הוגנוטים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הוגנוטים - כינוי שמקורו במאה ה־16 וה־17 לפרוטסטנטים הצרפתים שהיו קשורים קשר הדוק לקלוויניזם.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור השם
במקורו מונח של מחלוקת, מקורו של השם נותר לא ברור. ייתכן כי הוא משמו של בזנסון איג (Besançon Hugues), מנהיגה של ה"מפלגה הקונפדרטיבית" בז'נבה, או שיבוש צרפתי למילה הגרמנית איידגנוס (Eidgenoss), שפירושה חבר בקונפדרציה - כלומר, שווייצי. מפלגתו של איג נקראת "קונפדרטיבית" מכיוון שהם תמכו בברית בין ז'נבה לבין הקונפדרציה השוויצרית. תאוריה זו של מקור השם נתמכת מהעובדה שהכינוי "הוגנוט" התייחס בצרפת בתחילה לכל הקונספירטורים (כולם חברים אריסטוקרטים בכנסייה הפרוטסטנטית) שהיו קשורים ל"קנוניית אמבואז" ב־1560: נסיון שכשל לנשל את בית גיז (Guise) מכוחו הפוליטי בצרפת. לו הצליח הנסיון, היה לו האפקט הצדדי של כינון יחסים עם השוויצרים. לפיכך, "איג" יחד עם "איידגנוט" נעשה ל"הוגנוט", כשהמטרה של השם היא לקשר בין הפרוטסטנטים לבין עמדה פוליטית לא אהודה.
רוש, בספרו "ההיסטוריה של ההוגנוטים", כותב כי "הוגנוט" הוא:
- "צירוף של מילה פלמית ומילה גרמנית. באזור הפלמי של צרפת, לומדי תנ"ך שהיו מתאספים בבתי חבריהם על מנת ללמוד נקראו 'האוס חנוטן' (Huis genoten), או 'חברי בית', כאשר סמוך לגבולות השוויצריים והגרמניים הם נקראו 'אייד גנוסן', או 'חברים לשבועה', כלומר, אנשים שהיו קשורים זה לזה בשבועה. המילה הועברה לצרפתית כ'הוגנוט', שבדרך כלל השתמשו בה לשלילה. המילה נעשתה, לאחר שתיים וחצי מאות של פחד וניצחון לחילופין, לתו של כבוד וגבורה".
[עריכה] אמונות דתיות
כמבשרי ההוגנוטים אפשר למנות צרפתים קתוליים שתמכו ברפורמות, כמו ז'אק לפבר. מאוחר יותר, ההוגנוטים הלכו אחר התנועה הלותרנית, ולבסוף הצטרפו לקלווניסטים. הם הסכימו עם אמונותיו הקיצוניות של ז'אן קלווין, שהתנגדו לכמורה, לסקרמנטים ולדוקטרינות של הכנסייה הקתולית. הם האמינו בגאולה כפעולה של האל, באותה מידה כמו אמונתם בבריאה כפעולת האל, ולפיכך, רק רחמנותו (הקבועה מראש) של האל כלפי הנבחרים היא שעשתה אותם ראויים לגאולה. יש שרואים את האמונת הכפולה הזו בשליטתו המוחלטת של האל על בריאה וגם על גאולה כיסוד להתפתחותם העתידית של ההוגנוטים באדריכלות, תעשיית הטקסטיל ופעילות מסחרית אחרת.
מעל לכל, ההוגנוטים נודעו בביקורת החריפה שלהם כלפי צורות הפולחן כפי שנהגו בכנסייה הקתולית. הם האמינו כי הטקסים, התמונות, הקדושים, העליות לרגל, התפילות וההיררכיה של הכניסה הקתולית לא עזרו לאף אחד להגיע לגאולה. הם ראו את האמונה הנוצרית כדבר שצריך להנחות חיים קפדניים ומלאי אמונה, תוך ציות לחוקים המקראיים, ומתוך הודאה על רחמנותו של האל – ולא כקיום טקסים ואובססיה עם המתים ועם המוות. כפרוטסטנטים אחרים, גם הם האמינו כי הכנסייה הקתולית צריכה לעבור טיהור רדיקלי של הטומאות שלה, וכי האפיפיור מייצג ממלכה ארצית ששלטה כדיקטטור על העולם הרוחני, שבסופו של דבר היא לבטח תיפול. רטוריקה שכזו נעשתה חריפה יותר ויותר ככל שהארועים נמשכו, וגרמו לשנאה של הממסד הקתולי.
ההוגנוטים עמדו בפני רדיפות שיטתיות מתחילת הרפורמציה; אך פרנסואה הראשון (מלך 1494-1547) הגן עליהם בתחילה מפני חוקים שהועברו בפרלמנט שנועדו לפגוע בהם. "אירוע הפוסטרים" של 1543 שינה את גישתו של המלך כלפיהם: הוא הפסיק לעצור את הרדיפות של התנועה.ובעקבות זאת מספרם של ההוגוונוטים גדל בצורה ניכרת בין 1555 ל־1562, במיוחד במעמד האצולה ואצל העירוניים. בזמן זה, מתנגדיהם של הפרוטסטנטים כינו אותם הוגנוטים. הם קראו לעצמם "ריפורמה", כלומר אלו שכבר עברו רפורמה. הם אירגנו את הכינוס ("סינוד") הארצי הראשון שלהם ב־1558, בפריז. עד 1562 הם מנו לפחות כמליון, בעיקר בדרום ובחלקים המרכזיים של צרפת.
ההוגנוטים של צרפת מעולם לא עלו על שני מליון, בהשוואה לששה-עשר מליון קתולים צרפתים באותה התקופה.
ההוגנוטים התנגדו באלימות לכנסייה הקתולית והתקיפו איקונות, מנזרים וכנסיות. ברוב הערים שההוגנוטים הצליחו להשתלט היו התקפות איקונקלסטיות, שבהן המזבחות והדמויות בכנסיות, לפעמים אף הבניינים עצמם, נותצו. ההתקפות החריפות ביותר היו בערים בורז', מונטובן ואורליאן.
[עריכה] מלחמות הדת
בתגובה להשפעה ההוגנוטית הגוברת, ובתגובה לקנאות הפרוטסטנטית, האלימות הקתולית נגדם גדלה באותה תקופה שהחוקים נגדם נעשו קלים וליברלים יותר. ב־1561 ה"אדיקט של אורליאן", לדוגמה, הכריז על סיום הרדיפות; וה"אדיקט של סן ז'רמן" הכיר בהם לראשונה (1 בינואר 1562). אך צעדים אלה הסתירו מאחוריהם החרפה ביחסים בין הקתולים לפרוטסטנטים. קשרי שלום אלה נהפכו לצרות של מלחמה, כי כאשר החלה האלימות , המרחקים בין הצדדים נעשו עוד יותר גדולים.
המתיחות הובילה לשמונה מלחמות אזרחים, שביניהן תקופות של שקט יחסי, בין 1562 ל־1598. עם כל הפרה של השלום, האמון של הפרוטסטנטים בכס הקתולי פחת, האלימות נעשתה חמורה יותר והדרישות הפרוטסטנטיות גדולות יותר, עד שלבסוף ב־1598 הייתה הפסקה לאורך זמן באלימות.
מלחמות הדת הצרפתיות החלו בטבח של כ־30 הוגנוטים בואסי (כמה מקורות האוהדים לפרוטסטנטים מוסרים על כאלף הרוגים), ובפציעתם של כ־200, ב־1 במרץ 1562. ההוגנוטים הפכו את עצמם לתנועה פוליטית של ממש. דרשנים פרוטסטנטים הובילו צבא משמעותי וחיל פרשים רציני, אותם הוביל האדמירל קספרד דה קוליני. הנרי מנאוור ובית בורבון הציבו עצמם לצד ההוגוונוטים, ובכך הוסיפו עושר ואדמות לצד הפרוטסטנטי, שבשיאם עמד הזרם הפרוטסטנטי בכשישים ערים בצורות ואיים על הכתר הקתולי ועל פריז עצמה.
במה שנודע כטבח ליל ברתולומאוס הקדוש, בין ה־24 באוגוסט ל-־17 בספטמבר, 1572, הרגו הקתולים הוגנוטים רבים בפריז. מעשי טבח דומים אירעו בערים אחרות בשבועות הבאים, כאשר ההערכה היא שנהרגו כ־70,000 איש. חנינה שהוענקה ב־1573 הצדיקה את הרוצחים. המלחמה החמישית כנגד ההוגנוטים החלה ב־23 בפברואר 1574, והמאבק המשיך עד 1598, כאשר אנרי מנוואר שהחליט להיות קתולי ונעשה למלך צרפת כאנרי הרביעי, הכריז על "האדיקט של נאנט", ובו הוענקו לפרוטסטנטים זכויות השוות לקתולים, וחופש פולחן במחוזותיהם. יחד עם זאת, האדיקט הגן על אינטרסים קתוליים בכך שמנע הקמת כנסיות פרוטסטנטיות באזורים הקתוליים.
[עריכה] הבריחה
לואי הארבעה עשר (מלך 1643-1715) החל לרדוף את הפרוטסטנטים שוב, והשתמש בחייליו כדי להצר על חיי ההוגנוטים עד שרבים מהם ברחו, בהשתמשו בשיטת ה"דרגונדים": שיכון החיילים בבתי האזרחים. לואי ביטל את האדיקט של נאנט, המגן על ההוגנוטים, ב־1685, והכריז על הפרוטסטנטיות כלא חוקית ב"אדיקט של פונטנבלו".
בעקבות זאת, הוגנוטים רבים ברחו לארצות הפרוטסטנטיות השכנות: אנגליה, הולנד, שווייץ ופרוסיה – שבה השליט הקלוויניסטי פרידריך וילהלם קיבל אותם בזרועות פתוחות, על מנת לאכלס מחדש את ארצו קרועת המלחמות. ב־31 בדצמבר 1687 קבוצת הוגנוטים עלתה על ספינה על מנת לייסד מושבה בכף התקווה הטובה (כיום בדרום אפריקה).
הוגנוטים רבים ברחו לשלוש עשרה המושבות של בריטניה באמריקה, הראשונים ב־1624. יחד איתם היה צורף בשם אפולוס ריבר, (בעתיד ישנה את שמו לפול רביר). לימים, העניק את שמו ואת מקצועו לבנו, פול רביר, המהפכן האמריקאי המפורסם. מתיישבים הוגנוטים ייסדו את ניו רושל במדינת ניו יורק, ואחת משכונות ניו יורק נקראה "הוגנוט" על שמם.
אנדרו לורטי, סופר ותאולוג הוגנוטי מוביל, שהנהיג את הקהילה ההוגנוטית בלונדון, פרסם את הביקורת ההוגנוטית של הכס הקדוש ושל דוקטרינת הטרנס-סובסטאנציאציה.
פליטים הוגנוטים ברחו בהמוניהם לשורדיץ', לונדון. הם ייסדו תעשיית אריגה משמעותית באזור ספיטאלפילדס, ובוונדסוורת'. פליטים הוגנוטים ברחו מהעיר טור שבצרפת והשמידו כמעט לחלוטין את תעשיית המשי שייסדו. באמצעות נסיונם שלקחו איתם לצפון אירלנד,עזרו להקים את תעשיית האריגים האירית.
הרדיפות של הפרוטסטנטים הסתיימו ב־1764, והמהפכה הצרפתית ב־1789 העניקה להם זכויות אזרח מלאות. ההוגנוטים התמחו בבנקאות וכלכלה וייסדו בנקים רבים בשווייץ, באזור ז'נבה.
בזמן מלחמת העולם השניה,רוב האוכלוסייה ההוגנוטית של הכפר לה שמבון-סיר-ליניון בדרום צרפת הסתירה בין 3000 ל־5000 יהודים מהנאצים. הכומר אנדרה טרוקמה הוביל את קהילתו במאמץ זה, הוא ושלושים וארבעה תושבים אחרים של האזור הוכרו על ידי יד ושם כחסידי אומות העולם.
[עריכה] לקריאה נוספת
- כחול הבתולה, מאת טרייסי שבליה, המתאר את חייה של נערה המתחתנת עם בן למשפחה הוגנוטית ISBN 0452284449
