פשקוויל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פשקוויל (ביידיש: פּאשקעוויל) הוא שמה של מודעת קיר או כרזת מחאה שעוסקת בעניינים ציבוריים ופוליטים פנימיים הנוגעים לאוכלוסייה מסוימת. מקור הפשקוויל הוא באיטליה במאה ה-16, והוא נפוץ כיום בעיקר בחוגים החרדיים. יתרונו הוא הפרסום הרחב והתפוצה הגדולה שלו; הפשקוויל, בניגוד לספר או עיתון, נגיש לכל עובר אורח. כיום ניתן למצוא פשקווילים תלויים בעיקר בשכונות חרדיות, בארץ ובחו"ל.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] מקור הפשקווילים
מקור הפשקווילים הוא בכיכר פיאצה פאסקווינו שברומא. באחת מפינות הכיכר ניצב פסל של גבר חסר גפיים ולידו מונח חלק עליון של פסל ללא ראש. פסל זה הוא ככל הנראה פסלו של מנלאוס שנושא את גופתו של פטרוקלוס, מגיבורי מלחמת טרויה.
תושבי המקום מספרים על אדם שנון ומהיר-לשון בשם פאסקווינו, שהיה מדביק מודעות סאטיריות מתחת לפסל. שמו של פאסקווינו דבק בכיכר (פיאצה פאסקווינו) ובפסל עצמו, שנקרא פסל פאסקווינו. המודעות שנתלו ושמו ללעג את השליטים וראשי הכנסייה הקתולית, משכו אליהם תשומת לב רבה, ועודדו מקומיים נוספים לתלות מודעות. המודעות הרגיזו את השלטונות והתחבבו על האזרחים. המודעות כונו "פאסקווינטה".
השלטונות ברומא ניסו למגר את תופעת המודעות על-ידי מעקב אחרי כותביהן, ובעקבות זאת נדדו הפאסקווינטות לפסלים אחרים ברומא, חמישה בסך הכל. תופעה זו הייתה נפוצה ברומא עד המאה ה-18.
במאה ה-16 התפשטה התופעה ברחבי אירופה. מודעות הקיר בצרפת עסקו בעיקר במאבק בין ההוגנוטים לקתולים, ובאנגליה, שם נקראו הפשקווילים Pasquinade, עסקו הפאסקווינטות בפוריטנים ובכנסייה האנגליקנית. הפאסקווינטות הגיעו גם לגרמניה על רקע המאבקים בין הקתולים ללותרנים, והמונח Pasquill הפך לחלק מהשפה הגרמנית. כך כנראה התגלגל המונח ליידיש והפך ל"פשקוויל", ומשם הגיע לשפת היישוב הישן האשכנזי בירושלים.
עם המצאת הדפוס בשנת 1450 תופעת מודעות הקיר תפסה תאוצה ופאסקווינטות החלו להיות נפוצות בערים הגדולות כלונדון, שם היו בתי דפוס רבים. ספרות הפאסקווינטה התקבלה בברכה בחברות שהיו כנועות לשלטון ולא יכלו להתבטא נגדו. מודעות הקיר עלומות השם אפשרו ליחידים ולקבוצות להביע את דעתם, להעביר ביקורת על הממסד השלטוני והדתי ולחשוף מידע שהוסתר מהציבור.
[עריכה] הפשקווילים ביישוב הישן
הפשקווילים החלו להיות נפוצים ביישוב הישן האשכנזי בסוף המאה ה-19, ובתקופת המנדט הבריטי היו כלי הנשק העיקרי של הקנאים הקיצוניים שמחו כנגד המוסדות הציוניים. בהמשך עבר הז'אנר לנחלתה של החברה החרדית כולה.
הפשקווילים בתקופת היישוב הישן צמחו בגלל היעדר מוקדי פיקוח ובקרה על השלטונות. חסרון זה הביא לכתיבת פשקווילים, הדרך הכמעט-יחידה שבה הציבור החרדי יכול היה למחות נגד מעשי שחיתות במוסדות הציוניים. פשקוויל חריף נועד לא רק לתקוף את היריב אלא גם להעניק תחושת סיפוק לכותב. כותבי הפשקווילים בתקופת היישוב הישן נהנו מן הסמכויות הדתיות הרבות.
[עריכה] הפשקווילים בשיאם (1918-1935)
המנדט הבריטי הביא לשינוי דרסטי באורח החיים של היישוב היהודי בארץ ישראל. מיישוב יהודי ישן ושולי שכולל עשרות אלפי יהודים שרובם משתייכים ליישוב הישן, הפך לחברה מודרנית שכוללת כחצי מיליון נפש, בעלת כלכלה מודרנית וצבא חזק. צאצאי היישוב הישן מצאו דרך להשתלב ביישוב החדש, פרט למיעוט קיצוני דתי שהמשיך להחזיק בדעותיו האנטי-ציוניות. אלו התרכזו בעיקר בירושלים והביעו בתקיפות את התנגדותם למוסדות השלטון של היישוב (הוועד הלאומי), לרבות הרבנות הראשית.
הצהרת בלפור בנובמבר 1917 וכיבוש ירושלים בידי חיילי אלנבי כחודש לאחר מכן חוללו שינוי במעמדה של התנועה הציונית. מיד לאחר הצהרת בלפור וכיבוש ירושלים נקטה המנהיגות הציונית בצעדים לארגון מחדש של הקהילה היהודית בירושלים תחת הנהגה נבחרת אחת. מהלכים אלו היוו איום על מעמדם של רבנים וגדולי תורה, ראשי מוסדות חסד וצדקה שעד אז נהנו מעצמאות. צעדים אלו אף הובילו להצתה מחדש של מלחמות הדת בארץ ישראל. הקנאים והאנטי-ציונים היוו מיעוט חסר משקל פוליטי וכלכלי, ורבים מראשי היישוב הישן שקלו להצטרף לתנועה הציונית.
המאבק הראשון בירושלים סבב סביב ארגונה של הקהילה היהודית החדשה. עסקנים ציונים ביישוב החדש כגון אליעזר זיגפריד הופיין ויעקב טהון ביקשו להקים בשנת 1918 "ועד עיר כללי", שבו יטלו חלק נציגי כל העדות והקבוצות, שתפקידו יהיה לפקח על המוסדות והשירותים הקהילתיים בעיר, "בלי מכות, חירופים וגידופים ושלילת זכות הדיבור", כלשון הפשקוויל שקרא להקמת הוועד. ההצעה נתקלה מיד בהתנגדותם הנחרצת של הקיצונים ושל רבנים שחששו למעמדם. בתגובה החליטו המתנגדים להקים את "ועד העיר האשכנזי". הבחירות לשני הוועדים לוו במלחמת פשקווילים סוערת. כבר בקיץ של אותה שנה פרשו מ"ועד העיר האשכנזי" הציונים והמתונים והוועד הפך לעדה חרדית נפרדת. לראש הוועד נבחר הרב יוסף חיים זוננפלד, אחד הרבנים החשובים והקיצוניים ביותר ביישוב הישן. האיש המשפיע בוועד היה בהתחלה ראובן שלמה יונגרייז, אך בהמשך התבלט בו עסקן צעיר, בן לאחת המשפחות הקיצוניות ביותר בירושלים, משה בלוי. מתוך הבנה שוועד זה לא יוכל להתקיים לבדו, הסתפחו בלוי וחבריו לתנועת "אגודת ישראל" העולמית.
במסגרת העלייה הרביעית בשנת 1924 עלו ארצה רבים מחסידי גור, שהיו בסיס ל"אגודת ישראל" בפולין. משה בלוי נוכח לדעת שהחרדים שעלו בעלייה זו לא התכוונו להיטמע ביישוב הישן ולהילחם על עקרונותיו, אלא התכוון להשתלב בתנועה הציונית ובמפעליה. רובם התיישבו בתל אביב ובחיפה וסירבו לקבל על עצמם את ההתבדלות שהנהיגה "אגודת ישראל" הירושלמית. נוסף על זאת, רבים מבני היישוב הישן, ובכללם בנים למשפחות קיצוניות ואף בני משפחתו של בלוי, הלכו והתרחקו מן הדת. מעשים של חילול שבת בפומבי ואכילת מאכלים לא כשרים היו עניין שבשגרה בירושלים, והקנאים הקיצונים בחרו לירות את חציהם כלפי חבריה האשכנזים של הרבנות הראשית: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב צבי פסח פרנק והרב פישל ברנשטיין, שנתפסו בעיני הקנאים כמשתפי פעולה עם הציונים. הרבנות הראשית, בעקבות דימויה בעולם החרדי כבוגדת, הייתה האויב המר ביותר של הקיצונים. הרב קוק עצמו נתפס כמייצג של "הצביעות הדתית", בכך שנתן בכתביו ובדרשותיו "הכשר" לציונות החילונית. מובן איפוא שכלי הנשק המרכזיים במלחמה זו הם הפשקווילים, שהחריפים ביותר שבהם כוונו כלפי הרב קוק ובני בריתו.
בשנות השלושים הגיעה פעולתן של הקבוצות הקיצוניות לשיא. הם המשיכו לתקוף את הרב קוק, ואף יצאו נגד "אגודת ישראל", אותה תנועה שאליה הסתפחו משה בלוי וחבריו. זאת על רקע התקרבותה ההדרגתית של "אגודת ישראל" לציונות, עקב התגברות האנטישמיות והנאציזם באירופה והמקלט שסיפקה ישראל ליהודים שברחו מאירופה. כך השתנה הרחוב הירושלמי לנגד עיניהם של הקיצונים והפך יותר ויותר אירופאי ומודרני, בעיקר נוכח עולי העלייה החמישית מפולין ומגרמניה, שרובם היו חילונים. עם התפתחות התחבורה הממונעת גברו הנסיעות בשבת ברחובות ירושלים, מה שעורר את חמתם של הקיצונים.
עוד מחלוקת פנימית בין אנשי "אגודת ישראל" שעלו מפולין ומגרמניה לבין אנשי "אגודת ישראל" הירושלמיים הייתה בסוגיית החינוך. אנשי היישוב הישן התנגדו לכל שינוי בתוכנית הלימודים, אך העולים החדשים תמכו בהענקת חינוך מתקדם יותר לילדיהם. הדבר הגיע בשנות השלושים לידי קרע: הקיצונים בראשות עמרם בלוי (אחיו של משה בלוי) ואהרון קצנלנבוגן פרשו מ"אגודת ישראל" בשנת 1935 והקימו את ארגון "החיים", שב-1939 הפך ל"נטורי קרתא". הפשקווילים שהפיצו הקנאים נתנו פורקן לתחושותיהם הקשות, וקוממו נגדם את השאר ובעיקר את בעלת בריתם לשעבר, "אגודת ישראל".
באופן פרדוקסלי, תפוצתה של ספרות הקיר הושפעה גם היא מהחידושים הטכנולוגיים של התקופה. מכונות דפוס אוטומטיות שיובאו לארץ בשנות השלושים הקלו את מלאכת הדפסת הפשקווילים.
[עריכה] נטורי קרתא והפשקווילים
- ערך מורחב – נטורי קרתא
מקור הביטוי "נטורי קרתא" (בארמית: שומרי העיר) הוא בתלמוד הירושלמי. מסופר על שני תנאים שנשלחו על ידי רבי יהודה הנשיא למסע בעיירות ארץ ישראל, כדי לתקן את הטעון תיקון. כשהגיעו שני התנאים, ביקשו להציג בפניהם את שומרי העיר: "אייתו לן נטורי קרתא (=הביאו לפניהם את שומרי העיר). אמרו להם (=למנהיגים): אלה אינם שומרי העיר, אלה הם מחריבי העיר. ומי הם שומרי העיר? אלה הסופרים והשונים את התורה...".
מכאן מובנת הבחירה בשם "נטורי קרתא" על רקע המצב הבטחוני הקשה ששרר בארץ במחצית השנייה של שנות השלושים. בקיץ 1938 התיר השלטון הבריטי למוסדות היישוב לגייס שוטרים ("נוטרים") לצורך שמירה והגנה. לצורך תשלום שכר הנוטרים, נגבתה מגבית "כופר היישוב". נוטרים אלו היו בעיקר חילונים, אימוניהם נערכו גם בשבתות והאוכל במחנותיהם לא היה כשר. החרדים ראו בכך גורם לבעיות הבטחוניות וביטוי בוטה לאופייה החילוני של התנועה הציונית.
כשהגיעו הנוטרים לשוק מאה שערים על מנת לגבות את כופר היישוב מן הסוחרים, החליטו חברי קבוצת "החיים" לפרסם מודעת מחאה שכותרתה הייתה "מכתב גלוי להיהדות החרדית". על המודעה חתומה "ועדת נטורי קרתא של היהדות החרדית". הבחירה במושג נטורי קרתא בהקשר זה היא מכוונת - לא הנוטרים החילוניים הם שומרי העיר, אלא דווקא אנשי היישוב הישן, שמקדישים את זמנם ללימוד תורה, הם שומרי העיר האמיתיים. המושג הפך לכינויים של הקנאים הקיצונים בירושלים, על אף ש"נטורי קרתא" מעולם לא הייתה קבוצה מסודרת ומאורגנת.
החל משנות הארבעים כוונו הפשקווילים יותר ויותר נגד מנהיגי "אגודת ישראל" וגדולי התורה התומכים בה. דווקא משה בלוי, מנהיגם בעבר, היה המטרה לפשקווילים של "נטורי קרתא" במחצית הראשונה של שנות הארבעים. בלוי נשאר ב"אגודת ישראל" וייצג בה את האגף "הימני". הוא ספג ביקורות חריפות ועלבונות אישיים מצד מתנגדיו ב"אגודת ישראל" שראו בו "ירושלמי" קיצוני, ומצד "נטורי קרתא" שראו בו אחראי לפשרנותה של "אגודת ישראל". ביולי 1945 נערכו הבחירות להנהגת "ועד העיר האשכנזי - העדה החרדית", שבה "נטורי קרתא" התחזקה באופן משמעותי. משה בלוי נבחר ברוב זעום, והתפטר לאלתר. כשנפטר, מספר חודשים לאחר מכן, טענו בניו שסילוקו מהעדה החרדית זירז את מותו.
אולם, "נטורי קרתא" לא שלטו בעדה, בשל עצם היותם תנועת מחאה אופוזיציונית ולא אנשי ארגון ועבודה קהילתית יום-יומית. בתקופה שלפני קום המדינה ירדה הפופולריות של "נטורי קרתא" בשל פריחת המחתרות שמשכו אליהן בחורי ישיבה רבים. דווקא לאחר קום המדינה הארגון התחזק וחזר לקדמת הבמה עם תקומת "חברת הלומדים".
[עריכה] הפשקווילים ו"חברת הלומדים"
בשנות החמישים צמחה חברה חרדית חדשה בשם "חברת הלומדים". חברה זו צמחה בעיקר בעקבות השינויים הכלכליים והחברתיים בחברה הישראלית החדשה. כתוצאה מהעלייה ברמת החיים, יותר ויותר הורים חרדים שלחו את בניהם לישיבות ואת בנותיהם לסמינר למורות. במחצית השנייה של שנות החמישים כבר היה ברור בחברה החרדית שכל צעיר חרדי ממשיך את לימודיו בישיבה וכל צעירה חרדית ממשיכה בסמינר למורות ומוסמכת להוראה. בהמשך התפתח מוסד ה"כולל" לבחורי ישיבה נשואים, בעוד שהאישה עובדת בהוראה ומפרנסת את המשפחה.
בתקופת הלימודים בישיבות ובכוללים אימצו להם בחורי הישיבה עמדות דתיות-קיצוניות, ונמשכו לפעולות המחאה של "נטורי קרתא", השמירה על הצניעות ועוד. עיקר המאבקים הללו נוהלו בעזרת פשקווילים, ותלמידי הישיבות והכוללים היוו קהל יעד אידאלי לספרות רחוב זו. עיון במודעות הרחוב העניק שעשוע אינטלקטואלי בזכות הנושאים האקטואלים שהועלו בפשקווילים שנגעו לחייהם של הקוראים.
בד בבד עם צמיחת חברת הלומדים, צמחה גם סביבת המגורים המסתגרת של החברה החרדית. בתקופת המנדט הבריטי לא היו שכונות חרדיות מובהקות בירושלים, כאשר בשכונת מאה שערים התגוררו גם תושבים ממגזרים אחרים. לאחר קום המדינה החלו התושבים הלא-חרדים לנטוש את השכונות שהיו ברובן חרדיות, וכך השכונות הפכו לחרדיות מובהקות.
על רקע ריבוי מנהגים, אורחות חיים ותת-מגזרים חרדיים (חסידויות שונות, ליטאים, חרדים מזרחים ועוד), הסביבה החרדית רוויה בויכוחים פנימיים וחברתיים שבאים לידי ביטוי בפשקווילים.
[עריכה] הפשקווילים כיום
הפשקווילים מהווים כיום אחד מערוצי התקשורת העיקריים בסביבה החרדית המסתגרת. על רקע ההתפתחויות הטכנולוגיות, התרבו המודעות המסחריות, אך הפשקווילים כמודעות מחאה וביקורת לעגנית לא נעלמו, והם מהווים כלי ביטוי זמין ונוח במיוחד בשל הקלות שבה ניתן להדפיס אותם כיום.
ישנם שלושה גורמים שהופכים את תופעת הפשקווילים לייחודית ולשונה ממודעות פרסומת בעיתונות החרדית ובשאר כלי התקשורת החרדים:
- משך זמן: מודעת קיר נשארת תלויה זמן קצר מאוד בהשוואה לפרסומות בכלי תקשורת אחרים. משך חייו של פשקוויל מוכתב על ידי התנאים הסביבתיים: תנאי מזג האוויר, הסכנה מפני השחתה של העוברים ושבים ובעיקר כיסוי על ידי מודעות חדשות.
- אנרכיה: מודעת קיר נתונה לחסדיהם של עוברי האורח. בשל מחירן הזול של המודעות, הקיר הופך לזירת קרב ותחרות על "שטח מחיה". מודעה שנתלתה בבוקר עשויה להימצא מושחתת או מכוסה כעבור זמן קצר. לפיכך, מודעות רבות נתלות בסמוך לכניסת השבת או מודפסות בפורמט קטן ומפוזרות על הכביש מתוך מכונית נוסעת.
- משיכת קוראים: בסביבה החרדית ישנו את הקושי לגרום לעוברי אורח לעצור ולקרוא את הפשקוויל. מודעות רבות מנוסחות כשבראשן כותרת גדולה ובעלת מילים חזקות (כגון: "גוואלד!", "הצילו" ו"זעקה גדולה ומרה"). בפשקווילים נעשה שימוש רב בצבע בולט, וכן בתוכן מתגרה ומלגלג.
[עריכה] נושאים שבהם עוסקים הפשקווילים
[עריכה] החינוך
פשקווילים בנושא חינוך החלו להיות נפוצים בתקופת היישוב הישן בעקבות תפיסתם של החרדים המתונים לפיה יש ללמד במוסדות החינוך של היישוב הישן גם לימודי חול. הקנאים ראו בלימודי הקודש ערך עליון, והתנגדו נמרצות לשילוב לימודי חול במוסדות החינוך של ילדיהם.
החינוך ביישוב האשכנזי הישן התנהל בצורה שהייתה מקובלת בקהילות היהודים המסורתיים במזרח אירופה: כיתות לימוד שנקראו "חדרים" ("חיידרים" בעגה החרדית) ותלמודי תורה, שבהם למדו ילדים מגיל שלוש בשפה היידית. בתחילה לא איפשר המצב הכלכלי הקמת מערכת חינוך מתקדמת ולכן שיטות החינוך היו מיושנות והתנאים הפיזיים היו קשים. בהמשך הוקמה מערכת חינוך מודרנית חרף מחאותיהם של הקנאים. בשנת 1841 הקים הרב שמואל סלנט את תלמוד התורה "עץ חיים", שבו נלמדו לימודי קודש לצד כתיבה וחשבון. בתגובה פתחו הקנאים תלמוד תורה בעל אותו שם ששם נלמדו לימודי קודש בלבד. בהמשך, עם הגעתם של עולי היישוב החדש, ייסד בוריס ש"ץ את בית הספר לאומנות "בצלאל".
בשנת 1928 התירה "כנסת ישראל" ל"ועד הלאומי" לגבות מסים עבור מערכת החינוך הציונית שהתפתחה. העברת סמכויות אלו לידי אנשי החינוך הציוני היוותה איום, לדעת הקנאים, על אורח החיים החרדי המחויב בראש ובראשונה ללימוד תורה. זאת ועוד, בתי ספר חרדיים רבים לא נמצאו ראויים לסיוע של השלטון הבריטי, מכיוון שלא קיימו תקנות מסוימות בנוגע ללימודי החול ולא מילאו את כללי ההיגיינה - שני תנאים שהציבו השלטונות הבריטים לצורך קבלת סיוע כספי. דבר זה הגביר את רגשות האיבה במחנה החרדי.
עם הקמת המדינה רבים בציבור החרדי קיבלו עליהם את חוקיה גם בנוגע לחינוך, והוקמו מוסדות "בית יעקב" לבנות ותלמודי תורה. אולם עדיין קיימים חוגים חרדיים קיצונים שמתקוממים נגד ה"השתעבדות" של החרדים למדינה ולחוקיה. כמו-כן נוספו עם השנים פשקווילים שקראו מלחמה על אמצעי התקשורת שפתחו פתח לחדירת התרבות החילונית אל העולם החרדי: עיתונות ורדיו (היו פשקווילים שלא הסתפקו בתקיפת העיתונות והרדיו החילוניים אלא גם החרדיים: "רדיו קול חי" החרדי והעיתונים החרדיים השונים), טלוויזיה, אינטרנט וטלפונים סלולריים.
[עריכה] ההתנגדות לציונות
התנגדותה של החברה החרדית לציונות נובעת מחוסר הרצון לקחת חלק במפעל שמנהיגיו חילונים ורבים מאנשיו שואפים להשתחרר מכבלי המסורת ולבסס מדינה שמושתתת על עבודה חקלאית ועמל כפיים.
פעולותיהם של המוסדות הציוניים עוררו במיוחד את זעמם של הקיצונים שעלו ארצה ממזרח אירופה כדי לברוח מן ההשכלה. המתונים, לעומת זאת, נטו לנהוג בסובלנות כלפי הציונים וביקשו להשתלב במפעליהם. התנגדות הקנאים הפכה למחאות מילוליות כלפי אלו שביקשו להכניס ערכי חינוך מודרניים ובהמשך כלפי הממסד הציוני כולו.
ההיבדלות מן הציונות החמירה בתקופת המנדט הבריטי, אז רבו הפשקווילים שקראו שלא להצטרף להנהגה הציונית ובהמשך גם למדינה. הציבור החרדי נקרא לצאת מ"כנסת ישראל" ולא להכיר ברבנות הראשית ובוועד הלאומי.
השאיפה להסתגרות חברתית באה לידי ביטוי בפשקווילים בכל מה שקשור לתנועה הציונית: השפה העברית, הדגל וההמנון. לאחר הקמת המדינה קראו פשקווילים שלא להשתתף בבחירות לכנסת ולא לחגוג את יום העצמאות. לעומת פלג קיצוני זה, רוב החרדים משתתפים בבחירות ונציגים חרדים כיהנו ברוב מוסדות היישוב ובהמשך אף בכנסת.
[עריכה] חילול שבת
תהליכי החילון שביטאו חברי היישוב החדש, ובמיוחד חילול השבת, היו בעיני הציבור החרדי-אשכנזי מעשה שלא ייעשה ועילה לפרסום פשקווילים ומנשרים שתבעו לשמור על קדושת השבת ולכבדה.
חילולי שבת המוניים ברחבי הארץ, כדוגמת קיום משחקי כדורגל, גררו מחאות נמרצות נגד מארגני המשחקים, נגד חברת "אגד" שסיפקה שירותי הסעות למשחקים ונגד המשטרה שפיזרה את ההפגנות, עד כדי הקמת "מועצה לענייני שבת ומועדי ישראל" בתל אביב ו"משמר השבת" בירושלים. החרדים הפנו אצבע מאשימה כלפי הציונים והקנאים נטלו חלק בהפגנות נגד חילול השבת.
המאבק על שמירת השבת נעשה באמצעות הפגנות שהתקיימו באזור קו התפר בין השכונות החרדיות לשכונות החילוניות של ירושלים: צומת הרחובות שטראוס, מלכי ישראל, יחזקאל ומאה שערים, מקום שמאז זכה לכינוי "כיכר השבת". ההפגנות, שעוררו זעם בקרב הציבור הלא-חרדי, נדדו עם השנים לכביש בר אילן בירושלים.
כביש בר אילן הפך אחרי מלחמת ששת הימים לעורק תחבורה ראשי, ועורר מחאות חריפות ומהומות אלימות בכל הנוגע לנסיעה בשבת בכביש זה. מהומות אלו חייבו תגובות מיידיות של שלטון החוק. בית המשפט העליון התערב וב-1996 מונתה ועדת צמרת הציבורית בראשות ד"ר צבי צמרת, שישבה במשך כחודשיים והגישה את המלצותיה לבג"ץ. מאז החלטת בג"ץ הרחוב שקט ובשנים האחרונות היו בו הפרעות סדר ספורות.
[עריכה] מחלוקות בתוך המחנה החרדי
המחלוקות האידאולוגיות בין רבני היישוב הביאו לפרסום פשקווילים חריפים שהעידו על הפלגנות בתוך המחנה החרדי. סלע המחלוקת בין המתונים לקנאים היה היחס למפעל הציוני - הקנאים קראו להתבדל ממנו והמתונים שביקשו להצטרף אליו. אירועים היסטוריים שקשורים קשר ישיר לציונות, כגון הצהרת בלפור (1917), הקמת הרבנות הראשית (1921), שיתוף הפעולה בין "אגודת ישראל" לבין המוסדות הלאומיים (1930) והקמת המדינה (1948) - כל אלה הגבירו את המחלוקות בקרב העדה החרדית.
הפשקווילים שעסקו בשסע בין "אגודת ישראל" לנטורי קרתא היו חריפים במיוחד וקראו תיגר על מעמדה המרכזי של "אגודת ישראל" בנוף החיים הפוליטיים. כיוצא בזה, אישים שהיו מעורבים בחיים הפוליטיים בארץ, עמדו במרכזם של פשקווילים קשים וחריפים.
הפשקווילים היו אמצעי הלחימה המרכזי של הקנאים נגד הרב קוק. פשקווילים חריפים נגדו פורסמו בשנת 1919, אז מונה לרבה הראשי של ירושלים, ובשנת 1921, אז מונה לרבה הראשי האשכנזי הראשון לארץ ישראל. הרב קוק יצא נגד התוקפים את הצהרת בלפור, שאותה כינה "אתחלתא דגאולה" (ההתחלה של הגאולה), ובכך ספג התקפות מצד הקנאים שכינו אותו "אפיקורס" ו"כופר".
[עריכה] צניעות האישה
פשקווילים רבים עסקו בנושא צניעות האישה, נושא שנידון כבר בדברי חז"ל שייחסו לו חשיבות רבה. בשל כך התפתחו מנהגי לבוש שמקובלים כיום בציבור החרדי, כמו כיסוי הראש לאישה אחרי החתונה וגילוח שיערה.
כל סטייה מקודי הלבוש המקובלים - שרוולים ארוכים, בגדים לא צמודים, חצאית ארוכה, כיסוי ראש והמעטה בתכשיטים - נחשבת בעיני החרדים כפגיעה ברגשותיהם ובדתם. פשקווילים רבים מוחים נגד מה שהם מכנים ה"פריצות" בכל הנוגע לצניעות האישה, ובמקומות בולטים בשכונת מאה שערים תלויים שלטים קבועים שפונים בבקשה לנשים שייכנסו בלבוש צנוע, על פי הפירוט שמופיע בשלט.
[עריכה] מריבות ציבוריות
אחת הפרשות הזכורות ביותר ביחסי חילונים-חרדים הייתה חטיפתו של הילד יוסל'ה שוחמכר בשנים 1959-1962. חוטפו היה סבו, נחמן שטרקס, שביקש להעניק לילד חינוך חרדי קיצוני ומתבדל בניגוד לחינוך של הוריו, ולכן הבריח אותו לחו"ל לבוש כילדה. הפרשה העיבה על יחסי חרדים וחילונים והניבה פשקווילים רבים.
פשקווילים אחרים יצאו נגד אירועים ומקומות שבהם נפגשו גברים ונשים יחד - בתי קולנוע, תיאטראות, "בירת הנוער" שהנהיג טדי קולק בירושלים, איצטדיונים, אגודות ספורט ומועדוני נוער. נושא אחד שבו עסקו הפשקווילים הוא "מועדון המריבה": בשנת 1954 נפתח על ידי ארגון "אימהות עובדות" מועדון בפאתי מאה שערים המשותף לבנים ולבנות. הפגנות סוערות התקיימו מדי יום מול המועדון, עד שנסגר כעבור כמה חודשים. צעד זה התקבל בעיני נטורי קרתא כניצחון. נושא נוסף שבא לידי ביטוי בפשקווילים הוא "בריכת המריבה" המעורבת שנפתחה בשנת 1958 במושבה הגרמנית בירושלים, בריכה שלא נסגרה לבסוף.
נושאים נוספים שנידונו בפשקווילים הם סוגיית "מיהו יהודי", ניתוחי מתים, וחפירות ארכיאולוגיות שחשפו קברים עתיקים: החפירות בעיר דוד גררו איומים ברצח על החופרים.
[עריכה] לשון הפשקווילים
לשון הפשקווילים מורכבת מלשון המקרא, לשון חז"ל, ימי הביניים, השפה היידית, וכמובן השפה המדוברת בחוגים החרדים. צורת הכתיב בפשקווילים היא בדרך כלל בכתיב חסר ללא ניקוד, כמו במקרא: מאוד (במקום: מאוד), אגדת ישראל (במקום: אגודת ישראל), אשה יהודיה (במקום: אישה יהודייה), באמרם (במקום: באומרם), בתחלת (במקום: בתחילת), גלוי דעת (במקום: גילוי דעת). ברוב הפשקווילים העיר ירושלים נכתבת: ירושלם.
פעמים רבות ה"א הידיעה לא נופלת אחרי אותיות השימוש בכ"ל: "בהגלוי הדעת הזה", "להקהל החרדים", "להרבנות הראשית".
הפשקווילים גדושים בראשי תיבות, למשל: אחדש"ת (אחר דרישת שלום תורתו \ תפארתו), עאכו"כ (על אחת כמה וכמה), גואצבב"א (גואל צדקנו במהרה בימינו אמן), פעיה"ק (פה עיר הקודש), ימ"ש (ימח שמו), רח"ל (רחמנא ליצלן), ח"ו (חס וחלילה), שוכט"ס (שלום וכל טוב סלה).
בפשקווילים, שאחת ממטרותיהם היא לעורר רגשות אצל הקורא, נעשה שימוש רב בתארים: "תנועת החופשים פורקי עול ומחללי שבת בפרהסיה"; "לקראת יום ה' באייר מתכוננים החופשים עוקרי התורה והמונם לחוג בו חגיגת עצמאותם, אוכלי נבלות וטריפות בשר הגמל והשפן, אוכלי חמץ בפסח"; "לחמו במרץ נגד הרב הרשע 'אותו האיש' המין החנף והצבוע כחזיר ימח שמו"; "אנו מודיעים על התפגרותו של אותו רשע מרושע, בן בליעל, אשר חטפתו מיתה משונה לאחר ייסורים קשים.. הסתפק בכוס התרעלה שנחת עליו".
[עריכה] לקריאה נוספת
- פרופ' מנחם פרידמן וניצה בהרוזי ברעוז, פשקווילים - מודעות קיר וכרזות פולמוס ברחוב החרדי, יד יצחק בן-צבי ומוזיאון ארץ-ישראל, 2005.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- פרופ' מנחם פרידמן, מאמר מקיף על פשקווילים ומודעות קיר בחברה החרדית
- מגן ברושי, מנין השנאה? מהאיסיים כתבה בעיתון הארץ על פשקווילים
- עדי גרסיאל, מדברים מהקירות כתבה בעיתון 'בשבע' על פשקווילים
- תמר רותם, אלה תולדות הפשקוויל, כתבה באתר "וואלה!" על הפשקווילים
- חיותה דויטש, עולם הפשקווילים, כתבה בעיתון "הצופה" על הפשקווילים
- כתבת וידאו על הפשקווילים כתבת וידאו מתוך חדשות "HOT" על תערוכת הפשקווילים במוזיאון ארץ ישראל
| ערך מומלץ |
