חילון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בחילון כתופעה חברתית. לערך העוסק בחילוניים כקבוצה ביהדות, ראו חילוניים.
חילון הוא תופעה שבמסגרתה חברה מסוימת נהיית יותר חילונית ופחות דתית. זאת להבדיל לתהליך האישי של חילון הנקרא חזרה בשאלה.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטוריה
בקהילה המדעית, בראשיתה של המאה ה-19, שלטה הסברה כי האמונה הדתית תעלם תוך כדי תהליכי הקידמה שעוברת הציביליזציה. הטענה הייתה כי האנושות עוברת מחשיבה המתאפיינת בביטויים מאגיים ומיסטיים, לקודים ומערכות חשיבה המאורגנים סביב הנחות לוגיות, שיטתיות-מדעיות. תיאורטיקנים רבים כדוגמת קארל מרקס, גאורג זימל, אדוארד טיילור, אמיל דורקהיים ומקס וובר, תיארו את הדת, בשל כך, כמצע של אמונות טפלות, מיתולוגיות, קסמים, מאגיה וכישוף. בהמשך התגבשה תאוריה זו לכדי פרדיגמה מובילה, על פיה, יחד עם (ואולי בעקבות) תהליכי מודרניזציה כדוגמת רציונליזציה, תיעוש, בירוקרטיזציה, התמחות ועיור, החוויה המודרנית מכילה בתוכה גם תהליכי חילון.
[עריכה] הגדרות שונות לתהליך החילון
פרדיגמת החילון מכילה בתוכה כמה נוסחים. המשותף לכולם היא הטענה כי מוסדות דתיים ומוסדות לא דתיים עברו לאורך השנים, ובמיוחד בתקופה המודרנית, תהליך של בידול (Differentiation). הטענה היא כי הסימביוטיקה בין מוסדות הדת ובין מוסדות המדינה נחלשה בתקופת ימי הביניים, והבידול העמיק בתקופה המודרנית. התאורטיקנים חלוקים באופן בו הם רואים את ההשפעה שיש לתהליך הבידול החברתי על היחסים בין הספרות הדתיות והלא דתיות, ועל העוצמה הדתית והאופי של האינדיבידואל הדתי.
ארבע פרשנויות תאורטיות (ארבעה נוסחים) לפרדיגמת החילון הן:
- העלמותה המוחלטת של הדת והחלפת החשיבה הדתית בחשיבה מדעית.
- דעיכה (Decline). הפחתה משמעותית בתפקידה של הדת בחברה.
- הפרטתה (Privatization) של הדת והעתקת מרכז הכובד שלה מהציבורי אל הפרטי.
- המרה (Transformation) של הדת, כך שאמנם המוסדות הדתיים בחברות המערביות מתוחמים לספרה הפרטית, אך ערכי הדת מחלחלים לתוך "המערכת החברתית" של חברות אלו.
פרדיגמת החילון תופסת את מערכת היחסים בין המודרניות ובין הדת כמערכת לינארית, כך שלכל מקום בו מגיעה המודרניות, הדת נסוגה ונחלשת. החוקרים השונים מדגישים שלושה ממדים של חילון: א. ממד קוגנטיבי - תהליכי רציונליזציה. שקיעתה של מסגרת ההתייחסות העל-טבעית לטובת הסברים טכנו-רציונליים. ב. ממד מוסדי - בידול. תהליך בו מוסדות חילוניים אוטונומיים ממלאים את תפקידם של מוסדות הדת. ג. ממד התנהגותי - הפרטה. מעבר הדרגתי של הפרקטיקה הדתית מהספרה הציבורית אל הספרה הפרטית.
[עריכה] עירעורים על תזת החילון
החל משנות ה-70 של המאה ה-20, וביתר שאת בשנות ה-80, בלטו לעין התפתחויות חברתיות ופוליטיות אשר הראו כי בזירה הציבורית והפוליטית פועלים כוחות דתיים חזקים. המחקר הסוציולוגי והאנתרופולוגי החל להצביע על פריחתם של כתות, תנועות, ארגונים וקהילות דתיות חדשות, וכן על הקצנה גוברת והולכת של זרמים בתוך הדתות המונותאיסטיות כתגובה למודרנה. זאת ועוד, מחקרים הראו, למשל, כי אחוז המאמינים בצפון אמריקה נמצא אף בעליה מתמדת החל מהמאה מה-18 ועד ימינו אנו.
[עריכה] מקורות המתח האפשריים בין דת לחילון והדרכים האפשריות לפתרונם בחברה הישראלית
בסקר שנערך על ידי מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום שליד אוניברסיטת תל אביב בראשות פרופסור אפריים יער וד"ר תמר הרמן בפברואר 1999 ענו 62% מהנשאלים כי המחלוקת בין דתיים לחילונם מהווה כיום את הסכנה המשמעותית ביותר לחברה בישראל. בשנים האחרונות, טוען רביצקי, מתגלים בקרב החברה הישראלית מתחים הולכים וגוברים בשאלות של דת ומדינה, קודש וחול, הלכה וחירות ועוד. השסע בין דתיים לחילונים בציבור היהודי לא רק שהוא מפצל את קבוצת הרוב הדומיננטית בארץ אלא גם מהווה במידה רבה בסיס לגיוס פוליטי ולהתבדלות חברתית ותרבותית טוענים גם הורוביץ וליסק. ניתן למנות מספר סיבות למתח זה:
1. הסטטוס קוו התבסס בשעתו על ההנחה השגויה המשותפת – שהתקבלה משני צידי המתרס, כי המחנה היריב נידון להתמעט ואולי אף לעבור מן העולם, הנחה שהייתה טובה רק לדור אחד טוען שלמון. לעומת זאת, העימות הנוכחי בין הקבוצות מבטא את ההכרה החדשה כי הצד השני מיצג תופעה חיונית שצפוי לה המשך ואפילו גידול. דב שוורץ טוען כי הציונות הדתית הכחישה במשך שנים את עצם קיומה האותנטי של החילוניות בתודעתו של היהודי העכשווי וקבעה כי לאמיתו של דבר בליבו של יהודי מודרני קימת אמונה יחידה העתידה להיחשף. תמונת מראה של מצב זה ניתן לראות בתפיסות של מנהיגי האומה הראשונים. על פי רביצקי, אם בעבר קל היה לגלות סובלנות וסולידריות כלפי מי שנחשבו כבני דמותנו, לפחות בפוטנציה הרי שכיום הדרישה היא לנהוג כך כלפי מי שמתכוון לשמור על זהותו וזרותו. לשם כך, נדרשות קבלה והשלמה ממין אחר, שלא נדרשו בימים עברו.
2. תהליכי הקצנה בשני המחנות שיצרו התרחקות מהמקורות היהודיים והמורשת היהודית בקרב האוכלוסייה החילונית והתרחקות מהתרבות המערבית בקרב האוכלוסייה הדתית. שתי דוגמאות לכך נותן רביצקי : האחת – ירידה במכירת מצות בפסח. ירידה שאחד האופים הסביר אותה בכך שבנגוד לדור ההורים, חילונים ודתיים כאחד שנהגו לאכול מצות בפסח, הצעירים החילונים שוב אינם אוכלים מצות ואילו הצעירים הדתיים אוכלים רק מצות שמורות. השנייה – הירידה במספרי הסטודנטים בחוגי מורשת ישראל. החילונים התרחקו והדתיים הלכו ללמוד בישיבות. חוה עציוני הלוי טוענת בספרה 'ארץ שסועה' כי הקיטוב נמדד לא רק לפי המידה שבה החלוקה חותכת אלא בעיקר על פי מידת הריחוק שבין הקצוות.
3. על פי רביצקי, קיים מתח פנימי המציין את ההוויה הישראלית. המתאפיין באי נכונות של חלק מהישראלים להוסיף ולחיות בתוך המתח הדתי-חילוני ושאיפה גלויה ו/או סמויה של רבים מהם להשיג הכרעה ברורה וחד ממדית בנושא של ישן מול חדש, קודש מול חול, פרטיקולרי לעומת אוניברסלי, נורמליות לעומת יחוד. [ולדוגמה עלייתה של שינוי].
4. התבדלות אקולוגית , כלומר הנטייה למגורים בשכונות נפרדות בקרב הציבור הדתי-לאומי היא סממן וגורם בעת ובעונה אחת להתבדלות חברתית. בעיקר, בולט הדבר על פי הורוביץ וליסק בשכונים העירוניים בהם בעבר גרו חילונים ודתיים יחד. בטוי נוסף, דומה באופיו הוא היחידות הצבאיות המובדלות כדוגמת, חיילי ישיבות ההסדר המאוישות על ידי חיילים דתיים בלבד.
5. השתלבות של יריבים היסטוריים קשים של הציונות המדינית בראשיתה: החרדים מחד והרפורמים מצד שני השתלבו במהלך הראלי על דמותה של מדינת ישראל וחוקיה בשאלת הזהות היהודית. על פי רביצקי, ישראל נהפכה לזירה רחבה ומכרעת למאבק על עתידם של היהודים והיהדות.
6. מתח בציר המשפטי המהווה ציר מרכזי ביחסי דת – חברה – מדינה. על פי לאון,שפת החוק יוצרת בעיה לדתות וביחוד לדתות ההלכתיות המציעות אלטרנטיווה לשיטת המשפט הממלכתי. כמו האיסלאם והיהדות. רביצקי טוען כי העימות שנראה לעין בשנים האחרונות בין סמכות בית המשפט לבין סמכותה ההלכית של הרבנות הוא בבואה לשונות האידאולוגית בין חזונו של הרצל שתחם את סמכות הרבנים לפנים בתי הכנסת בלבד לבין חזון הרב קוק שהושיב רבנים אלה על כס הסנהדרין בירושלים וראה אותם כשופטים ומחוקקים לקהל ישראל. (הרבנות הראשית שנוסדה על ידו ב 1921 נועדה להיות שלב מכין בחזון זה). הורוביץ וליסק טוענים כי אופיה של ההלכה היהודית כמערכת משפטית כוללנית גורם לכך שבישראל בעיית היחסים של דת ומדינה אינה רק בעיה קונסטיטוציונית אלא בראש ובראשונה בעיית הזיקה שבין דת ומדינה .
7. המתח בישראל, טוען לאון, הוא במידה מסוימת בבואה של המתח כללי בעולם המערבי בין חילון ובין דת. הלגיטימציה הניתנת לטיעונים כנגד הדת. למשל כאלה הסותרים דוקטרינות דתיות. המהפכה המדעית העלתה על סדר היום לגיטימציה לעולמות ידע הנוגדים את הידע הדתי. בבמקביל, מתרחש כל העת תהליך של הצטמצמות קהילת המאמינים. הדת מוצאת עצמה בתחרות אל מול מוקדי זהות אלטרנטיביים ולעיתים אפילו בבעיית לגיטימציה.
8. הציונות הדתית, ובעיקר דובריה ומנהיגיה שחיפשו בעבר דרכים של פישור וריכוך במתח שבין הלכה למדינה מתוך נסיון מוצהר לחיות ולפרות בשני העולמות הקימה מקרבה לאחרונה שורה של מנהיגיםם המחדדים את הדיכוטומיה ומבליטים אותה. [אפי איתם הוא אחת הדוגמאות הבולטות אך לא היחידה].
9. החרפת הדיכוטומיה על ידי זהות מגזרית. רביצקי, ובעקבותיו עציוני הלוי טוענים כי לא עוד חילוני מול דתי אלא פעמים רבות – חילוני שמאלי אל מול ימני דתי. הכפלה של השסע המגבירה אותו. המצב, אינו פשוט ועם זאת לצד תהליכי ההקצנה ניתן לראות גם מספר תהליכים נגדיים. תהליכים שאם יחוזקו יוכלו, אולי להוות התחלה של פתרונות.
על פי רביצקי, הסכנה של ערעור ופרוק הטמונה בתהליכים יוצרי המתח בין חילונים לדתיים הביאה בצידה גם יצירה של מוקדים חדשים של הזדהות. מוקדים המעניקים "בית" קיומי לקהילות שנידחו הצידה. מוקדים הטומנים בחובם זרעים אפשריים לצמיחתה של חברה רב-ממדית שתיצג באופן מהימן יותר את סבכיה של ההוויה היהודית בת ימינו. חברה שכזו, טוען שלמון תחפש את היסודות האפשריים להתגברות על המחלוקת. את יחסי לאום דת ניתן לראות לדעתו בשלוש קטגוריות עיקריות: 1. דת כמערכת סמלים או תרבות. 2 .דת כמערכת אמונות 3. דת כמערכת מצווה. אם בקטגוריה האחרונה מתרחש עיקרו של הקיטוב והקטגוריה השנייה יוצרת בידול אך לא מחלוקת, הרי שבקטגוריה הראשונה קימים יסודות אפשריים להתגברות על המחלוקת ולמציאת דפוסי הסכמה ושיתוף. כל העת נשאלים דפוסים מסורתיים מהדת לצורך כינונו של אורח חיים לאומי ללא תיקופם המודע בדת, ללא הכרה בתיקוף הטרנסצדנטי של הדת לרכיבים אלה.הדת היא שסיפקה ללאומיות את המקור לתביעות הטריטוריאליות, ואת הלשון העברית. לוח השנה האזרחי - לאומי מושפע באופן מוחלט כמעט מהלוח העברי [חגים ושבתות] וכו'.
זהו העיקרון שהנחה את פרופ' רות גביזון והרב יעקב מידן כאשר חיברו, בחסות מרכז רבין ומכון הרטמן את אמנת גביזון-מידן. אמנה העוסקת בהצעות קונקרטיות לפתרון מחלוקות בנושאי דת ומדינה ושניתן לראות בה מודל להתדינות וכלי עבודה לגישור בין פערים. העיקרון המנחה המרכזי הוא הסכמה אידאולוגית על הצורך למצוא דרך מעשית משותפת והכרה באפשרות לחיות עם הצד שכנגד ולא רק על ידו. זאת, מתוך הסכמה כי דמותה היהודית [לא הדתית] של מדינת ישראל היא דבר המוסכם על רוב הציבור בארץ.
אמנת גביזון מידן היא דוגמה להתגייסות הכוחות המתונים משני הצדדים לצורך הידברות ומציאת מכנה משותף. ניתן לראות תופעה זו בברור דרך הפריזמה של ארגונים שהוקמו בשנים האחרונות מתוך ניסיון ליצור קשר חדש בדיאלוג החילוני-דתי. החיפוש אחר מכנה משותף מתבטא לעתים בלימוד המקורות היהודיים כשותפים שווים (אלול, דו-שיח,מרכז הרצוג,בכינת בית ישראל, תאיר, מעגל טוב ועוד). בקרב חוגי הציונות הדתית, החיים בצל תחושת העימות ההולך ומחריף בין חילונים ודתיים, ניתן לראות בצד תופעות של הקצנה תופעות הפוכות של אלה החשים בעוצמה רבה את הצורך ליצור אינטגרציה בין שני העולמות ופועלים לשם כך.
ובתווך, בין שני הקטבים קימים שני ציבורים שיש לחזקם. האחד, מהווה שליש ממדינת ישראל - הציבור המסורתי המזרחי – שחיזוק תהליכי הסוציאליזזציה והלגיטימציה לאורח חייו הנמצא בקונפליקט מתמיד יכול למתן תהליכי קיטוב. השני, שלא ידוע כמה הוא מונה [כי כל הסקרים נעשים על הסקלה של אמונה ומצוות ] הוא הציבור החילוני "מורשתי". הציבור החילוני הרואה בתרבות היהודית ערך שיש לשמרו ולהנחילו כערך מאחד. הציבור החילוני הפועל באופן אקטיבי למען ערך זה ולמען שמירה על יחודה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.
