תקופת הביניים של העברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

היסטוריה של השפה העברית

תקופת הביניים של העברית היא התקופה שבין הפסקת הדיבור העברי במאה השנייה לספירה ובין תחיית הלשון העברית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בתקופה זו לא שימשה העברית כשפת אם, משום שהיהודים דיברו בשפת המקום שבו נמצאו או באחת מלשונות היהודים, אולם נעשה בה שימוש לצורך כתיבת שירה ופרוזה, לצרכים ליטורגיים ובנסיבות מיוחדות גם לשם דיבור.

משתמשים גם במונח לשון ימי הביניים ביחס לעברית שבין סוף תקופת התלמוד במאה השישית ובין תחייתה במאה ה-19, ואולם קשה להתייחס לעברית בתקופה ארוכה זו כאל מצב לשון אחיד. כפי שיפורט להלן, היו בתקופת הביניים צורות לשון שונות זו מזו, ששימשו בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים. למצבי לשון מסוימים בתקופה זו קוראים עברית רבנית ועברית משוערבת (ראו להלן).

אף על פי שלא נעשה בה שימוש כשפה ילידית, התחוללו בתקופה זו שינויים במבנה השפה העברית, וכן התרחב במידה רבה אוצר המילים שלה.

[עריכה] לשון הפיוט והשירה

בעוד השימוש בעברית לכתיבת פרוזה היה נדיר יחסית, נעשה שימוש רב בעברית לאורך תקופת הביניים לשם כתיבת שירה ופיוט. ניתן להבחין בשלוש תקופות סגנוניות עיקריות של לשון השירה העברית: הסגנון הקלירי, בארץ ישראל בסביבות המאה השישית, סגנונו של רס"ג, במאה העשירית בבבל, וסגנון שירת ספרד בתקופת תור הזהב.

[עריכה] הסגנון הקלירי

שירים ופיוטים קצרים נכתבו ככל הנראה כבר בימי המשנה והתלמוד, אולם עדיין לא התאפיינו בחריזה ובמשקל מסודרים. התגבשות סגנונית החלה בתקופתו של רבי אלעזר הקליר, ככל הנראה המאה השישית. בפיוטיו של הקליר וממשיכיו כבר קיימת חריזה משוכללת יחסית, השורות בנויות במשקל תיבות (אם כי חופשי למדי), ומבנה השיר עשוי לפי כללים ברורים בשורות, בבתים ובפרקי הפיוט השונים. משתכלל גם השימוש באקרוסטיכון ונוספת חתימת הפייטן בראשי הבתים. נעשה גם שימוש רב בכינויים במקום בשמם המפורש של אישים ומקומות ("אזרח" במקום אברהם, "נעקד" במקום יצחק), לרוב על סמך המדרש. ההיזקקות לאמצעי סגנון אלה מלווה בהתעשרות ובהתעצבות של לשון השיר, הן בצורות דקדוקיות והן באוצר מילים חדש. שפת השיר ברובה לקוחה מלשון המקרא, אולם ניכרים בה גם יסודות מלשון חז"ל, ובמידה פחותה גם השפעה של ארמית ויוונית, השפות שדוברו באותה תקופה בארץ ישראל. בין מאפייני שפת הפיוט הקלירי:

מעבר של פעלים בזמן עבר מכל הגזרות אל גזרת ע"ו: סָע במקום נָסַע, עָשׂ במקום עָשָׂה, בָּט במקום הִבִּיט ועוד רבים
החלפה חופשית של בניינים ומשקלים: עִבֵּר במקום העביר, רֶדֶם במקום תרדמה
גזירת שמות מפעלים ופעלים משמות: הִמְגִיד ממֶגֶד, עֶתֶר מהֶעְתִּיר
צורות מקוצרות והפיכת נקבה לזכר: מַעַשׂ במקום מעשה, תַחַן במקום תחינה

כדוגמה לסגנונו של הקליר מביאים פעמים רבות את פיוטו לפורים "אץ קוצץ", המסמל את החידתיות והמורכבות של לשונו:

אָץ קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ / קְצוּצַי לְקַצֵּץ

בְּדִבּוּר מְפוֹצֵץ / רְצוּצַי לְרַצֵּץ

לֵץ בְּבוֹא לְלוֹצֵץ / פֻּלַּץ וְנִתְלוֹצֵץ

כְּעָץ מְחַצְּצִים לְחַצֵּץ / כְּנֵץ עַל צִפּוֹר לְנַצֵּץ

הסגנון זכה לביקורת רבה בתקופות הבאות, בפרט בתקופת תור הזהב (ראה להלן על ביקורתו של אברהם אבן עזרא) ואצל אנשי תנועת ההשכלה: מנדלי מוכר ספרים טבע את הפועל "מתאצקוצצים" כדי ללגלג על סגנונם המבולבל - בעיניו - של הפייטנים, וביאליק כינה את הסגנון "אבני חצץ של אץ קוצץ". רק עם התגברות המחקר במאה העשרים, ועם גילוי אוצר גדול של פיוטים בני התקופה בגניזת קהיר, עמדו החוקרים על עושרו ועל מורכבותו של הסגנון הקלירי. מילים רבות שנתחדשו בפיוטיהם של הקליר ובני דורו נכנסו אל העברית החדשה.

[עריכה] רס"ג

עם מעבר מרכז הכובד של היהדות לבבל עברה לשם גם יצירת הפיוטים. מהפכה בשטח לשון הפיוט ערך רב סעדיה גאון. הוא פיתח לראשונה תפיסה דקדוקית מסודרת של העברית (לאחר שנפגש בצעירותו עם עולמם של אנשי המסורה הטברנית, ועל רקע התפתחות מקבילה אצל המדקדקים הערביים), ולמעשה הוא נחשב לראשון מדקדקי העברית בימי הביניים. לתועלת מחברי הפיוטים כתב את "ספר צחות הלשון", ובו כללים דקדוקיים עבור המשוררים, וכן את "האגרון", מילון עברי מקיף. הוא בעצמו חיבר מספר רב של פיוטים ובהם המחיש את התפיסה הלשונית שלו.

לשון הפיוט של רס"ג מתאפיינת בראש ובראשונה במקום הבלעדי שתופסת בה לשון המקרא. כל תופעה דקדוקית של לשון המקרא, נדירה וחריגה ככל שתהיה, נחשבה אצל רס"ג כראויה ללשון השירה. בעיקר העדיף את הצורות המאורכות לסוגיהן, שנחשבו אצלו "מפוארות", כגון "כולמו" במקום כולם, "חכמתהו" במקום חכמתו, "ישועתה" במקום ישועה, "יהושיע" במקום יושיע, "הקימותה" במקום הֵקַמְתָ - הכול על סמך צורות מקראיות. גם בשטח אוצר המילים העדיף את הצורות הנדירות והחריגות שבמקרא והשתמש ככל האפשר במילים יחידאיות. במקביל נמשכות אצלו תופעות הלשון של הסגנון הקלירי, כגון שינוי זכר לנקבה ולהפך והחלפת המשקלים והבניינים. במיוחד היו חביבים עליו משקלי פִּעְלוֹן, מִפְעָל ותִפְעוּל והמשקלים הסגוליים. את המשקלים הסגוליים תפס כצורה הסטנדרטית לשם פעולה, בדומה לערבית.

לשונו המיוחדת והקשה להבנה של רס"ג מהווה מעין שלב מעבר בין סגנון הפיוט הקלירי לבין סגנונה של שירת ספרד, שמחבריה היו ממשיכי דרכו של רס"ג בשטח הדקדוק והשירה. הכללים שקבע, המעמד המיוחד שנתן ללשון המקרא והתפיסה הדקדוקית שפיתח התקבלו ושוכללו בידי משוררי ספרד, שהתקשו לקבל את הסגנון הקלירי החופשי ורב התנופה. אברהם אבן עזרא, שמבקר בחריפות בפירושו לספר קהלת את לשון הפיוטים הקליריים, משבח ומפאר את רס"ג על פיוטיו "שלא חיבר מחבר כמוהם, והם על לשון המקרא ודקדוק הלשון באין חידות ומשלים ולא דרש".

[עריכה] שירת ספרד

שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, שחידשה לראשונה כתיבת שירי חול לצד הפיוטים, התעצבה בתקופת תור הזהב של יהדות ספרד, והושפעה רבות מתרבות האיסלאם שפעלה באותן מקומות. כעת הייתה השירה מוקפדת הרבה יותר ועברה ביקורת דקדוקית מחמירה. תופעות לשון שהיו מקובלות אצל הקליר ורס"ג נאסרו כעת, ובהן החלפת בניינים ומשקלים ויצירת שמות ופעלים שאינם מופיעים במקרא. במקרים חריגים התקבלו צורות לא-תקינות במקומות שבהן "דוחק השיר", כלומר אילוצי המשקל, החריזה והאקרוסטיכון, חייבו זאת.

דונש בן לברט הביא אל העברית את משקל היתדות והתנועות, משקל קפדני המבוסס על חלוקת התנועות לרגילות וחטופות. גם החריזה השתכללה ונוסחה בקווים מחמירים יותר. המדקדקים חיברו ספרים ובהם הדרכה לכתיבה נכונה של שירה ופיוט (למשל ספרו של משה אבן עזרא "ספר העיונים והדיונים"). בין המדקדקים היו לעיתים גם מחלוקות בשאלות המותר והאסור בשירה, למשל עד כמה יש להקפיד על האיסור על מילים שאינן מקראיות.

את הביקורת של חכמי ספרד על לשון הפיוט הקדום הביא אברהם אבן עזרא בפירושו על הפסוק "על כן יהיו דבריך מעטים" (קהלת ה', א), ומדבריו אפשר להסיק על הכללים שקבעו לעצמם משוררי ספרד:

"יש בפיוטי רבי אליעזר הקליר מנוחתו כבוד, ארבעה דברים קשים: הדבר האחד כי רובי פיוטיו חידות ומשלים (...) והדבר השני, שפיוטיו מעורבים בלשון תלמוד, וידוע כי יש כמה לשונות בתלמוד ואינמו לשון הקודש (...) והדבר השלישי, אפילו המלות שהם בלשון הקודש יש בהם טעויות גדולות (...) כי לשון הקודש ביד רבי אליעזר [הקליר] נ"ע עיר פרוצה אין חומה, שיעשה מן הזכרים נקבות והפך הדבר (...) אמר אחד מחכמי הדור, הוצרך לומר [באחד מפיוטיו: "שושן עמק] אֻיְמָה", בעבור שתהיה חרוזתו עשירה. השיבותי, אם זאת חרוזה עשירה, הנה יש בפיוטיו חרוזים עניים ואביונים מחזרים על הפתחים, שחיבר הר עם נבחר...".

[עריכה] פרוזה

במקביל לעולם השירה שהתפתח נכתבו וחוברו גם ספרי עיון, הלכה ופרשנות בעברית. בתחילת ימי הביניים החלו להיכתב המדרשים, רובם בעברית ומיעוטם בארמית. בתקופת הגאונים נכתבה רוב ספרות ההלכתית בארמית, אך היו גם כמה חיבורים שנכתבו עברית. עברית זו הייתה בדרך כלל המשך של לשון חז"ל.

עם מעבר מרכזי היהדות לאירופה, החלו להתפתח שני קווים נפרדים ביחס לשימוש בעברית. אצל יהודי צרפת וגרמניה המשיך השימוש בעברית לכתיבת הספרות הרבנית, אך ניכרת בה השפעה רבה של שפת המקום. ספר חסידים, שנכתב במאה ה-11, כתוב ברובו לשון חז"ל, עם יסודות מקראיים ועם מאפיינים דקדוקיים של הגרמנית בת אותה תקופה. פירוש המקרא של רש"י נחשב כדוגמה לשימוש עשיר ומדויק בעברית (רש"י עצמו עסק בדקדוק והביא עיונים לשוניים בפירושו).

בעולמה של יהדות ספרד, לעומת זאת, פסק כמעט לגמרי השימוש בעברית לכל חיבור שאיננו שירה, ובמקומה עלתה קרנה של הערבית היהודית. אף על פי כן נכתבו חיבורים מעטים בעברית, כגון ספר משנה תורה של הרמב"ם, וכמו כן התנהל מפעל רחב של תרגום החיבורים הערביים לעברית בהנהגתה של משפחת המתרגמים אבן תיבון. עברית זו משופעת יסודות ערביים שחדרו לתוכה, עד כדי כך שהיא מכונה לעיתים "עברית משוערבת". לעיתים היא נקראת גם "עברית תיבונית".

במסגרת השימוש בעברית בימי הביניים התחדש מספר גדול של מילים באוצר המילים של העברית, בחלקו בשל המחסור במינוח מדויק לעולם הפילוסופיה והמדעים של ימי הביניים. יצחק אבינרי מנה בספרו על רש"י 1800 מילים בכתבי רש"י שלא מצאנו בעברית לפניו, וגם אם מניחים שחלק מן המילים חודשו בידי אחרים שכתביהם לא הגיעו לידינו, עדיין יש כאן תרומה רבה מאוד לאוצר המילים העברי (לשם השוואה, בתקופת התחייה חידש ביאליק כ-400 מילים ואליעזר בן יהודה כ-250). גם התיבונים חידשו אוצר מילים רחב כדי למלא את החסר בתחום הפילוסופיה, המתמטיקה, הדקדוק ומדעי הטבע, בדרך כלל על ידי מתן צורה עברית למונחים ערביים, למשל איכות, כמות, מרכז, קוטב ועוד.

במאות שבסוף ימי הביניים ותחילת העת החדשה המשיכה להיכתב ספרות רבנית בעברית, בעיקר ספרי הלכה, פרשנות וספרות ענפה של שאלות ותשובות, ואולם השפה הלכה ונעשתה משובשת ונעדרת אחידות דקדוקית. אי התאמות דקדוקיות כגון החלפת זכר בנקבה ("טלית קטן"), צורות סמיכות לא תקניות ("לשונו הזהב"), ריבוי שלא לפי כללי העברית הקלאסית ("זכותים") וכיוצא בזה שגורות במה שנקרא "הלשון הרבנית" (בארמית "לישנא דרבנן"). במקום שבו לא מצאו הכותבים מילה מתאימה, שיבצו מילה לועזית, בדרך כלל מן היידיש, במקומה; בנוסף הרבו להשתמש במליצות ובשיבוץ פסוקים מקראיים וביטויים תלמודיים בעברית ובארמית. לשון זו הייתה גם שפתם של ספרי תנועת החסידות, לרבות סיפורי חסידים, ושרידיה נשמרו, ללא החריגות הדקדוקיות, בלשונו של ש"י עגנון. עם תחילת הדיבור בעברית החדשה נדחו חלק מן הצורות הדקדוקיות המופיעות בחיבורים מימי הביניים ונחשבו כשגיאות; לדוגמה, מצב של שני נסמכים לסומך אחד נחשב לשגיאה דקדוקית, אף על פי שהוא נמצא למכביר בספרות הרבנית (כגון "הלכות בדיקת וביעור חמץ" בשולחן ערוך). ואולם בשנים האחרונות מתחזקת אצל הגורמים הנורמטיביים, ובהם האקדמיה ללשון העברית, דעתם של הקוראים להכשיר צורות כאלה.

העברית שימשה לא רק לכתיבת ספרי עיון, אלא גם לכתיבה רשמית, כגון תכתובת בין קהילות, פרוטוקולים של דיונים, פסקי דין, פנקסי קהילות וכיוצא בזה.

[עריכה] מסורה ודקדוק

בימי הביניים החל לראשונה עיון שיטתי ומפורש בדקדוק של השפה העברית. עוד לפני תחילת המחקר הדקדוקי פעלו בעלי המסורה, שהעלו על הכתב, בסביבות המאה השמינית, את אופן הקריאה של המקרא כפי שנמסר להם במסורת. התקיימו שלושה ענפים מרכזיים של המסורה - המסורה הטברנית, המסורה הבבלית והמסורה הארצישראלית - ובתוך כל זרם היו חלוקות משנה. בעלי המסורה המציאו את סימני הניקוד וטעמי המקרא, השתמשו בהם כדי לתאר את הדרך המדויקת של הקריאה בתורה, וצירפו הערות וחיבורים המסייעים לשמור על דיוק מסירת הנוסח. בעלי המסורה עדיין לא פיתחו חשיבה דקדוקית, אלא התרכזו בעיקר בתיעוד אופני הקריאה והנוסח, ולמעשה יצרו מעין "הקלטה" של נוסח התורה כפי שהיה בזמנם.

את העיסוק הדקדוקי בימי הביניים החל רס"ג. במקביל לפעולתם של מדקדקים ערביים שהחלו לחקור את דקדוק לשון הקוראן פנה רס"ג לעסוק בדקדוק לשון המקרא. את מלאכתו המשיכו תלמידו דונש בן לברט ומנחם בן סרוק, שחיברו ספרי דקדוק, בין השאר לתועלת המשוררים והפייטנים. אחריהם חידש רבי יהודה חיוג' את תפיסת השורש השלָשי בעברית. את תפיסותיו פיתח והעמיק רבי יונה אבן ג'נאח, שנחשב לגדול מדקדקי העברית בימי הביניים. גם אחרי אבן ג'נאח המשיכו להיכתב ספרי דקדוק עבריים, למשל בידי רבי דוד קמחי ובתקופה מאוחרת יותר בידי רבי אליהו בחור. גם אצל חכמי צרפת ואשכנז התקיים עיון דקדוקי, למשל אצל רש"י ורבנו תם. בין המדקדקים התקיימו לעיתים קרובות ויכוחים ופולמוסים על נושאים מקומיים או כלליים.

במקביל למחקר הדקדוקי התחדשו חיבורים גם בשדה המילונאות. רס"ג חיבר את המילון העברי הראשון, האגרון, לתועלת הפייטנים. רבי נתן מרומי חיבור את "ספר הערוך", מילון תלמודי. גם מנחם בן סרוק ויונה אבן ג'נאח חיברו מילונים, "מחברת מנחם" ו"ספר השורשים".

מדקדקי העברית והמילונאים עסקו כמעט אך ורק בלשון המקרא, מכמה טעמים. לשון המקרא נחשבה כעברית האותנטית והמדויקת ביותר, "לשון הקודש", בעוד לשון חז"ל נחשבה, לפחות אצל חלק מהמדקדקים, כשפה משובשת ומעורבת בלשונות אחרות. ההתמקדות במקרא הייתה גם תגובה ומשקל נגד למדקדקים הערביים שעסקו בפרטי פרטים בחקר לשון הקוראן ובמניית מעלותיה ויתרונותיה. אצל רס"ג הייתה לעיסוק בלשון המקרא חשיבות גם במסגרת מאבקו בקראים ובפרשנות שלהם למקרא. ולבסוף, אצל רבים מהמדקדקים היה העיסוק בדקדוק לשון המקרא חלק מן הפרשנות המקראית, כמו למשל אצל רש"י.

מדקדקי העברית בימי הביניים

[עריכה] הגייה ודיבור עברי

העברית לא השתמרה רק כלשון הכתב והספר. דרך הגיית העברית וצליליה השתמרו בתפילות ובקריאת התורה בבתי הכנסת ובלימוד התורה בבתי המדרש. אלא שהגיית העברית לא השתמרה בכל המקומות באותו אופן; בקהילות שונות שימרו מסורות שונות של הגייה, ומלבד זאת הייתה השפעה חזקה של המערכת הפונולוגית של השפות המקומיות על העברית. באופן כללי התקיימו בעברית בימי הביניים שלושה סוגים שונים של הגייה:

ההגייה האשכנזית, כלומר האירופית, שמרה על מבנה התנועות של העברית הטברנית אבל איבדה את אופן הביצוע שלהן, וכן איבדה חלק נכבד מן העיצורים ואת ההטעמה, השווא הנע והדגש החזק;
ההגייה הספרדית, שהייתה בשימוש אצל יהודי עדות המזרח, שימרה מבנה תנועתי השונה מן הניקוד הטברני המוכר (היו בה רק חמש תנועות, כתוצאה מהתמזגות הקמץ עם הפתח והסגול עם הצירה, על פי הניקוד הארצישראלי) אבל שימרה את העיצורים וגם את ההטעמה הדקדוקית ואת הדגשים והשוואים;
ההגייה התימנית שימרה כמעט את כל אופן ההגייה של העברית הקלאסית.

גם בתוך כל סוג היה מגוון רחב של דרכי הגייה; למשל, בתוך ההגייה האשכנזית, לא הרי הגיית יהודי פולין כהגיית יהודי ליטא, ושתיהן שונות מהגיית יהודי הונגריה.

השוואה בין הגיות העברית בתקופת הביניים
	הגייה אשכנזית	הגייה ספרדית	הגייה תימנית
תנועות	שבע	חמש	שש
עיצורים לועיים	לא התקיימו	התקיימו	התקיימו
עיצורים נחציים	לא התקיימו	חלקית	התקיימו
ביצוע כפול של בג"ד כפ"ת	בכפ"ת(ג)	בכ"פ	בג"ד כפ"ת
שווא נע	לא התקיים	תנועת e	לפי העיצור שאחריו
דגש חזק	לא התקיים	התקיים	התקיים
הטעמה	מלעילית	דקדוקית	דקדוקית

מלבד השימוש בעברית הגויה ונשמעת בתחום הליטורגייה, התקיים במידה מועטה גם דיבור עברי של ממש. העברית שימשה כלינגואה פרנקה בין יהודים ממקומות שונים שלא הייתה להם שפה משותפת אחרת. כך למשל התנהל המסחר בשוקי ירושלים במאה ה-19, בין יהודים ספרדים ואשכנזים, בשפה העברית. תחום אחר שבו התקיים דיבור עברי הוא במרכיבי העברית שנטמעו והשתלבו בלשונות היהודים השונות, כגון הלאדינו והיידיש, שחלק ניכר מאוצר המילים שלהם הוא עברי.