ארמית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ארמית (ארמית, ܐܪܡܝܐ) | |
|---|---|
| מדינות שבהן השפה מדוברת: | ארמניה, אזרבייג'ן, איראן, עיראק, ישראל, גאורגיה, לבנון, רוסיה, סוריה, תורכיה |
| אזורים שבהם השפה מדוברת: | המזרח התיכון, אירופה, מרכז אסיה, צפון אמריקה ואוסטרליה. |
| סך כל הדוברים: | 445,000 |
| מספר הדוברים שזו שפת אמם: | 445,000 |
| דירוג: | לא במאה המדוברות ביותר |
| סיווג משפחתי: | אפרו אסיאתית שמית |
| חומר נוסף: | ספר לימוד |
| מעמד רשמי | |
| השפה הרשמית במדינות: | |
| גוף מפקח: | |
| ראו גם: שפה - רשימת שפות | |
ארמית היא שפה שמית שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. היא הייתה שפה רווחת במזרח התיכון ומרכז אסיה בתקופה הקדומה בעיקר בארצות: אשור, פרס, בבל, סוריה וארץ ישראל, ושפת הדיבור בארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה. היא שייכת למשפחת השפות השמיות הצפוניות.
עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז השפה הרשמית - לינגואה פרנקה - של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי וארמית מאוחרת בספר הזוהר.
תוכן עניינים |
[עריכה] ארמית לתקופותיה
מחלקים את רובדי השפה הארמית לחמש תקופות ראשיות:
- ארמית קדומה, או ארמית עתיקה: 700-925 לפנה"ס
- ארמית רשמית, או ארמית ממלכתית: 200-700 לפנה"ס
- ארמית בינונית: 200 לפנה"ס - 200 לספירה
- ארמית מאוחרת: 700-200 לספירה
- ארמית חדשה: 700 לספירה עד ימינו
- ארמית קדומה
מתקופה זו, שמתחילה במאה ה-9 לפנה"ס קיימות כ-30 כתובות, שהחשובות בהן נמצאו בתל פחריה, ספירה, נירב וכתובת זכור.
- ארמית ממלכתית
החל משנת 700 לפני הספירה, בערך, החלו להשתמש באימפריה האשורית בשפה הארמית לשם כתיבת מסמכים רשמיים. השפה נפוצה על פני כל האזור שהיה תחת שליטתה של האימפריה האשורית, כולל ארץ ישראל. עדות לשימוש בארמית בתקופה זאת לצרכים דיפלומטיים ולא לשימוש יום יומי אנו מוצאים בתנ"ך (מלכים ב' י"ח) כאשר רבשקה שליחו של סנחריב מלך אשור מגיע לירושלים וקורא לתושביה להכנע. רבשקה מתבקש על ידי שריו של חזקיהו לדבר ארמית: "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם אשר על החומה". מתקופה זו קיימות כתובות רבות, בהן כתובות על אבן, פפירוס, חרס ועץ. הכתובות התגלו כמעט בכל רחבי המזרח התיכון ואסיה המרכזית, כולל אפגניסטן, איראן ומצרים. לאחרונה יש משמעות חשובה, משום שארץ מצרים בעלת מזג אויר חם ויבש, וזו הסיבה ששרדו שם כתובות רבות. במצרים הדרומית (=העליונה), באי יב שמתחת לעיר סוֵן, היה יישוב יהודי גדול בסביבות 400 לפנה"ס, ושם התגלו כתובות רבות בארמית, המכונות מכתבי יב.
הארמית הממלכתית נמצאת גם במקרא, בפרקים הכתובים בארמית מקראית, שנמצאים בספרים עזרא ודניאל. יש גם שתי מילים בארמית בספר בראשית ופסוק אחד בספר ירמיהו.
- ארמית בינונית
לתקופה זו משתייכות הלשון הנבטית (שהייתה מדוברת בחבלים שונים של ערב ונכחדה), והתדמורית (שהייתה מדוברת בפאלמירה (תדמור בעברית) ובאזורים סמוכים, ונכחדה), וכן תרגום אונקלוס לתורה.
- ארמית מאוחרת
בתקופה זו נחלקת הארמית לשני ניבים שונים, מזרחי ומערבי. כל אחד מהניבים מתחלק בעצמו לשלושה ניבים עיקריים.
הניב המזרחי, שהיה מדובר באזור בבל, כולל את הניבים הבאים:
- ארמית בבלית - שפתם של יהודי בבל, ובה נכתב התלמוד הבבלי.
- סורית - דיאלקט נוצרי. בו נכתב תרגום הפשיטתא למקרא ועוד כתבי קודש נוצריים. לדיאלקט זה יש גם כתב מיוחד משלו, כתב סורי.
- מנדעית - דיאלקט של כת המנדעים, כת נוצרית גנוסטית. נכתבו בו כתבי הכת. גם למנדעית כתב המיוחד לה.
הניב המערבי, שדובר בארץ ישראל, כולל את הניבים הבאים:
- ארמית גלילית - שפתם של יהודי הגליל. בשפה זו נכתב התלמוד הירושלמי והמדרשים הארצישראליים.
- ארמית שומרונית - שפת השומרונים. דיאלקט זה השתמר בשימוש דתי וליטורגי לאורך ימי הביניים ועד היום.
- ארמית נוצרית - דיאלקט שדובר באזור יהודה. בעבר סברו שדובר בפי נוצרים, ואולם המחקר גילה שיש גם שרידים לדיבור יהודי בדיאלקט זה. הוא נקרא גם סורית ארצישראלית.
קיימים קווי דימיון דיאלקטיים בין הניבים הקשורים ביניהם קשר תרבותי או דתי במזרח ובמערב, דהיינו בין הניבים היהודיים לבין עצמם (הארמית הבבלית במזרח והארמית הגלילית במערב), ובין הניבים הנוצריים ובין עצמם (הסורית במזרח והסורית הארץ-ישראלית במערב). ואולם, קווי הדימיון המשותפים לאזוריים הגיאוגרפיים (דהיינו, לניבים המזרחיים מחד, ולניבים המערביים מאידך) בולטים מאלה המשותפים לקבוצות התרבות.
- ארמית חדשה
עם הכיבוש הערבי במאה ה-7 עברו המוסלמים לדבר בערבית, והארמית נשארה שפתם של היהודים והנוצרים. קהילות קטנות המדברות ארמית השתמרו עד המאה ה-20, אם כי חלו שינויים גדולים באופי השפה. בדיאלקט המזרחי מדברות קהילות בכפרים בעיראק, באיראן, בתורכיה, בגאורגיה, ובארמניה. יהודים מאזורים אלה שעלו לישראל משתדלים לשמר דיבור ארמי בישראל, למשל קהילת נאש דידן. בדיאלקט המערבי מדברים בכמה כפרים בלבנון ובסוריה.
בעברית, מתקופת המקרא דרך לשון חז"ל והעברית הרבנית ועד העברית החדשה השתלבו הרבה מילים וביטויים מהארמית. כך למשל אפשר למצוא בעברית את המילים הבאות: אגרה (=שכר), אסימון, בר (=בן), בדיחה, בעתה, בחש (=ערבב), גושפנקא (=חותמת), דוקא (=בדיוק), דחליל, זבן (מוכר בחנות, בהגדה של פסח: "דזבן אבא בתרי זוזי"), גלימה (=מעיל), דיעבד (=לאחר מעשה), חרך, טנף, כנופיה (=קבוצת אנשים), כפן (=רעב, בהגדה: "כל דכפין דיכול"), מוקיון, מנפיק, מסוק, קייט ואף עכוז. כמו כן, ישנם ביטויים בעברית שנלקחו מארמית מדא עקא (=זאת הצרה) וביש גדא (=רע מזל) ועד שופרא דשופרא (=הטוב שבטוב), איפכא מסתברא (=ההפך מסתבר), סגי נהור (=עיוור), בר-מינן (=מת) וברנש (בן- אדם). אפילו מקור המילים "אבא", "אמא", "סבא" בארמית.
[עריכה] לקריאה נוספת
- יחזקאל קוטשר, תולדות הארמית א. אקדמון, ירושלים, תשל"ב.
- יחזקאל קוטשר, מחקרים בעברית ובארמית. מאגנס, ירושלים, תשל"ז.
- אלישע קימרון, ארמית מקראית. ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ"ג ISBN 965-342-614-1; מהדורה שנייה מתקונת ומורחבת: תשס"ג.
- H. Bauer, P. Leander, Biblisch-Aramäischen Grammatik. Halle 1927.
- Theodor Nöldeke, Compendius Syriac Grammar. translated from German by J.A. Crichton. London 1904; 2nd edition: Winona Lake: Eisenbrauns 2001.
[עריכה] מילונים
- Michael Sokoloff, A Dictionary of Judean Aramaic. Ramat Gan: Bar Ilan University 2003.
- R. Payne Smith, A Compendius Syriac Dictionary. Jessie Payne Smith (ed.) Eisenbrauns 1998. ISBN 1575060329.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | |
|---|---|
 ויקיפדיה בשפה זו: ארמית |
|
 ערך מילוני בוויקימילון: ארמית |
|
 ספר לימוד בוויקיספר: ארמית |
