הפרדת הדת מהמדינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הפרדת הדת מהמדינה היא רעיון במחשבה המודרנית, כאשר הגישה היא שראוי למבני המדינה או הממשלה הלאומית להיות נפרדים מן המוסדות הדתיים. רעיון זה היה נושא לויכוח פוליטי לאורך ההיסטוריה.

בארצות הברית נקבעה הפרדת הדת מהמדינה על ידי סעיף היסוד בתיקון הראשון לחוקה ועל ידי התקדימים החוקיים בפירוש סעיף זה. בחוקותיהן של מדינות מערביות רבות אחרות קיימים סעיפים דומים. המונח "הפרדת דת ומדינה" מקורו במכתב שנכתב על ידי תומס ג'פרסון לקבוצת אנשים שהגדירו עצמם כבפטיסטי דנברי.

ישנו מגוון נקודות מבט בדבר ברמת ההפרדה הרצויה בין דת ומדינה. נקודת ההשקפה החילונית גורסת כי על הדת והמדינה להיות נפרדות לחלוטין זו מזו. אחרים גורסים כי על המדינה להיות בעלת מעורבות חלקית בדת, כגון על ידי תמיכה כלכלית במוסדותיה, אך אל לה להתבסס על דת אחת כדת המדינה. נקודת ההשקפה הדתית גורסת כי המדינה היא חלק בלתי נפרד מן הדת, ותומכת בדת מדינה. נושא קשור לכך הוא דת אזרחית.

הפרדת הדת והמדינה קשורה לחופש הדת, אך אלו שני נושאים שונים ואין להסיק באופן מוחלט כי מדינה שנהוגה בה דת מדינה אין בה חופש דת. כמו כן מדינה שאין בה דת מדינה אין ודאות שיהיה בה חופש דת. מדינות רבות מאפשרות חופש באמונה הדתית, אך אין מדינה המתירה חופש פולחן מוחלט. קיימים חוקים האוסרים ביגמיה, קיום יחסי מין עם ילדים, קרבנות אדם וכדומה, זאת גם אם מעשים אלו ודומיהם מהוים חלק מאמונתה הדתית של קבוצה מסוימת.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 העולם העתיק 1.2 ימי הביניים 1.3 התקופה המודרנית 2 מניעים לדיון בנושא 3 חילוניות מול שלטון הדת (תאוקרטיה) 4 הפרדת דת ומדינה למעשה 5 מדינות בעלות הפרדה בין דת ומדינה 5.1 אוסטרליה 5.2 קנדה 5.3 צרפת 5.4 גרמניה 5.5 יפן 5.6 פיליפינים 5.7 שבדיה 5.8 תורכיה 5.9 ארצות הברית 5.9.1 קרבות משפטיים בארצות הברית בנושא ההפרדה 5.10 אקטיביזם אמריקני בעד ההפרדה 5.11 מדינות אחרות 6 מדינות בעלות דת מדינה 6.1 פינלנד 6.2 נורבגיה 6.3 בריטניה 6.4 יוון 6.5 דנמרק 7 מדינות בהן הנושא בשינוי מתמיד 7.1 רוסיה 8 דיון 8.1 טענות דתיות בעד הפרדה 8.2 טענות חילוניות בעד הפרדה 8.3 טענות דתיות נגד הפרדה 8.4 טענות חילוניות נגד הפרדה 9 סוגיית הפרדת הדת מן המדינה בישראל 10 לקריאה נוספת

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] העולם העתיק

האינטראקציה בין דת ומדינה בעולם העתיק עשויה הייתה להיות שליטה טוטלית, שאופיה השתנה ממדינה למדינה. שליטי רומא נחשבו אלים, ושלטו בדת המדינה. בזמנים שונים לאורך שלוש המאות הראשונות של התקופה הנוצרית המצטרפים לדת הנוצרית היו צפויים לעונש מוות לפני תקופתו של קונסטנטין ב- 313 לספה"נ, בעיקר מפני שלא הכירו באלוהותו של הקיסר ולא קיבלו עליהם את דת המדינה. לפיכך היה המלטרף לנצרות אויב פוליטי של המדינה, וככזה צפוי היה לעונש מוות. לפי המסופר בתנ"ך, ישראל הקדומה הייתה אף היא תיאוקרטיה.

[עריכה] ימי הביניים

בתקופת ימי הביניים התקיימו במערב מדינות בהן היה שלטון מלוכני שאופיין בעליונותו של המלך, לה הוענקה לגיטימציה דתית, וכן רשויות דתיות- כנסייתיות אשר תחת סמכות האפיפיור התיימרו לייצג את מלכות האל עלי אדמות. הניגוד בין המלוכה האבסולוטית, כלומר המדינה, לבין רשויות הדת, כלומר הכנסייה, הוביל למאבקי כוח ומשברי מנהיגות, שהובילו לכמה מהארועים החשובים בהיסטוריה של המערב. המדינה הראשונה בה הונהגה הפרדת דת ממדינה באופן רשמי הייתה בריטניה, עם ביטול חוק המבחן. (חוק המבחן אפשר רק לנוצרים אנגליקנים לעבוד בשרות הציבורי. ביטולו פתח את הדרך לשרות הציבורי בפני כל מי שאינו נוצרי אנגליקני). בארצות המזרח, לעומת זאת, היה שלטון האסלאם מוחלט, ומלכי ארצות האסלאם הוגדרו כשליחיו. הלגיטימציה שמעניק האסלאם לח'ליף כשליט אבסולוטי מנעה מאבקי דת ומדינה נוסח אירופה. (להרחבה ניתן לעיין במשנתו של אלמאורדי).

[עריכה] התקופה המודרנית

במדינות רבות כיום נהוגה הפרדת דת ומדינה ברמות שונות. עם זאת עדיין קיימות מדינות בהן שולטת הדת והמדינה כפופה לה, דוגמת איראן.

[עריכה] מניעים לדיון בנושא

להלן מספר סיבות התומכות בהפרדת הדת מן המדינה:

• מבחינה היסטורית, נרמסו בדרך כלל זכויות המיעוטים על ידי הרוב. אלו המשתייכים לקבוצת מיעוט דתית מצאו עצמם לעיתים קרובות מוטרדים, נרדפים ומנודים חברתית.
• הדת עשויה לפגוע במדינה. אמונה דתית, למשל, עשויה לגרום למדינה להכנס למלחמה הרסנית, או לחילופין לעמוד מן הצד דווקא כאשר שימוש בכוח נחוץ לשמירה על המדינה. הדת עשויה להשפיע על מדיניות ציבורית באופן שיפגע באלו שאינם נשמעים לצווי הדת. דוגמה לכך היא יחסה של הכנסייה הקתולית אל הבפטיסטים, שהוביל לרדיפתם והגירתם לארצות הברית. בנוסף, אמונה דתית עשויה להקשות על הויכוח הפוליטי, שכן בלתי אפשרי להתווכח עם אמונה.
• המדינה עשויה לפגוע בדת -על ידי שלילת טקסים דתיים, איסור על השתתפות או קיום אספקטים שונים שבהם מתבטאת הדת בחיים האזרחיים, או העדפת דת אחת על פני האחרת תוך פגיעה בדת שאינה מועדפת.

[עריכה] חילוניות מול שלטון הדת (תאוקרטיה)

חילוניות היא האמונה שמוסדות המדינה צריכים להיות חילוניים. כלומר, העדרה של דת מדינה, אי העדפת דת אחת על פני האחרת, ואי קיומם של מניעים דתיים לפעולותיהם של הפוליטיקאים. למדינה חילונית אין כוח כפיה על הדתות השונות שבה, ולדתות אין כל כוח פוליטי או השפעה פוליטית על הממשלה. רבות מן הדמוקרטיות המערביות מעניקות חשיבות רבה להפרדת הדת מן המדינה. לחלקן, כגון ארצות הברית וקנדה, אף יש סעיפים מיוחדים בחוקה שפורשו כאיסור על הממשלה להעדיף דת אחת על פני האחרת.

בדמוקרטיות אחרות, כגון בריטניה, קיימת דת מדינה אך ישנה סובלנות כלפי אזרחים בני דתות אחרות. במדינות כאלו יתכן שראש הממשלה או ראש המדינה, או אישים בכירים אחרים, ידרשו לפי חוק להיות בני הדת המוגדרת כדת מדינה.

קצהו השני של הספקטרום היא התאוקרטיה: מדינה בה אין כלל הפרדה בין דת ומדינה, ובה החוק והמשפט מבוססים על פירוש טקסטים דתיים, כגון התנ"ך או הקוראן. מדינות כאלו הן למשל ערב הסעודית, איראן והותיקן. במדינות כאלו מנוהלים עסקי המדינה על ידי סמכות דתית או נציגיה המורשים. האזרח בתיאוקרטיה אמור להיות בן דת המדינה מתוקף היותו אזרח, ונדרש חוקית להאמין ולקיים מצוות דת זו.

למרות העדפתם את המדינה כנייטרלית בעניין הדת, אין הדוגלים בחילוניות מתנגדים לדת. למרות שהם דוגלים במדינה נייטרלית מבחינה דתית, בדרך כלל אין החילונים חושבים שעל המדינה להתנגד לדת. בכל זאת האשימו ביקורות דתיות מסורתיות את החילוניות כאתאיזם. אלו שהאמינו כי למדינה מחויבויות דתיות, או שעליה להישמע לערכים דתיים, החשיבו בדרך כלל את החילוניות כאתיאיזם.

מספר פילוסופיות פוליטיות, כגון המרקסיזם, מתנגדות ככלל לדת, ורואים בהשפעתה על המדינה והחברה גורם שלילי. מדינות הדוגלות רשמית בגישה זו, כגון מדינות הגוש המזרחי במזרח אירופה, יהיו אתיאיסטיות באופן רשמי, וירדפו מי שיאמין בדת כלשהי.ביקורות בנושא מדינה אתאיסטית גורסות כי היות שאתיאיזם הוא כשלעצמו סוג של אמונה, הרי שמדינה אתיאיסטית היא למעשה סוג של תאוקרטיה.

יש טוענים כי החילוניים המתנגדים לביטוי דעות דתיות על ידי מנהיגים פוליטיים, או מעל בימת הממשלה, סותרים למעשה את חופש הביטוי. הסוגיה הופכת מורכבת יותר כאשר קשה לקבוע האם המנהיג הפוליטי מדבר בנימה אישית או מתוקף עמדתו הפוליטית.

[עריכה] הפרדת דת ומדינה למעשה

הפרדת הדת מן המדינה מופיעה במספר אופנים:

• חוקית
• וולונטרית, כגון כנסיות המאפשרות קיום טקסים דתיים בכנסייה או בבית

ישנן מדינות המקימות הפרדת יציבה בין דת ומדינה, ואחרות בהן הנושא מצוי בויכוח פוליטי בלתי מוכרע. חוקת 1905 בצרפת החלה פולמוס בנושא שאף הוביל להתפרעויות.

הפרדת דת ממדינה היא נושא הקשור לחופש הדת אך נפרד ממנו. במדינות שונות בהן קיימת דת רשמית, כגון בריטניה ובלגיה, קיים עם זאת גם חופש דת. עם זאת יתכן כי לא תהיה למדינה דת או דתות רשמיות, ובכל זאת תהא מתנגדת לאתיאיזם או לבני דתות שאינן הדת המקובלת. בארצות הברית, למשל, אין דת רשמית כלשהי ובכל זאת נרדפו האתיאיסטים במחוזות רבים במהלך המאה ה-19.

ישנם פירושים שונים למהות הפרדת הדת מן המדינה:

• מנקודת מבט חוקית וכלכלית: אל למדינה ליזום פעילויות דתיות או לממנן, ואולי אף רצוי לאסור מימון פעילויות לא דתיות שמאורגנות על ידי ארגונים דתיים.
• התנגדות להפיכת האמונות הדתיות לגורם משפיע על המדיניות הציבורית, מניעת התערבות רשויות דתיות בעניניהן של רשויות המדינה, ומניעת קידום פוליטיקאים המביעים עמדות דתיות במסגרת תפקידם הציבורי.

בצרפת, למשל, חל איסור על פי החוק למימון פעילויות דתיות מכספי המדינה (למעט הכמרים הצבאיים ושבחבל אלזס-לוריין), אך המדינה כן מממנת פעילויות לא דתיות של מספר בתי ספר דתיים פרטיים, במידה והדבר תואם את מדיניותה הכללית ואינו מבוסס על ההבחנה הדתית. בדרך כלל נשמרת הדת בצרפת מחוץ למעגל הפוליטי.

[עריכה] מדינות בעלות הפרדה בין דת ומדינה

במדינות שונות נהוגות גישות שונות לגבי ההפרדה.

[עריכה] אוסטרליה

מאז הקמת האיחוד האוסטרלי ב- 1901 ניתן בה חופש דת ודת המדינה הוצאה מן החוק. פרק 116 בחוקה האוסטרלית אומר: אין לאיחוד לחוקק חוק כלשהו לביסוס דת כלשהי, או לקידום השקפה דתית, או לאיסור פעילות בשם דת כלשהי. הדת לא תהווה קריטריון לקבלה להכשרה למשרד או משרה ציבורית. [1] מספר שופטים אוסטרליים (עיין מרפי ([2])) הרחיקו לכת באמרם כי אל לממשלה לתמוך בבתי ספר דתיים פרטיים כלל. בכל זאת מאשר בית המשפט הגבוה של אוסטרליה באופן עקבי מימון בתי ספר דתיים.

נושא הפרדת הדת מן המדינה באוסטרליה נדון באופן כללי פחות מאשר בארצות הברית. הפרלמנט האוסטרלי עדיין פותח את מושביו היומיים בתפילה. ההשתתפות בתפילה אינה חובה אך רבים מחברי הפרלמנט משתתפים בה.

[עריכה] קנדה

כמו לרוב המדינות, גם לקנדה נקודת מבט משלה באשר ליחסי הגומלין הראויים בין דת ומדינה. אין בקנדה דת מדינה, אך ישנן מספר קבוצות דתיות מועדפות. ברוב חלקיה של קנדה קיימת מערכת חינוך קתולית במקביל לזו הציבורית. בתי ספר אלה, המנוהלים לפי עקרונות קתוליים וכוללים פעילויות דתיות, ממומנים על ידי הממשלה הקנדית ממש כשם שממומנים בתי הספר החילוניים. הם מקבלים גם תלמידים שאינם קתוליים ואף שאינם נוצריים, המעוניינים ללמוד בהם בשל רמת החינוך וההזדמנות ללמוד בסביבה בה המוסר והרוחניות אינם מחוץ לתחום. כרוב המדינות, צורת ההפרדה המאפיינת את ארצות הברית אינה קיימת בקנדה. אין איסור או הגבלה על מימון ממשלתי לפעילויות דתיות.

מגילת החרות והזכויות של קנדה, הכלולה בחוקה, קובעת כי "קנדה מיוסדת על בסיס עקרון ההכרה בעליונותו של האל ומצוותיו" [3]. כן מובטח חופש הדת. בית המשפט העליון של קנדה, במקרה של Her Majesty The Queen in Right of Canada v. Big M Drug Mart Ltd., [1985] (1 S.C.R. 295) קבע כי החוק משנת 1906 שחייב את רוב בתי העסק להיות סגורים ביום ראשון אינו לגיטימי ב"חברה דמוקרטית וחפשית", ומהווה נסיון בלתי חוקי לכונן חוק על בסיס דת. (ראו גם החוק הכחול).

[עריכה] צרפת

מאז 1905 קיים בצרפת חוק המחייב הפרדת בין דת ומדינה, ואוסר על המדינה להכיר או לתמוך בדת כלשהי. לפי חוקת צרפת מהווה חופש הדת זכות חוקתית. במהלך הזמן דנו רבות בחוק זה. צרפת דבקה ברעיון הlaïcité, שמשמעותו אי התערבות ממשלתית במישור החיים הדתיים ואי התערבות דתית בענייני הממשלה, וכן נייטרליות ממשלתית קשוחה בנוגע לענייני דת. פניית פוליטיקאים לאמונות דתיות לצורך הצדקת מדיניות ציבורית נחשבת מעידה מביכה, שכן מקובל להותיר אמונות דתיות מחוץ למישור הציבורי. אמנם מדיניות המס הציבורי תומכת במספר בתי ספר הקשורים לכנסייה, אך בתי ספר אלו חייבים להסכים ללמד לפי תוכנית לימודים זהה לזו של בתי הספר הציבוריים, ונאסר עליהם לאלץ את תלמידיהם להשתתף בשיעורי דת או להפלות תלמידים על בסיס דתי. כנסיות, בתי כנסת, מקדשים וקתדרלות שנבנו לפני 1905 ועל חשבון מתפלליהם, נחשבים כעת רכוש המדינה והכלל. עם זאת מותר להשתמש בהם לצורך פעילות דתית בתנאי שהשימוש רצוף. יש הטוענים שקיים בנושא זה סיבסוד לא הוגן המפלה לרעה את האסלאם. בחבל אלזס-לוריין שהיה בשליטת גרמניה כשנקבעה חוקת 1905 והוחזר לצרפת רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, עדיין תקף החוק שקדם ל-1905 ומבוסס על קונקורדט, המבטיח מימון ציבורי למוסדות הכנסייה הקתולית, הלותרנית, הקלויניסטית וכן ליהדות, כולל חינוך ציבורי בדתות אלו. מאפיין יחודי לחבל זה הוא תשלום לכמרים על חשבון המדינה, והבישופים ממונים על ידי הנשיא בהמלצת האפיפיור. ויכוח תקופתי פורץ מדי פעם בנוגע לנושא זה וכן מאפיינים חוקיים יוצאי דופן אחרים של החבל, כמו גם בנוגע להוצאת דתות אחרות מכלל הסדר זה.

[עריכה] גרמניה

בתקופה שאחרי המלחמות שלאחר תקופת הרפורמציה חילק העקרון "אשר לו השלטון, לו הדת" את האימפריה הרומית הקדושה למדינות בעלות אמונה אחידה. עקרון זה, שהיה מורכב בשל השינויים בגבולות המדינות בתחילת המאה ה-18, בא לקיצו עם נפילת כל המונרכיות הגרמניות במהפכת 1918.

כיום נפרדת הדת מן המדינה, אך ישנו שיתוף פעולה ביניהן בתחומים רבים, שהחשוב שבהם הוא התחום החברתי. כנסיות וקהילות דתיות, במידה והן גדולות, יציבות ונאמנות לממסד, עשויות לקבל מן המדינה מעמד מיוחד כ"שיתוף פעולה תחת החוק הציבורי" המתיר להן לגבות מס מיוחד מחבריהן. הכנסות אלו נאספות על ידי המדינה בתמורה לתשלום שמעבירה הכנסייה למדינה. לימודי דת (לחברי אותה דת) כנדרש על ידי המוסד, הם דבר רגיל ברוב בתי הספר בגרמניה. הם מאורגנים על ידי המדינה אך נמצאים במקביל תחת השגחת הקהילה הדתית בהתאמה. מורי לימודי הדת מוכשרים באוניברסיטאות ציבוריות.

הורים, או התלמידים עצמם החל מגיל 14, רשאים להחליט שלא להשתתף בשיעורי הדת, אך רוב בתי הספר דורשים השתתפות בשיעורי "אתיקה" או "פילוסופיה" כתחליף. בחלקים מן המדינה קיים מספר קטן אך משמעותי של בתי ספר דתיים הממומנים ברובם (אם כי לעולם לא מימון מלא) על ידי המדינה. עם זאת איש אינו חייב ללמוד בהם. ויכוח ציבורי משמעותי התקיים בעניין כאשר הצהיר בית המשפט החוקתי הפדרלי בשנת 1997 כי החוק הבווארי המחייב הצבת צלב בכל כיתה אינו חוקי. בואריה החליפה חוק זה בחוק שדרש את אותו הדבר, אלא אם כן יגישו ההורים תלונה רשמית נגד המדינה.

עם העלייה המשמעותית במספר המוסלמים בעקבות הגירתם לגרמניה, התפתח דיון מתמשך בנושא הצעת שיעורי אסלאם לתלמידים המוסלמים. תכניות אלו נבלמו בשל קשיים בארגון תוכנית לימודים שתתאים לכל הספקטרום האסלאמי. לאחרונה קבע בית המשפט האדמיניסטרטיבי הפדרלי כי הפדרציה האסלאמית בברלין מתאימה להגדרת קהילה דתית לפי החוק בברלין (השונה משמעותית משאר המדינה). כתוצאה, החליטה ממשלת ברלין להתחיל הוראת אסלאם בבתי ספר ציבוריים באזורים בהם אחוז משמעותי מן האוכלוסייה הם מוסלמים. ויכוח מתמשך מתנהל בנושא הכנסייה הסיינטולוגית, כיון שמדינות גרמניה מסרבות להכיר בקבוצה זו כזכאית למס המיוחד שגובות קהילות דתיות, ומחשיבות אותה כעסק לעניני מסים. בנושא זה הועלו טענות כי הכנסייה הסיינטלוגית מטפחת תרבות טוטליטרית. על כל פנים אין בטענות אלו כדי לאסור את פעילותה של הכנסייה הסיינטולוגית בגרמניה. [4]

[עריכה] יפן

סעיף 20 בחוקתה של יפן, שנקבע ב- 1946 ועדיין תקף, קובע הפרדה בין ארגונים דתיים למדינה והבטחת חופש הדת: " אל לארגון דתי כלשהו לקבל פריבילגיה כלשהי מן המדינה, או לקחת חלק בפעילות רשות פוליטית כלשהי. אין להפלות אדם שלקח חלק בפעילות דתית כלשהי, חגיגה או פולחן. על המדינה וגופיה להימנע מחינוך דתי או פעילות דתית אחרת". עם זאת, קיימת ביפן מפלגה בעלת זיהוי דתי המזוהה עם בודהיזם. פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית יפן הם נוצרים.

היסטורית, בזמן מלחמת העולם השניה, לפני כינון הממסד הקיים כיום וכאשר הייתה האימפריה היפנית לא דמוקרטית, דת השינטו הייתה הדת המגובה על ידי הממשלה, אשר העמידה את הקיסר הירוהיטו והאל שינטו בראש המדינה.

[עריכה] פיליפינים

במהלך השנים הרבות בהן היו הפיליפינים נתונים למשטר קולוניאלי לסוגיו, עברה מערכת היחסים בין דת ומדינה שינוי: משיתוף פעולה של הכנסייה הקתולית עם הממשלה בתקופה הספרדית ועד להפרדה כיום. להרחבה בנושא מעמד הכנסייה והמדינה כיום - ניתן לעיין בדו"ח בנושא חופש הדת שהופק על ידי מחלקת המדינה של ארצות הברית. [5]

[עריכה] שבדיה

בשבדיה הופרדה הכנסייה הלותרנית חלקית מן המדינה בשנת 1999. הכנסייה השבדית עדיין נהנית ממעמד מיוחד. כיום ניתן לרשום ארגונים של דתות נוספות, אך אלו לא יזכו למעמד דומה וכן לא יוכלו לספק שירותים כגון נישואין וקבורה. מאמצים מתמשכים מתקיימים בשבדיה לביטול המעמד המיוחד ממנו נהנית הדת הרשמית. מאמצים אלו הוכתרו בהצלחה חלקית, למשל בנושא נישואין: כל אדם מורשה על ידי השלטונות יכול כיום לקיים טקס זה.

[עריכה] תורכיה

תורכיה מחשיבה עצמה כמדינה בעלת הפרדה כמעט מוחלטת בין דת ומדינה מאז תקופתו של מוסטפה כמאל אתא תורכ אשר ב- 3 במרץ 1924 הפרידה את השלטון (הח'ליפות) מן האסלאם. משמעות הדבר למעשה היא כפיפות הדת לשלטון, יותר מאשר הפרדה. האסלאם הסוני, המהווה רוב באוכלוסייה, מאורגן דרך המדינה בעזרת "המחלקה לשירותים דתיים" וממומן על ידי המדינה. קהילות סוניות עצמאיות הן בלתי חוקיות. דתות מיעוט, כגון האסלאם העלווי, הארמנים והיוונים אורתודוקסים ממומנות על ידי הממסד כדתות עצמאיות, והיחס אליהן סובלני בדרך כלל, אך מימון זה אינו מעניק זכויות קהילתיות כלשהן. עם זאת מעניק הסכם לוזאן זכויות דתיות מסוימות ליהודים, יוונים וארמנים, אך לא - למשל - לסורים אורטודוקסים או קתולים.

[עריכה] ארצות הברית

במאה ה-16 והלאה במאה ה-17 החלה הגירת אירופאים רבים ליבשת אמריקה, למה שיכונה לימים ארצות הברית. חלקם הונעו על ידי השאיפה לעצב את אמונתם באופן חפשי. אלו כוללים מספר גדול של נונקונפורמיסטים כמו גם פוריטנים, צליינים ואנגלים קתולים. על כל פנים, למעט יוצאי דופן מועטים כגון רוג'ר ויליאמס מן רוד איילנד ולורד בלטימור הקתולי ממרילנד, רובן הגדול של קבוצות אלו לא האמינו בסובלנות דתית, ובמקרים מסוימים אף הגיעו לאמריקה בשאיפה לכונן תיאוקרטיה. היסטוריה זו ואמונות אלו אוחדו אל תוך חוקת ארצות הברית עם אישור מגילת הזכויות המכילה את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית. הסעיף בתיקון הראשון המאמץ את עקרונות המייסדים בנוגע להפרדה בין דת ומדינה וחופש הדת ידוע כסעיף היסוד. סעיף זה קובע כי "אל לקונגרס לאשר חוק בעניין מוסד הדת, או האוסר חופש פולחן..." הפרשנות לסעיף זה היא באחריות בית המשפט העליון של ארצות הברית. לאחר מלחמת האזרחים הועבר בקונגרס הרפובליקני התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, להבטיח שעקרונות מגילת הזכויות ייושמו על ידי ממשלות המדינות, הווה אומר מדינות הדרום. על כל פנים החליט בית המשפט העליון ליישם זכויות אלו באופן סלקטיבי על ידי שורת החלטות לאורך מספר שנים, בתהליך הקרוי "אינקורפורציה".

נקודת המבט המודרנית, שאומצה על ידי בית המשפט העליון במחציתה השנייה של המאה התשע עשרה, היא שאין אפשרות לשום ממשל – פדרלי, מדינתי או מקומי – להחליט על פעולה או מדיניות המעדיפה באופן בוטה דת אחת על פני האחרת, או המעדיפה מאמין באלוהים או באל על פני שאינו מאמין. יש לציין כי שופט בית המשפט העליון קלרנס תומס, המעדיף את פירושם של המייסדים לחוקה וליישומיה, אינו מסכים עם נקודת מבט זו.

ההפרדה בעידוד בית המשפט לא התרחבה לכל האלמנטים של דת אזרחית. חוקית, נושא מטבע המדינה את המוטו "באל אנו בוטחים". מושבי הקונגרס נפתחים בתפילה, ושבועת הנאמנות מכילה את הביטוי "אומה אחת, בחסות האל".פסקי בית המשפט תומכים באזכורים דתיים-לכאורה אלו ורואים בהם ביטויים טקסיים לא מהותיים, או משתמשים בתאוריות חוקיות אחרות. לאחרונה נעשו נסיונות לשנות את הסטטוס-קוו, ללא הצלחה. מספר ביטויים דתיים שהיו בשימוש ציבורי, כגון חלקים מסוימים מעשרת הדיברות באולמות בתי משפט או סצנות של הולדת ישו בשטחים ציבוריים, הוכרזו לאחרונה כבלתי חוקיים.

הדת משחקת תפקיד משמעותי בפוליטיקה הלאומית, ביחוד בויכוחים אודות שאלות מוסריות כגון הפלה מלאכותית, המתת חסד והומוסקסואליות. עולות גם שאלות הקשורות ישירות ליחסי דת - מדינה, כולל השאלה העולה לאחרונה לגבי השימוש ב"שוברי בתי ספר" - האם יש לאפשר להורים להשתמש בהם לצורך תשלום לימודי ילדיהם בבתי ספר דתיים, אם לאו, וכן מעמדן של יוזמותיו מבוססות האמונה של הנשיא ג'ורג' ווקר בוש.

המשתתפים הדתיים הבולטים ביותר בפוליטיקה הלאומית הם הנוצרים האוונגליים, הקשורים באופן כללי למפלגה הרפובליקנית ופועלים בדרך כלל באזור הקרוי "החגורה התנ"כית" בדרומה ובמרכז מערבה של ארצות הברית. גם פרוטסטנטים אחרים, קתולים, מורמונים, יהודים, לא מאמינים ובעלי אמונות אחרות אף הם פעילים למדי. מספר קבוצות דתיות שואפות להגביר את יכולתה של הממשלה לאפשר ביטויים דתיים שונים. קבוצות אלו מדגישות לעיתים קרובות את הדמוגרפיה וההיסטוריה הנוצרית של המדינה. גישה השכיחה בקרב הפוליטיקאים בעלי מחנה תומכים דתי חזק היא שילוב טקסטים דתיים ואמונות לתמיכה במדיניות מסוימת. באזורים אחרים תיתכן סובלנות פחותה לביטויים כאלו מצד פוליטיקאים ועובדי המנגנונים הממשלתיים.

למרות העדרך דרישות דת מבחינה חוקית מעובדי מנגנוני המדינה, מעדיפים המצביעים בדרך כלל להצביע לאדם שהם יכולים להזדהות עמו, גם מבחינת האמונה הדתית. כמעט לכל נשיא הייתה זיקה לנצרות. לפחות 90% מחברי הקונגרס העשירי מ- 1998 ידועים כנוצרים, כאשר הקתולים, הבפטיסטים והמתודיסטים לבדם מהווים כמחצית מהם. [6]. הדמוגרפיה המקומית מגוונת יותר, ולפיכך גם נטיותיהם הדתיות של הפוליטיקאים המקומיים.

[עריכה] קרבות משפטיים בארצות הברית בנושא ההפרדה

[עריכה] אקטיביזם אמריקני בעד ההפרדה

[עריכה] מדינות אחרות

ניתן לעקוב אחר מצב הפרדת הדת מן המדינה - כפי שמוערך על ידי ממשלת ארצות הברית - כמעט בכל מדינה בעולם, על ידי הקלקה על האזור הגאוגרפי המתאים בשורה השמאלית בWeb page, המתוחזק על ידי מחלקת המדינה של ארצות הברית.

[עריכה] מדינות בעלות דת מדינה

[עריכה] פינלנד

מעמד הכנסייה האוונגלית הלותרנית הפינית והכנסייה האורתודוקסית הפינית מוגן בחוק. לשתי הכנסיות זכות לגבות מס מן החברים בהן ומן התאגידים שבבעלותם, ומס זה נגבה על ידי המדינה. ניהול הכנסיות נעשה מתוקף חוקי הכנסייה, שטיוטותיהם מוכנות על ידי כנסייה ונחקקים על ידי הפרלמנט. באוניברסיטאות המדינה קיימים לימודי כמורה של דתות המדינה. הכיוון הכללי היה הגבלת והסרת הפריבילגיות הניתנות לדתות המדינה, ונכון

[עריכה] נורבגיה

[עריכה] בריטניה

[עריכה] יוון

[עריכה] דנמרק

[עריכה] מדינות בהן הנושא בשינוי מתמיד

[עריכה] רוסיה

[עריכה] דיון

[עריכה] טענות דתיות בעד הפרדה

[עריכה] טענות חילוניות בעד הפרדה

[עריכה] טענות דתיות נגד הפרדה

[עריכה] טענות חילוניות נגד הפרדה

[עריכה] סוגיית הפרדת הדת מן המדינה בישראל

סוגיית הפרדת הדת מן המדינה בישראל סבוכה ומורכבת. מעצם הגדרתה, מדינת ישראל היא מדינת היהודים – ויהודי הנו השתייכות דתית לא פחות משהוא השתייכות לאומית. חוק השבות, לפיו זכאי כל יהודי להגר לישראל, מעניק זכות לאזרחות על בסיס מוצא יהודי. יהדות זו נקבעת לפי ההלכה, המגדירה יהודי כבן לאם יהודיה או כאדם שהתגייר. הווה אומר, הגדרת האזרח בישראל מבוססת במידה רבה על היהדות. היהדות משמשת כדת מדינה: חגי ישראל הינם ימי חופש מבית הספר ומהעבודה, עבודה בהם מצריכה היתר מיוחד, ומי שמוכרח לעבוד בהם מקבל פיצוי על כך. ישנם חוקים רבים המסתמכים על היהדות: איסור מכירת חמץ בפסח, אי פעולת תחבורה ציבורית בשבת באזורים שונים בארץ, נישואין וגירושין. מערכת שלמה של בתי דין רבניים הפועלת בארץ מגובה על ידי המדינה וממומנת על ידה. כל אלו ועוד מציירים תמונה של מדינה אשר לה דת רשמית, ואין בה הפרדה בין דת ומדינה. עם זאת, בישראל אזרחים לא-יהודים רבים, ונוסף להם אזרחים יהודים רבים אשר אינם מקיימים את מצוות היהדות. בישראל קיימת במידה רבה סובלנות דתית כמדיניות – בני דתות אחרות זכאים לחופשה בימי חגם, ואין מונע אותם להקים מוסדות ציבור דתיים כגון כנסייה ומסגד. גם האזרח היהודי החילוני אינו מחויב לקיים מצוות היהדות כל עוד אינו מפר חוק: למשל, כל אחד יכול לאכול חמץ בפסח בביתו הפרטי. החוק אוסר על מכירת חמץ בפסח, לא על אכילתו באופן פרטי.

סוגיית הפרדת הדת מהמדינה בישראל נתונה בוויכוח מתמיד: מחד, טוענים חלק מהחילוניים, אין רצונם לקיים את היהדות, וראוי שמדינה דמוקרטית מודרנית לא תכפה על אזרחיה קיום חוקים שאבד עליהם הכלח ובניגוד לרצונם. מאידך, טוענים הדתיים, הפרדת הדת מהמדינה תגרום לאבדן צביונה של המדינה כמדינה יהודית. יש לציין כי יש דתיים שסוברים שיש להפריד דת ממדינה, ומאידך יש חילונים שסוברים שאין לעעשות כן. ויכוח עז בסוגייה נטוש בכל רבדי החברה: החל ברמת הכנסת, בנוגע לחוקים שונים, דרך אנשי ציבור ורוח, וכלה ברמת הרחוב: זריקת אבנים על ידי חרדים על נוסעי מכוניות בשבת היא דוגמה לכך. עד עתה אין הכרעה בסוגיית הפרדת הדת מן המדינה. מן הנושאים העומדים בראש סדר היום ועולים לכותרות מדי פעם נמצאים נושא הגיור, נישואין וגירושין, כשרות, שבת ואזרחות. אחד הגורמים המונעים החלטה בנושא הוא היעדר חוקה במדינת ישראל. דבר זה מאפשר פירוש מרחיק לכת של חוקי יסוד שונים וכוונת המחוקק, לשביעות רצונו של צד אחד ולמורת רוחו של הצד האחר.

[עריכה] לקריאה נוספת

• אפליה דתית
• אתאיזם