היסטוריה של איראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הלאום האיראני היה ידוע במערב עד ל-21 במרץ 1935 כ"פרס". השם הגיע למערב מהשם היווני לאיראן, "פרסיס". בשם פרס השתמשו כשם לאומה האיראנית או לאימפריה העתיקה שלה. האיראנים עצמם תמיד קראו לארצם איראן.

השם "פרס" מגיע ממחוז בדרום איראן, ששמו "פארס". "פרסיס" הוא הצורה ההלניסטית של "פארס", ועל בסיס שם זה שאר העמים האירופאיים קראו לפרס כך. מחוז זה היה הגרעין של האימפריה הפרסית המקורית. ב-21 במרץ 1935, רזה שאה פהלבי ביקש רשמית מהקהילה הבינלאומית לקרוא לארץ בשמה המקורי, איראן, שפירושה "ארץ הארים".

איראן הייתה בעבר אימפריה עצומה, איראן נכבשה פעמים רבות והשטח שלה השתנה במשך השנים. הערבים, התורכים הסלג'וקים, המונגולים ואחרים פלשו לאיראן, אך היא תמיד הצליחה לשמר את הזהות הלאומית המיוחדת שלה ולכן התפתחה כישות פוליטית ותרבותית נפרדת.

[עריכה] היסטוריה עתיקה

הממצאים הארכאולוגיים המקודמים ביותר באיראן הם מהפלאוליתי התיכון (לפני כ-100,000 שנים). התרבויות המיושבות הראשונות מתוארכות ללפני 14,000-18,000 שנים. באלף השישי לפנה"ס הייתה בנמצא תרבות חקלאית מורכבת עם מרכזי אוכלוסייה פרוטו־עירוניים. כדי יין בני 7000 שנה נמצאו באיראן, והם מוצגים כיום באוניברסיטת פנסילבניה בארצות הברית.

שושלות רבות שלטו באיראן במשך ההיסטוריה. חוקרים וארכאולוגים רק מתחילים לגלות את היקפה של האימפריה העצמאית העילמית, ואת תרבות ג'ירופט מלפני 5000 שנה, שבנו זיגורטים וערים רבות לפני שהממלכות המצריות או היווניות היו קיימות. בסופו של האלף השני לפנה"ס, נוודים ממרכז אסיה התיישבו באיראן.

[עריכה] האימפריה הפרסית

ערך מורחב – האימפריה הפרסית

האימפריה הפרסית הוא כינוי כללי לכל השושלות ששלטו באזור מהמאה ה-7 לפני הספירה עד לכיבוש האיסלאמי במאה ה-7 לספירה. יש הכוללים בשם זה גם את התקופה המוסלמית, העות'מאנית, וכו' עד המאה ה-20.

האימפריה הפרסית הרצינית הראשונה פרחה תחת האחמנידים (559 לפנה"ס - 330 לפנה"ס). השושלת נוסדה על ידי כורש הגדול, שאיחד שבטים וממלכות קטנות על מנת ליצור ישות פוליטית אחת. בכיבושי אלכסנדר הגדול נכנסה תרבות הלניסטית לאזור. לאחר התקופה ההלניסטית (300 לפנה"ס - 250 לפנה"ס) שלטו הפרתים (250 לפנה"ס – 226 לספירה). עם עליית השושלת הסאסאנית (226 - 651), שאנשיה היו ילידי המקום, שב האזור לידיהם של שושלות מקומיות לראשונה מאז השלטון האחמני.

[עריכה] הכיבוש האסלאמי

הכיבוש האסלאמי של איראן הביא להתמוטטותה של האימפריה הסאסאנית, לשקיעתה של הדת זורואסטרית באיראן, ולהולדתה של התרבות האסלאמית.

[עריכה] הקדמה

תוך שנה ממותו של מוחמד ב-632, חצי האי ערב עצמו כבר היה מספיק בטוח על מנת לאפשר ליורשו, אבו בכר, החליף הראשון, להתחיל במערכה כנגד האימפריה הביזנטית והאימפריה הסאסאנית.

הערבים הבדואים שהפילו את האימפריה הסאסאנית הונעו לא רק על ידי הרצון לכיבוש ולביזה, אלא גם על ידי הדת החדשה, האסלאם. האדמות הסאסאניות העשירות של עיראק עשו אותה לאזור מעולה להתיישבות ערבית לאחר נפילתם של הסאסאנים. ריצ'רד פריי כותב כי הערבים הפולשים היו מעוניינים בתחילה רק בשלל שנאסף מהקרבות. טברי אף אומר כי עומר אבן אל-חטאב לא עודד, ואולי אף אסר ממש את התאסלמות האיראנים בימים הראשונים של האסלאם, כשהוא מעדיף כי רק ערבים יתאסלמו. דיווח אחד טוען כי הוא עצר את הערבים המנצחים מלעלות לרמה האיראנית מכיוון שהוא לא רצה שהפרסים יתאסלמו. לפיכך, מסתבר כי הכיבוש של פרס היה בתחילה על מנת להשיג משאבים נוספים.

[עריכה] פלישה וכיבוש

אבו בכר ניצח את הצבא הביזאנטי בדמשק בשנת 635 ואז החל בכיבוש איראן. בשנת 637, הכוחות הערביים שתפסו את הבירה הסאסאנית קטסיפון לאחר קרב אל-קאדסייה (לה הם קראו מדיין), ובשנים 641 - 642 הם ניצחו את הצבא הסאסאני בנהוואנד. אחרי זה, איראן הייתה פתוחה לפולשים. הכיבוש האסלאמי נעזר בפשיטת הרגל הכלכלית והחברתית של הסאסאנים; לאוכלוסיות המקומיות לא היה מה לאבד משיתוף פעולה עם הכוח הכובש. לבד מזאת, האסלאם הציע סובלנות דתית יחסית ויחס הוגן לאוכלוסיות שקיבלו את המשטר האסלאמי ללא התנגדות.

אך הכיבוש של פרס לא היה תהליך שקט. מוסלמים ערבים רבים האמינו כי על המתאסלמים האיראניים להתלבש שונה מהערבים, יחד עם אפליות אחרות. ישנם דיווחים שונים של יחס ברוטלי ושל טבח של הערבים באיראנים, שמתועדים היטב.

רק בשנת 650 בערך ההתנגדות באיראן שככה. התאסלמות, שהביאה ליתרונות מסוימים, הייתה מהירה למדי באוכלוסייה העירונית אך איטית יותר אצל האיכרים והדיקנים. רוב האיראנים לא נעשו מוסלמים עד למאה ה-9.

אף שהכובשים, ובייחוד האומיים (השליטים המוסלמיים לאחר מוחמד, 661-750), נטו להדגיש את החשיבות של הערבים בתוך כלל המוסלמים, הייתה תנועה איטית של שילוב של האיראנים בקהילה החדשה. הכובשים המוסלמים אימצו את שיטת המטבע הסאסאנית ומנהגים אדמיניסטרטיביים סאסאניים אחרים, כולל משרת הווזיר (שר), והדיוואן – לשכה ששלטה בהכנסות ובהוצאות המדינה, שלאחר מכן נעשתה למאפיין של הממשל בכל הארצות המוסלמיות. חליפים מאוחרים יותר אימצו את נוהגי בית המשפט האיראני ואת הגינונים של המלכות הסאסאנית. אנשים ממוצא איראני שירתו כמושלים ופקידים לאחר הכיבוש, והאיראנים תרמו רבות לכל ענפי הלמדנות האסלאמית, כולל פילולוגיה, ספרות, היסטוריה, גאוגרפיה, משפט, פילוסופיה, רפואה והמדעים.

אך הערבים עדיין היו בשלטון. דת המדינה החדשה, האסלאם, כפתה את מערכת האמונות, החוקים והנוהגים שלה. באזורים שנכנעו בשקט לשלטון המוסלמי, בעלי הקרקעות שמרו על אדמותיהם. אך אדמות הכתר, אדמה שננטשה בידי בעליה הבורחים, ואדמה שנלקחה בכיבוש עברה לידי המדינה החדשה. אדמות אלו כללו את האדמות העשירות של הסוואד, מישור רחבה ועשיר במרכז ודרום עיראק. ערבית נעשתה לשפה הרשמית של החצר ב-696, אם כי פרסית עדיין הייתה מצויה ביותר כשפה מדוברת. הוויכוח הספרותי במאות התשיעית עד האחת עשרה – ה"שועוביה" – שבו הערבים והאיראנים שיבחו את שפתם הם והשמיצו את השפה השנייה, מראה על הקיום של זהות איראנית נפרדת כלשהי. במאה התשיעית, עלייתם של שושלות שלטון איראניות טהורות אירעה יחד עם ההתחדשות של השפה הפרסית והספרות הפרסית, שנתעשרה במלים ערביות והשתמשה בכתב הערבי.

[עריכה] אסלאם שיעי

מורשת נוספת של הכיבוש האסלאמי היה האיסלאם השיעי, שאף שכיום הוא מזוהה עם איראן, במקור לא היה תנועה דתית איראנית. השיעה במקור הגיע ממוסלמים ערבים. בקרע הגדול של האסלאם, קבוצה אחת מבין המאמינים האמינו כי השלטון בקהילה לאחר מותו של מוחמד הייתה שייכת לחתנו, עלי אבן אבו טאלב, ולצאצאיו. קבוצה זו נודעה כ"שיעת עלי", התומכים של עלי, או השיעים. קבוצה אחרת, תומכיו של מעאויה הראשון (טוען לחליפות לאחר הרצח של עותמן אבן עפאן), התנגד לבחירתו של עלי לחליפות בשנת 656. לאחר שעלי נרצח כשהוא מתפלל במסגד בקופא ב-661, מועוויה הוכרז כחליף בידי רוב הקהילה המוסלמית. הוא נעשה לחליף הראשון של השושלת האומיית, שבירתה בדמשק.

בנו הצעיר של עלי, חוסיין, לא הסכים להיכנע לבנו ויורשו של מועוויה יזיד הראשון, וברח למכה, שם הוא נתבקש להוביל את השיעים במרד. בכרבלא שבעיראק, כ-4,000 חיילים אומיים הרגו את חסידיו של חוסיין, כ-200 איש ואישה, שסירבו להיכנע. השליט האומיי קיבל את ראשו של חוסיין, ויום מותו של חוסיין בשנת 680 בעשרה בחודש מוהראם הוא עד היום יום אבל לכל השיעים.

הריכוז הגדול ביותר של השיעים במאה הראשונה לאסלאם היה בדרום עיראק. רק במאה ה-16, תחת הספאווידים, רוב האיראנים נעשו לשיעים. האסלאם השיעי נעשה אז, כמו שהוא היום, לדת המדינה.

העבאסים שהפילו את האומיים בשנת 750, אף שהיו אוהדים לשיעה האיראני, היו בכל זאת שושלת ערבית. הם התמרדו בשמם של הצאצאים של דודו של מוחמד, עבאס, ובית האשם. האשם היה אביהם של השיעים ושל עבאס, והתנועה העבסידית נהנתה מהתמיכה של המוסלמים השיעים והסונים גם יחד. הצבא העבאסי הורכב בעיקר מחורסאניים והובל בידי גנרל איראני, אבו מוסלם. הוא כלל ערבים ואיראנים, והעבאסים נהנו מתמיכה איראנית וערבית גם יחד.

אך העבאסים, אך שהיו אוהדים לשיעים, שעל תמיכתם הם ביקשו לשמור, לא תמכו בעמדות השיעיות הקיצוניות יותר. העבאסים ייסדו את בירתם בבגדאד. לאל-מאמון, שלקח את הכוח מיד אחיו, אל-אמין, והכריז על עצמו כחליף בשנת 811, הייתה אם איראנית ולכן היה לו בסיס תמיכה בחורסאן. העבאסים המשיכו את המדיניות הריכוזית של קודמיהם. תחת שלטונם, העולם האסלאמי חווה פריחה תרבותית והתרחבות של המסחר והעושר הכלכלי, וגם איראן נהנתה מהתפתחויות אלה.

[עריכה] ימי הביניים

השושלות השליטות הבאות באיראן הגיעו מהלוחמים הטורקים המרכז־אסייתים, שהיו בהתקדמות דרומה ומערבה ממרכז אסיה זה אלף שנים. החליפים העבאסים החלו לגייס את העמים האלה כלוחמים־עבדים כבר במאה ה-9. לאחר זמן קצר הכוח הממשי של השושלת האבאסידית החלה לדעוך, ולבסוף הם לבובות דתיות בזמן שהלוחמים הטורקים הם ששלטו למעשה. עם ירידת כוחם של העבאסים, סדרה של שושלות עצמאיות קמו בחלקים שונים של איראן, כמה מהם עם עוצמה משמעותית. מבין החשובות בשושלות אלה היו הטהירים בחורסאן (820-872), הספארים בסיסטאן (867-903) והסאמנים (875-1005), במקור מבוכרה. הסאמנים לבסוף שלטו על אזור גדול, ממרכז איראן ועד להודו. בנוסף, הבויהים שלטו בבגדאד (945-1055). הדבר היה שיאו של תהליך של השפעה פרסית גוברת על הח'ליפות העבאסית הנחלשת. ב-962 עבד טורקי, מושל של הסאמנים, אלופטיגין, כבש את ע'אזאנה (כיום באפגניסטאן) וייסד שושלת, הע'זנווים, ששלטה עד לשנת 1186.

כמה ערים סאמניות נכבשו על ידי קבוצה טורקית אחרת, הסלג'וקים, שחיו מצפון לנהר האוקסוס (כיום, האמו דרייה). מנהיגם, טוגריל בג, לחם בר'זנידים בחורסאן. הוא נע דרומה ואז מערבה, כשהוא כובש את הערים שבדרכו אך אינו הורס אותם. בשנת 1055 החליף של בגדאד העניק לטוגריל בג מתנות ואת תואר "מלך המזרח". תחת יורשו, מליק שאה (1072-1092), איראן נהנתה מתקופה של רנסאנס מדעי ותרבותי, בעיקר הודות לווזיר האיראני שלו, ניזאם אל מולק. שליטים אלה ייסדו מצפה, שבו עומר כיאם עשה תצפיות רבות עבור לוח שנה חדש, והם בנו בתי ספר דתיים בעל הערים הגדולות. הם הביאו את אבו חמיד גזאלי, אחד מהתאולוגים האסלאמיים הגדולים, ומלומדים חשובים אחרים, לבירה הסלג'וקית בבגדאד תמכו בהם ועודדו את עבודתם.

אך היה איום פנימי רציני על הסלג'וקים מהאיסמאלים, כת סודית שמפקדתה ישבה בעלמוט, בין ראשט לטהרן. הם שלטו באזור שלהם יותר מ-150 שנה ומפעם לפעם שלחו את חסידיהם להרוג נציגי ממשל חשובים על מנת לחזק את כוחם. המילה "assassins" (רוצחים), הגיעה מעיוות אירופי של הכינוי שלהם בסוריה - חשישיה, שניתן להם בגלל האגדה שהם עישנו חשיש לפני שיצאו לפעולה.

[עריכה] העת החדשה

אמין או דובליח, ראש השיירה הפרסית המלכותית בחצרו של נפוליון השלישי

איראן עברה תחייה תחת השושלת הספאבידית (1502- 1736), שהדמות הבולטת ביותר בה הייתה שאה אבאס הראשון. לאחר הכובש נדיר שאה ויורשיו, הגיעה שושלת זאנד, שנוסדה בידי קארים חאן, ולאחר מכן שושלת קג'אר (1795- 1925) והשושלת הפלווית (1925- 1979).

במאה ה-17 ארצות אירופאיות – פורטוגל, בריטניה, רוסיה וצרפת כבר החלו לייסד היאחזויות קולוניאליות באזור. כתוצאה מכך איראן איבדה את שלטונה על רבים ממחוזותיה בחוזים שונים – חוזה טורקמנצ'אי, גוליסטאן, ואחרים.

[עריכה] איראן המודרנית

ערך מורחב – איראן המודרנית

היסטוריה של איראן המודרנית מתחילה עם ההתקוממות הלאומנית כנגד השאה ב-1905. השאה לא הופל, אך ההתקוממות הביאה לכינון חוקה מוגבלת בשנת 1906. חוקה זו שינתה את צורת הממשל במדינה למלוכה חוקתית. מושב הפרלמנט (מאג'ליס) הראשון כונס ב-7 באוקטובר 1906. המעורבות באזור הייתה נושא לוויכוח בין בריטניה לרוסיה, ובשנת 1907 הן חתמו על הסכם ביניהן שחילק את האזור לתחומי השפעה. ב-1908 התגלה נפט במדינה, דבר שהייתה לו השפעה רבה על עתידה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, הבריטים והרוסים ישבו במדינה אולם איראן נשארה נייטרלית. לאחר המלחמה ניסיונות בריטיים ליסד ארץ חסות והנסיגה הרוסית לאחר המהפכה הבולשביקית שינו את ההלכה ובשנת 1921 הפיכה צבאית בראשותו של רזה חאן העלתה דיקטטור שלימים הפך לשאה וייסד את שושלת הפהלבית בשנת 1925. במשך 16 שנות שלטון איראן הפכה למודרנית בעזרתם של הבריטים והפוליטיקה שלה הפכה לחילונית יותר ויותר.

בספטמבר 1941 התפטר רזה חאן והשלטון עובר לבנו מוחמד רזה שאה פאהלבי. הוא שלט במדינה 16 שנה עד המהפכה האיסלאמית של איראן בשנת 1979. במשך תקופת שלטונו הוא נתן שליטה רבה לפרלמנט, דבר שהוביל לאי יציבות פנימית והלאמה של תעשיית הנפט (משבר אבדאן) בשנת 1951 על ידי ראש הממשלה מוחמד מוסאדק שלימים ניסה לתפוס את השלטון ולייסד רפובליקה אולם השאה חזר לשלטון בתמיכה אמריקאית. ההתקרבות לארצות הברית השפיע על המדינה בצורה של רפורמות ליברליות בתחומים שונים וזה גרם ההתרחקות של כמה קבוצות האסלאמיות, והגלייתו של רוחאללה ח'ומייני בשנת 1964. כשלון הרפורמות הכלכליות, מחאה דתית רחבה, התנגדות דתית ופוליטית רחבה לשלטונו של השאה ולתוכניותיו הביאה לשנאתו של העם כלפי שלטון השאה.