בית עבאס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שושלת בית עבאס הייתה שושלת ח'ליפים ששלטה ברובה של האימפריה המוסלמית בין שנת 750 לשנת 1075. בית עבאס הביס את שושלת הח'ליפים הקודמת- בית אומיה בשנת 750 והעביר בירת האימפריה מדמשק לבגדד וסאמרא שבעיראק המודרנית.
בית עבאס שאב את הלגיטימציה שלו מן העובדה שמייסד השושלת אל עבאס היה בן משפחתו של הנביא מוחמד. למרות זאת כל זמן שלטון העבאסים קיומו אלו יחסים אמביולנטיים עם ענף אחר של משפחת הנביא: בני הח'ליף עלי שמהם יתפתחו השיעים. בראשית שלטון בית עבאס שילם הח'ליף קיצבה לצאצאי עלי וכך ניסה לקנות את תמיכת חסידיהם. מדיניות זו צלחה חלקית כיוון שעוד בימיו של הח'ליף אלמנצור פרצה מרידה של בני עלי שדוכאה בקלות. לאחר שהופסקו הקצבאות האלו על ידי הח'ליף אלמתעזם (833-842) חזרה האיבה בין שתי הקבוצות, ולקראת סוף שלטונם של בני עבאס, במאה ה-10, היא התפרצה במלחמת אזרחים מלאה בין שיעים לסונים. צעד פייסני כלפי השיעים ומתריס כלפי שליטי בית אומיה הוא השימוש בתואר אימאם על ידי הח'ליפים מבית עבאס - תואר המבטא את מחוייבות השלטון לתפקידו הדתי. למרות זאת בראייה היסטורית השיעים רואים את בני עבאס כשליטים לא לגיטימיים המתחזים למשפחת הנביא האמיתית.
בעיה נוספת בשושלת בית עבאס הייתה סידרי הירושה. בניגוד למרבית השושלות המערביות, בהן הבן הבכור הוא היורש הטבעי, לא היו בבית עבאס הסדרי ירושה קבועים, לכן לאחר מות הח'ליף מונתה מועצה (שורא) שהורכבה מן הפקידות המדינית הצבאית והדתית הבכירה והם בחרו את הח'ליף הבא. מובן שמשמעותה של שיטה זאת הוא שאין יורש טבעי וזהו מתכון בטוח למלחמות ירושה כמו זאת שפרצה בין בניו של הארון אל רשיד, אל אמין ואל מאמון בשנת 812. מלחמות אלו היו סיבה לאי יציבות כרוני שהחליש את האימפריה.
תוכן עניינים |
[עריכה] עלייתו של בית עבאס לח'ליפות
אל עבאס היה דודו של הנביא מוחמד, ולמרות שכנראה לא התאסלם מעולם, הוא נחשב לאחד מידידיו הטובים של הנביא. בנו עבדאללה היה אחד ממקובצי החדית' – התורה שבעל-פה המוסלמית, אך כנראה היה חסר שאיפות פוליטיות. נינו של עבאס, מוחמד אבן עלי אל עבאסי היה פעיל בקרב תאים מהפכניים בעירק וצפון מערב פרס שביקשו לנקום את רצח חוסיין אבן עלי מייסד השיעה. העובדה שהיה גם נצר למשפחת הנביא וגם לוחם כנגד בית אומיה נתנה לו את מעמדו המיוחד.
בראשית הדרך בסיס כוחם של העבאסים היה במחוז ח'ראסאן שבפרס, שתושביו היו ערבים ופרסים, וסבלו קשות משלטונם של בני אומיה. כיוון שהמחוז שכן בגבול המזרחי של האימפריה המוסלמית הוא שימש לגיוס כספים וכוח אדם למלחמות הבלתי נגמרות עם עמי מרכז אסיה וההעמים התורכים. בשנת 745 נשבע בכיר אבן מאהאן, אחד ממנהיגי ח'ראסאן, אמונים לאימאם אבראהים אבן מוחמד (בנו של מוחמד אבן עלי) אך זה הוצא להורג על ידי האומיים אחרי זמן קצר, ואת מקומו תפס אחיו אל ספאח שהוכתר בשנת 749 לח'ליף הראשון לבית עבאס. למרות שאל ספאח היה מנהיג חלש שמשל רק ארבע שנים ולא לקח חלק ממשי בשלטון אלא שימש בעיקר כדמות יצוגית, השושלת שיצר משלה ביד חזקה לפחות עד מותו של הארון אל רשיד בשנת 809.
[עריכה] השלטון של בית עבאס בראשית דרכו
למרות שבמובנים מסוימים שלטון בית עבאס הוא המשכו של שלטון בית אומיה ישנם מספר הבדלים בין השושלות. בירת העבאסים הייתה ממוקמת בדרום-מרכז עירק, מרכז האוכלוסייה הגדול של העולם המוסלמי, בניגוד לאומיים שקבעו את בירותם במחוז הסורי הפחות מאוכלס. העברת הבירה לאזוא העשיר והמאוכלס יותר בעירק הקלה על השליטה באוכלוסייה, שהייתה מרוכזת כולה בתחום הצר שבין הפרת לחידקל. העברת מרכז האימפריה לעירק גם איפשרה שיתוף של עמים מוסלמים לא ערבים בצבא ובפקידות הבכירה כמו פרסים ומאוחר יותר תורכים, והפכה את האימפריה ליותר קוסמופוליטית.
בראשית דרכו התאפיין בית עבאס בשלטון מרכזי. מושלי המחוזות היו אחראים על גביית מיסים וגיוס לצבא. הח'ליף לא היסס לפטר מושלים שלא עמדו במכסות המס, והעברת השלטון במחוזות בדרך כלל לא הייתה בירושה מאב לבן.
במיסים הרבים שנגבו השתמש השלטון לבניית ארמונות ומוסדות ציבור עצומים בערי השלטון בגדד וסמארא, וכן לשדרוג מערכת תעלות המים מן הפרת והחידקל. מדיניות השלטון המרכזי יצרה שגשוג כלכלי ללא תקדים שכונה דור הזהב של בית עבאס, והגיע לשיאו בימי הח'ליף הארון אל רשיד. תור הזהב הגיע לקיצו עם פרוץ מלחמת הירושה בין בניו של הארון אל רשיד - אל אמין ואל מאמון.
[עריכה] התקופה האמצעית בחליפות בית עבאס-816-937
התקופה האמצעית לשלטונו של בית עבאס מתאפיינת בחיזוק השלטון המרכזי על חשבון המחוזות, העברת הבירה לעיר סמארא, הכנסת פקידים וחיילים זרים במקום הערבים וחיכוכים בין השיעים לסונים.
מתוך מלחמת האחים בין בניו של הארון אל רשיד עלה כוחו של האח הצעיר אבו אסחאק אל מתעצם. במקום לגייס צבא אד-הוק מן הכוחות המקומיים ולצמצמו עם תום המלחמה, קנה אל מתעצם עבדים והכשיר אותם כלוחמים מקצועיים. בהמשך ייעל אל מתעצם את השיטה על ידי יבוא של עבדים היישר מאסיה המרכזית, ששימשו לא רק כלוחמים מן השורה אלא השתלבו בכל הדרגות כולל כמפקדי הצבא ומושלי מחוזות.
היתרון שבשימוש בעבדים לוחמים הוא נאמנותם המוחלטת לשליט, אך חסרונות השיטה הפכו לחולשות העיקריות שיאפיינו את השלטון הערבי למשך מעל 1000 שנה. השימוש בעבדים לתפקידים בכירים בשלטון מונע כל אפשרות להתפתחות אליטה לגיטימית. הצבא, שהיה כלי חשוב לניידות חברתית, הפך בהדרגה לנחלתם של עבדים חסרי קשרים חברתיים, עד שהצבא והפקידות השלטונית כולה הפכו זרים לגמרי לציבור הערבי.
כפועל יוצא ממדיניותו של אל מתעצם לנתק את הערבים מן השלטון, ביטל הח'ליף את הקצבאות שניתנו לצאצאי המשפחות הערביות המכובדות שהפיצו את האיסלאם בסמוך לתקופת מוחמד, והגביל את הקצבאות לאנשי צבא בפועל בלבד. מדיניות זאת גרמה לסכסוכים קשים עם המשפחות הותיקות, ובראשם בני הח'ליף עלי, ותומכיהם השיעים.
בנוסף חיזקו הח'ליפים האמצעיים את שלטונם במחוזות וכפו אליהם תשלום מס לראשות המרכזית, זאת בזכות נוכחותם של מושלים וחיילים זרים שלא היו בעלי מעצורים בכל מה שנוגע לגביית מס. בקגבולי המס הגדולים השתמשו הח'ליפים לבניית הבירה החדשה סמארא 130 ק"מ צפונית מבגדד, אך העיר שימשה בעיקר כמרכז מנהלי ולא החליפה את מקומה של בגדד כמרכז המסחרי התוסס של האימפריה, בהמשל תשוב בגדד לתפקידה כבירה וסאמרא תשוב להיות עיירה אפרורית.
בשנת 861 נרצח הח'ליף אל מתווכל על ידי חייליו התורכים שחששו משינויים שתכנן הח'ליף לעשות בקצונה הבכירה. הרצח הביא לתשע שנות אנרכיה, מרידות חיילים והתקוממויות של עבדים לשעבר מקבוצות אתניות אחרות כמו הברברים מצפון אפריקה והארמנים, ותקיפות מצד הביזנטים.
עם עלייתו לשלטון של הח'ליף אל מואפק בשנת 870 תמה האנרכיה והמדינה חזרה לשלם את משכורת הצבא. יחד עם זאת נדרשו עשורים לבית עבאס להחזיר לשלטונו את השטחים הרבים שאבדו לו בזמן האנרכיה. עם זאת מימון הצבא הפך לנטל קשה על המדינה עד שלא נותרו די תקציבים חופשיים לשיפור התשתיות הציבוריות, בעיקר זו של תעלות ההשקיה היוצאות מן החידקל.
בעיה נוספת שהתגלתה בשימוש בצבא קבוע היא שלמרות העלות העצומה של הצבא במשך תקופת השלום, בתקופת מלחמה הצבא הופך ללא יעיל כיוון שאין אפשרות להגדילו על ידי גיוסי חרום, למעשה צבא השלום הוא גם צבא המלחמה. בעיות כלכליות ביחד עם מדיניות לא מקצועית של הח'ליף אל מקתדר וירשיו גרמו לקרעים חדשים בין הח'ליף לבין האוליגרכיות הצבאית והמנהלית שהביאו לסדרה של מלחמות בסופן מן האימפריה העבאסית נותרה רק בגדד האזורים הסמוכים. כל המחוזות המרוחקים קיבלו דרגות שונות של עצמאות למרות זאת מעמדו המיוחד של בית עבאס כשושלת הח'ליפים הלגיטימית היחידה נשמר, כך נוצר חבר הימים המוסלמיים.
[עריכה] חבר העמים האסלמי
חיסולה הסופי של האימפריה העבאסית ככוח של ממש התרחש לאורך תקופה ארוכה, במהלכה קבוצות שונות של שכירי חרב נלחמו עד להחרבתו של סואד- האזור החקלאי שסביב בגדד. סימלו של החורבן הוא הרס תעלת נהואן שהשקתה את רוב הסואד במהלך לחימה בין המצביאים אבן ראאק ובג'כם. משמעות הרס התעלה היה הרס החקלאות ויוצא מכך הרס יכולתו של כל שלטון מבגדד לגבות מס לקיומו.
עם החלשות השושלת עלו מספר שושלות נוודים ומכובדים מקומיים כמו בני עקיל , הבויהים, החמדנים, הקרמיטים, הפאטימים ועוד. שושלות אלו יסדו מדינות שהתקיימו מספר עשורים שלאחריהן פורקו וחולקו בין מדינות שכנות. הבויהים אף הקימו מלוכה בסגנון פרסי בבגדאד לצד הח'ליף.
למרות שמדינות אלו היו עצמאיות לחלוטין הן קיימו ביניהן מערכת של הסכמות שיצרו את חבר העמים האסלמי:
ראשית שפת השלטון בכל המדינות החדשות הייתה ערבית- גם במדינות לא ערבית כמו המדינות שצצו בפרס ארמניה וכורדיסטן שפת השלטון נותרה ערבית. ערבית גם כשפת ממשל אפשרה לפקידים רמי דרג לעבור בין מדינה למדינה ולהמשיך לבצע את עבודתם ללא מגבלה.
שנית רוב מדינות החבר שמרו על נאמנותם לח'ליף העבאסי מבגדד, למרות שהח'ליפות איבדה את כל כוחה הצבאי, זאת משום שהצהרת נאמנות לח'ליף נחשבה כמחזקת את הלגיטימיות של ההנהגה. אפשר להשוות את הח'ליפות של תקופת חבר העמים האסלמי לקיסרות הרומית הקדושה, בשני המקרים לשליט העליון כוח סמלי בלבד.
שלישית מבחינה כלכלית המדינות החדשות לא הציבו הגבלות על תנועה של סחורות או בני אדם, כך נשאר העולם המוסלמי יחידה כלכלית וחברתית אחת. רביעית, כוחם הצבאי של מדינות החבר התבסס צבאות קטנים על עבדים לוחמים הנקראים ע'ולמן (החל מן המאה ה 11 נקראו החיילים האלה ממלוכים). חיילים אלו, לרוב ממוצא טורקי, לעיתם קרובות לא דברו ערבית ולא היו מעורבים בחיי יום יום של התושבים המקומיים. בכך נותקו המוני העם מן המחלוקות הצבאיות בן השליטים, מכאן, למרות המלחמות בין המדינות השונות, לא הייתה איבה בין התושבים המקומיים. למרות שהע'ולמן היו לרוב ממושמעים מאוד וחסרי אידאולוגיות עצמאיות הסכנה שבהעסקתם הייתה אי תשלום משכורתם, במקרים מסוימים אי תשלום סדיר עלול היה לגרום למרידה.
במאה ה 10 סבל ארצות הליבה של העולם המוסלמי (עירק, סוריה חיג'ז) מהזנחה כלכלית ומלחמות בלתי פוסקות, לעומת זאת התפוררות שלטון בית עבאס הובילו לפיתוח כלכלי חסר תקדים של מחוזות שהיו מוזנחים מאז הכיבוש האסלמי כמו אנטוליה באסיה הקטנה ופארס שבאירן. גם בתחומי התרבות והאמנות תקופת החבר העמים מצטיינת בפריחה חסרת תקדים של התרבות האיסלמית בחלקים מסוימים של העולם המוסלמי. אנשי רוח כגון המשורר אבו אל עלא אל מערי, הרופא אבן סינא, הגאוגרף אל מקדסי והיסטוריון אל מסעודי הקדימו ב 500 שנה את תקופת הרנסנס באירופה הנוצרית.
[עריכה] קץ בית עבאס
קיצה של תקופת חבר העמים ואיתה בית עבאס הגיעה עם פלישת הסלג'קים- במאה ה 11 פלשו שבטים מאזור ימת אורל שבמרכז אסיה למזרח התיכון. אחד ממנהיגי השבטים- ארסלאן איסראאיל בנו של סלג'וק הוביל את אנשיו לכיבושים במזרח האימפריה הביזנטית וצפון עירק.
בינתיים בבגדד, מנהיג הע'ולמן אל בסאסירי זמם להשליט את ממשל הפטמים (שושלת ששלטה במיצרים וסוריה) על עירק. הוזיר של הממלכה ההויהית ששלטה במרכז עירק הזמין את הכוח החדש למגר את העולמן. בשנת 1055 נכנס לבגדד המצביא הסלג'וקי תע'ריל-בג לאחר שכבש את פארס וח'וזסתאן, המנהיג הסולג'וקי הדיח את כל מנהיגי בגדד ובכללם את הח'ליף אל קאאם שבשלב זה לא היה יותר בעל חשיבות מדינית כלל.
[עריכה] הח'ליפים מבית עבאס
[עריכה] הח'ליפים המוקדמים
- אבו אלעבאס עבדאללה אל ספאח 749-754
- אבו ג'עפר עבדאללה אל מנצור 754-755
- אבו עבדאללה מחמד אל מהדי 755-785
- אבו מחמד מוסא אל האדי 785-786
- אבו ג'עפר הארון אל רשיד 786-809
- אבו עבדאללה מחמד אל אמין 809-813
- אבו אלעבאס עבדאללה אל מאמון 813-833
[עריכה] הח'ליפים האמצעיים
- אבו אסחאק מוחמד אל מתעצם באללה 833-842
- אבו ג'עפר הארון אל ואת'ק באללה 842-847
- אבו אלפדל ג'עפר אל מתווכל עלא אללה 847-861
- אבו ג'עפר אל מנתצר באללה 861-862
- אבו אלעבאס אחמד אל מסתעין באללה 862-866
- אבו עבדאללה מוחמד אל מעתז באללה 866-869
- אבו אסחאק מוחמד אל מהתדי באללה 869-870
- אבו אלעבאס אחמד אל מעתמד עלא אללה 870-892
- אבו אלעבאס אחמד *אל מעתדד באללה 892-902
- אבו אחמד עלי אל מכתפי באללה 902-908
[עריכה] הח'ליפים המאוחרים של חבר העמים האיסלאמיים
- אבו אלפדל ג'עפר אל מקתדר באללה 908-932
- אבו מנצור מוחמד אל קאהר באללה 932-934
- אבו אלעבאס מוחמד אל ראדי באללה 934-940
- אבו אסחאק אבראהים אל מתקי אללה 940-944
- אבו אלקאסם עבדאללה אל מסתכפי באללה 944-946
- אבו אלקאסם אלפדל אל מטיע באללה 946-974
- אבו בכר עבד אלכרים אל טאיע באללה 974-991
- אבו אלעבאס אחמד אל קאדר באללה 991-1031
- אבו ג'עפר עבדאללה אל קאים באמר אללה 1031-1075
- אבו אלקאסם עבדאללה אל מקתדי באמר אללה 1075-1094
- אבו אלעבאס אחמד אל מסתט'הר באללה 1094-1118
- אבו אלמנצור אלפדל אל מסתרשד באללה 1118-1135
- אבו ג'עפר מנצור אל ראשד באללה 1135-1136
- אבו עבדאללה מחמד אל מקתפי לאמר אללה 1136-1160
- אבו אלמט'פר יוסף אל מסתנג'ד באללה 1160-1171
- אבו מוחמד אלחסן אלמסתדא באמר אללה 1171-1180
- אבו אלעבאס אחמד אל נאצר לדין אללה 1180-1225
- אבו אלנצר מוחמד אל ט'אהר באמר אללה 1225-1226
- אבו ג'עפר מנצור אל מסתנצר באללה 1226-1243
- אבו אחמד עבדאללה אל מסתעצם באללה 1243-1258
