹסְלִים אֶת הַכֹּל עַד בַּרְנֵעַ,

לָאוֹמְרִים נְדַלֵּג עַל דוֹרוֹת עַד יְבוּס,

אַת עוֹנָה כַּמְצִיאוּת הַמַרְאָה צִפָּרְנֶיהָ

וְאוֹתָם מוֹרִידָה בְּלִי מֵשִׂים מִן הַסוּס.

הטענה המרכזית בשיר זה היא כי לא ניתן למחוק שנים כה רבות של גלות. המציאות פשוט לא מאפשרת זאת. במקום זאת מציע אלתרמן להניח להיסטוריה לעשות את שלה, ולא לנסות לכפות על היושבים בארץ הגדרה עצמית שהם לא יוכלו לקבל. רעיון זה נעשה ברור במיוחד במלים החותמות את השיר:

שׁוּלַמִית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת

וְאסוּר לְהַבִּיט דֶרֶך חֹר-הַמַנְעוּל.

רטוש הגיב במאמר חמש שנים לאחר מכן, ב-1950. הוא טען כי אלתרמן מתחמק מלהשיב לשאלות הזהות העומדות בפני היושבים בארץ. לדבריו, שיבה למסורת העברית הקדומה אינה רק אפשרית, אלא אף הכרחית.

עם זאת, אלתרמן לא היה היחיד שיצא כנגד הכנענים. בין החשובים במבקריהם היה גם ברוך קורצווייל, שפרסם ב-1953 את "מהותה ומקורותיה של תנועת 'העברים הצעירים'", מסה בה הוא מנתח את התנועה ותוקף אותה. קורצווייל טען כי שאיפת הכנענים להניע "קבוצות אתניות מקומיות" במזרח התיכון, שלהן "תכניות וארגונים מדיניים לאומיים משלהן" אינה מעשה קל כפי שהכנענים מעדיפים להאמין. למעשה, קורצווייל טוען כי הכנענים החליפו את ה"לוגוס", ההגיון, ב"מיתוס", וזוהי אשליה כמעט דתית.

"מאחר שהיא מקפחת במו ידיה את הרציפות ההיסטורית של עמה ומכניסה מושגים מעורפלים לתוכניתה הפוליטית, בהכריזה על 'ארץ העברים על הפרת' ומרבה להיאחז בארגומנטציות אירציונליות, עלולה היא בסופו של דבר למצוא מפלט בממלכת המיתוס".

"העברים הצעירים אינם הראשונים המשליכים את יהבם על התחדשות המיתוס. חידושם המקורי בא כאן באיחור-מה. זה למעלה ממאה שנים סובל העולם משיבות שונות אל חיק המיתוס. הבריחות השונות אל מיתוסים שונים המיטו עד כה שואה על האנושות. לטובת העברים הצעירים מוטב להניח שכל הפרשה על התחדשות המיתוס במחשבה האירופית לא נהירה להם. דיינו לפי שעה בציטאטה אחת מתוך ספרו של הויצינגה: 'תהליך הברבריזציה מתרחש אם בתוך תרבות עתיקת-יומין דוחק המיתוס את רגלי הלוגוס'". (ברוך קורצווייל)

עם זאת, נדמה כי קורצווייל העריך כמה מחברי התנועה הכנענית. באותו מאמר הוא מציין כי הכנענים עלולים, אם לא תמצא אליטה אחרת בארץ, להפוך לתנועה מובילה בחיים הפוליטיים בארץ ישראל. נבואה זו לא נתקיימה לבסוף, בעיקר בגלל השפעת השואה על תודעת בני הארץ, אולם ניתן למצוא השפעות כנעניות בחלקים נרחבים של התרבות העברית עד לימינו אלה.

[עריכה] לקריאה נוספת

ע.ג. חורון, קדם וערב הוצאת דביר, 2000.
יונתן רטוש, ראשית הימים: פתיחות עבריות, הוצאת הדר, 1982.
ברוך קורצווייל, "מהותה ומקורותיה של תנועת העברים הצעירים", ספרותנו החדשה המשך או מהפכה, הוצאת שוקן, תשכ"ב, עמ' 270-300.
יעקב שביט, מעברי עד כנעני, הוצאת דומינו, תשמ"ז.
הקבוצה הכנענית - בין ספרות ואידאולוגיה, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
"עלילות האלים - כל שירות אוגרית", מהדורה חדשה, מותקנת בידי צבי רין ושפרה רין, 1996.