החזית הלבנונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

החזית הלבנונית (בערבית: الجبهة اللبنانية, תעתיק מדויק: אלג'בהה אללבנאניה) הידועה גם בשמות חזית הכפור והפסגה המרונית הייתה קואליציה של מפלגות ימין לבנוניות, מרביתן נוצריות שהוקמה ב-1976 במהלך מלחמת האזרחים בלבנון. הקמתה נועדה להיות כוח-נגד לתנועה הלאומית הלבנונית של המחנה הרדיקלי בראשות כמאל ג'ונבלאט. המיליציה של החזית, "הכוחות הלבנוניים", הייתה כוח הלחימה המשמעותי מצד המחנה השמרני במהלך המלחמה.

[עריכה] הקמה

בדצמבר 1975 כינסו ראשי העדה והכנסייה המארונית, כנראה בתגובה להתכנסותה של "הפסגה האיסלאמית", את "הפסגה המארונית" אשר נודעה מאוחר יותר גם בשם הלא-רשמי "חזית הכפור", במטרה ליצור עמדה אחידה לכלל מחנה הסטטוס-קוו. הפסגה האשימה את הפלסטינים בהרס הסטטוס קוו העדתי אשר שרר בלבנון מאז ניסוח "האמנה הלאומית". באחת מפגישותיה, בספטמבר 1976, הודיעו משתתפי הפסגה על החלטתם להקים ארגון-גג לתיאום הפעילות המלחמתית של מחנה הסטטוס-קוו, בשם "החזית הלבנונית".

[עריכה] הרכב

המפלגות העיקריות שהרכיבו את החזית הלבנונית היו הכתאיב של פייר ג'ומאייל, בריגדת מרדה של סולימאן פרנג'יה, המפלגה הליברלית הלאומית של כמיל שמעון, ושומרי הארזים של אטיאן סאקר. מקימיה של החזית שיתפו פעולה בעבר עוד טרם הקמתה של התנועה. התנועה התפרקה עם בחירתו של בשיר ג'ומאייל לנשיאות ב-1982, ושיתוף הפעולה שלו עם ישראל, אליו התנגדו חלק מהמפלגות שהרכיבו את החזית.

בתחילת המלחמה לא גובשה עדיין המיליציה של החזית באופן רשמי, והיא מנתה כ-18,000 חיילי מיליציה, אולם מספר הלוחמים הקבועים היה קטן יותר. הפלנגות של מפלגת הכתאיב היוו את מרבית הכוח עם 8,000 לוחמים, המיליציה של מפלגתו של שמעון, הנמרים, תרמו כ-3,500 איש לכוח, וגם המראדה תרמו 3,500. המיליציה תנזים שלחה 1,500 מחבריה לכוח, שומרי הארזים נתנו 1,000 איש ומסדר הנזירים המרונים תרמו 200 לוחמים.

[עריכה] פילוג החזית

מנהיגי החזית נחלקו בדעתם לגבי המעורבות הסורית בלבנון: בעוד סמיר ג'עג'ע ובשיר ג'ומאייל התנגדו לה, אחרים כדוגמת סולימאן פרנג'יה ואטיאן סאקר תמכו בה, משום שחשבו כי מעורבות הסורים תסייע למחנה השמרני במאבקו עם המחנה הרדיקלי.

בריגדת מרדה של סולימאן פרנג'יה הפסיקו את שותפותם עם החזית ב-1978, לאחר רצח בנו טוני פרנג'יה וחברים נוספים במשפחתו על ידי קבוצה מהחזית שהונהגה על ידי סמיר ג'עג'ע. לטענת תומכי פרנג'יה, מדובר היה בניסיון של בשיר ג'ומאייל להשתלט על המרדה. תומכי אלו שנותרו בחזית טוענים כי פרנג'יה החל לנהל משא ומתן עם סוריה ועושה דברה הבולט בלבנון ראשיד כראמה, כדי לזכות בתמיכת סוריה שתעניק לו יתרון על פני המפלגות הנוצריות האחרות. לטענת תומכי החזית, הבריגדות של פרנג'יה החלו ברצף התנקשויות נגד בכירי מפלגת הכתאיב, ורק בעקבותיהן באה המתקפה על ביתו של פרנג'יה.

ב-1980 עזבה גם המיליציה בת ה-500 איש של המפלגה הליברלית הלאומית, הנמרים, את המפלגה (ואת הכוחות הלבנוניים). זאת לאחר התקפה של הפלנגות על בסיס המיליציה בסאפרה, כחלק מניסיונו של בשיר ג'ומאייל להשתלט על הכוחות הלבנוניים ("ליל הסכינים הארוכות"). הנמרים פסקו מלהוות כוח משמעותי, אולם מפלגתו של שמעון שרדה.

מפלגתו של אטיאן סאקר פרשה מהחזית לאחר שראשיה הסכימו להתערבות הסורית ב-1976. אולם המיליציה של שומרי הארזים המשיכה ללחום לצד החזית בקרבות המפתח, כמו הקרב במזרח ביירות ב-1978 ובזחלה ב-1981.

לאחר ההתנקשות בבשיר ג'ומאייל, נשיא לבנון, ראש מפלגת החזית ומפקד "הכוחות הלבנונים", ירש אותו אחיו על כס הנשיאות, ומינה את בן דודו פאדי פרם למפקד "הכוחות הלבנונים" בספטמבר 1982.

[עריכה] השלמה עם המעורבות הסורית

לאחר התנגדות התחלתית להסכם טאיף של 1989, התרצו אנשי החזית, לאור השפעתה הגוברת של סוריה שהקשתה להתנגד להסכם. הכוחות הלבנוניים, המיליציה של החזית, לחמו לצד הסורים, וב-13 באוקטובר חיסלו את מובלעת הכוח הנותרת של מישל עאון סביב ארמונו, והרגו את תומכיו הנותרים. במסגרת פירוקן של כל המיליציות (למעט חזבאללה), גם הכוחות הלבנוניים הפכו למפלגה בלבד.

[עריכה] כיום

עם תום המלחמה, היה סמיר ג'עג'ע לפוליטיקאי היחיד שהואשם בפשעים אותם ביצע במהלך המלחמה (כל השאר לא הואשמו, בשל החנינה שהחליט הפרלמנט הלבנוני להעניק לכל הצדדים הלוחמים). הוא הואשם ברצח משפחתו של סולימאן פרנג'יה, ושוחרר עם נסיגת הסורים מלבנון ב-2005, לאחר 11 שנות מאסר.

בשנים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לאחד את הכוחות של החזית. כיום תומכי ג'עג'ע חברים בפרלמנט הלבנוני ברשימת "הכוחות הלבנוניים", הם מחזיקים ב-5 מושבים (ארבעה אחוזים מהפרלמנט), ושותפים בממשלתו של פואד סניורה.