אמונה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמונה היא קביעת עמדה לגבי המציאות באופן סובייקטיבי, ולא אך ורק על סמך עובדות אובייקטיביות. פרושן של עובדות אובייקטיביות הוא שהן מבוססות על חוויה ישירה של המציאות - דרך החושים והשפה או דרך תחושות (כאב, עצבות, אהבה וכו'). אמונה סובייקטיבית מערבת היסקים שאינם נגזרים ישירות מההתנסות, אלא מהשלכה של עולמו הפנימי (הגיון, רגש, אינטואיציה וכו') של האדם על המציאות.
תוכן עניינים |
[עריכה] תיאור כללי
לרוב אמונה מערבת באופן מלא או חלקי מימד לא רציונלי של חשיבה.
לדוגמה, הקביעה "המקרר של אמא לבן" אינה אמונה, מפני שהמידע על צבע המקרר נקלט על ידי חוש הראייה, הועבר למוח, והושווה למידע החושי והלשוני הקודם לגבי צבעים עד קבלת הקביעה כי צבעו לבן. קביעה זו נחשבת לנכונה באופן אובייקטיבי, ומוכחת אמפירית (באופן ניסויי).
הקביעה "סובלנות מביאה לפתרון הטוב ביותר של בעיות", מלבד התבססות על מידע חושי ולשוני ותחושתי קודם (מקרים בעבר שנפתרו בדרכים שונות, חלקן סובלניות וחלקן לא), מתבססת גם על השלכה סובייקטיבית של בעל הקביעה על המציאות (הוא מסיק בהגיונו האישי כי הדבר נכון, או מרגיש כי חוסר־סובלנות היא גורם שלילי, וכו')
חלק מהאמונות אינן ניתנות להוכחה אמפירית.
כדוגמה ניתן להתייחס לאמונה בקיומו של אל - אין אפשרות להוכיח או להפריך את קיומו של אלוהים.
אמונה בערך מסוים (שוויון, חופש, ערך הקרקע וכדומה) אף היא אינה ניתנת להוכחה אמפירית, אף כי יישום הערך במציאות (שגם לגביו מתקיימות לרוב אמונות כלשהן) ניתן למידה מסוימת של בדיקה.
אמונה הניתנת להוכחה אמפירית היא, לדוגמה, האמונה כי אכילת מזון בריא מביאה להארכת החיים.
למרות שכל אמונה ביסודה הינה השלכה של העולם הסובייקטיבי על המציאות, היא מכילה מימד של התנסות חושית, לשונית או תחושתית, בדומה לקביעות אובייקטיביות לחלוטין.
למשל, האמונה כי סובלנות היא דרך הפתרון הטובה ביותר, מתבססת (בנוסף להיגיון, רגש וכדומה) על מכלול קודם של חוויות המתייחסות לפתרונות סובלניים או לא־סובלניים, והשתלשלות האירועים והתחושות הנלוות בכל מקרה.
אמונה דתית אף היא נגזרת מחוויות קודמות (מסורות ומנהגים דתיים בסביבה הקרובה).
קיומו של מדע (מערבי־מודרני או אחר) הופך את יחס האמונה והאדם למורכב, שכן הוא מרחיב את תחום ההתנסות החושית־לשונית. התפתחות המדע מאפשרת יצירת עולם אובייקטיבי הולך וגדל (שאלות כגון "כיצד פועל הגוף" ו"ממה מורכב העולם" ניתנות למדידה חושית אובייקטיבית באמצעות כלים מדעיים שונים, והופכות להיות זהות מהותית לשאלה "איזה צבע יש למקרר?"). עם קבלת המדע בתודעתו של האדם, עוסקת האמונה בשאלות יותר כלליות ("האם לקבל את דרך החקירה המדעית ולהאמין למדענים?" "האם שיטת הרפואה המערבית נכונה?" וכו'), ומשקלן של השאלות הערכיות ("מה חשוב בחיים?" "מהי הצורה הנכונה ביותר לקיים חברה?" וכו') בתוך תחום האמונה עולה.
אמונה באמת:
לאמונה קשר למושג ה"אמת" וה"נכון". אמונת האדם מגדירה את המתודה לקביעת האמת על ידי האדם. במובן זה קיים הבדל בין גישה ישירה, לבין גישה עקיפה. על־פי הגישה הישירה (אשר לרוב תואמת אמונות דתיות), האמונה קובעת ישירות את האמת. על־פי האמונה העקיפה (אשר מאפיינת, בין היתר, את המדע המודרני), האמונה מגדירה רק את הכלים למציאת האמת (לדוגמה: אמונה בתוקף של התנסות חושית כקובעת אמת), ואילו האמת עצמה נקבעת בדרך אחרת.
אמונה בטוב:
לאמונה גם קשר הדוק למושגים "מוסר" ו"טוב", וזאת מכיוון שהם מחייבים השלכה של העולם הסובייקטיבי על החוץ. קיומו של טוב או מוסרי מותנה באמונה בטוב/מוסרי שכזה, כיעד אנושי. סוג אמונה שכזה מכונה גם "אמונה בערכים".
היחס בין שתי האמונות, באמת ובטוב, נתון להשקפה פילוסופית.
לדוגמה, הפילוסוף היווני סוקרטס לא קיים הבדלה בין "טוב" ל"אמת", ועל כן האמונה באחד מהם חייבה את האחר. לעומתו, הפילוסוף היווני אריסטו קיים הבדלה זו, והפריד בין שתי אמונות אלו.
עבור מרבית הפילוסופים, שתי אמונות אלו אינן נפרדות באופן מוחלט, ולרוב מייצגות שני פנים שונים של מערכת אמונות אחת ושלמה.
[עריכה] אמונה וחינוך
האמונה קשורה, כפי שנרמז לפני כן, בחינוך מסוים אותו קיבל האדם. הוכחה לקביעה זו ניתן למצוא בכך שבני אדם שונים זה מזה באמונותיהם, באופן שנקבע סטטיסטית (לכל הפחות) על־ידי החינוך אותו קיבלו, אך גם על־ידי בחינה פילוסופית או סוציולוגית־פסיכולוגית של הנושא.
הכוונה, בתחום זה, הינה להגדרה הרחבה של חינוך, כמציין את מכלול ההתרחשות החברתית והטבעית הסובבת את האדם. עם זאת, חקר שינוי האמונות של האדם מצביע, באופן גס, על כך ששינויי האמונה הולכים ומצטמצמים עם העלייה בגיל. בכל גיל נעשים שינויי אמונה, אך חריפותם ומשכם הולך וקטן ככל שהאדם מתבגר והולך.
גישה פילוסופית הרואה באמונה תוצר בלעדי של החינוך, שאינו נתון כלל לשינוי של האדם, הינה גישה דטרמיניסטית. גישה המעמידה את האמונה כביטוי ישיר לבחירה ערכית של האדם הינה אקזיסטנציאליסטית (קיומית).
חינוך מכוון
רוב החברות האנושיות עושות שימוש בחינוך באופן מכוון, על מנת לשמר את מערכות האמונה שלהן. כאמור, החינוך משפיע באופן תמידי, גם בלא שיהיה מכוון, אך תופעה זו מהווה לקיחת אחריות על תהליך זה.
חינוך זה מתבטא עוד מגיל צעיר ביותר, על־ידי המשפחה, אך נעשה גם בבתי הספר. מרבית החינוך מן הסוג הזה נעשה בקבוצות השתייכות קטנות (משפחה, כיתה, וכו'), אך חלקו נעשה בשימוש באמצעי תקשורת המונים.
גם כאן, תקשורת ההמונים משמשת לחינוך לאמונה מסוימת גם כאשר אינה מכוונת לכך (לדוגמה: פירסום למכירת דירות נופש, מעמיק את האמונה כי חופש נובע מנוחות, ולא מתהליכים אחרים). שימוש מכוון באמצעי תקשורת המונים מכונה תעמולה.
חינוך מכוון זה עשוי להיות תולדה של תהליכים חברתיים ארעיים, ביוזמת הגורם המחנך ישירות (לדוגמה: חינוך לאמונה כי אלימות אינה צורת פתרון טובה על־ידי מורה או גנן־ילדים), אך במקרים מסוימים הינו תוצאה של החלטה של הממשל. צורה זו נפוצה ביותר, ומהווה את יכולתה של החברה לעצב את אמונותיה.
לעיתים, נעשה שימוש בהנחלה מכוונת של אמונות, בלא נסיון ליצור הבנה רציונלית שלהן. במקרים אלו משמש החינוך כאמצעי ישיר ליצירת אמונה מסוימת באדם, כנגד נטייתו הרציונלית. מקרים אלו מכונים שטיפת מוח. אמצעי זה משוייך לדעת רבים לדוקטרינות דתיות מסוימות (כדוגמת המערכת הכנסייתית הקתולית בימי הביניים, שהתבססה על יצירת רגשות עזים כפחד ואשמה), וכן לתנועות פוליטיות מסוימות (כדוגמת הקומוניזם בברית המועצות ובסין, שהוחדר למוחות מיליוני בני אדם בכוח השליטה על המשאבים השלטוניים).
[עריכה] מקום האמונה במציאות
מכיוון שבכל מערכת חברתית אנושית קיים מידע רב לגבי הטבע והתנהגות האדם והחברה (מידע הנגזר ממורכבותם של היחסים האנושיים ומהיכולת הלשונית להבחין במורכבות זו), בכל תרבות נזקק האדם לכמות זו או אחרת של אמונות על מנת לתפקד במציאות מורכבת.
אמונות אלו משתנות בהתאם למורכבותה ודרך צבירת המידע של כל חברה אנושית. מסיבה זו קיים קשר הדוק בין תרבות לבין אמונה, שני גורמים התלויים זה בזה באופן בלתי נפרד: התרבות קובעת באופן מסוים את האמונות השונות להן נצרך אדם על מנת להכריע הכרעות בחייו, ואילו מכלול האמונות מעצב את התרבות ומהווה חלק מרכזי בה.
לדוגמה: בימי הביניים היה צורך חברתי בשימור היציבות החברתית וההירארכיה בה. לפיכך התקיימה אמונה לפיה אלוהים, דרך הכנסייה, משמר את הסדר החברתי הקיים ואת המוסר והטוב, הכרוכים זה בזה ובהם מעוניין האל, ועל האדם לציית באופן מוחלט לסדר זה על ידי שימור ההירארכיה וערכיה. ההתנסות הפשוטה (דרך החושים, השפה והתחושות היומיומיות) לא הספיקה בכדי לענות על השאלות הקיומיות והחברתיות שהאדם נצרך לענות עליהם, ולכן הוא האמין באמונה זו. האמונה הקתולית בימי הביניים היוותה מרכיב תרבותי בלתי ניתן לביטול של אותה תקופה. עם התפרקות ימי הביניים אמונה זו נפגעה והשתנתה, עם השתנות התרבות.
[עריכה] אמונה ודת
אמונה נחשבת לבסיסה של דת, שכן כל מטאפיזיקה (שעליה מתבססת כל דת) אינה נגזרת ישירות מההתנסויות החושית, הלשונית והתחושתית האנושיות.
למרות זאת, רבים טוענים כי קיימות אמונות חילוניות רבות (אמונה פוליטית/אידאולוגית, אמונה בדבר החוקיות של האדם והטבע וכדומה).
למעשה, כל תפיסת עולם, דתית או חילונית, מחייבת אמונה בבסיסה שכן היא מהווה השלכה של העולם הסובייקטיבי. אולם, בניגוד לתפיסה חילונית, גישה דתית מניחה כי רעיון האמונה הוא המגדיר הישיר של הידע האנושי, או של רובו.
לדוגמה, על-פי הדתות המונותאיסטיות הגדולות הקלאסיות (נצרות, איסלאם ויהדות קלאסיות), הידיעה כיצד נברא העולם, ומהי ההיסטוריה האנושית הבסיסית, נובעת ישירות מהאמונה בהסבר הניתן בכתבי הקודש השונים, ובתוקפם מעצם האמונה באל כיישות ממשית.
תפיסה חילונית מניחה את האמונה כמגדיר ראשוני בחיי האדם, ואילו את שאר הידיעה האנושית משאירה להתנסות חושית. התנסות חושנית זו מושגת באמצעים ישירים (צפייה במאורעות, לדוגמה), באמצעות תקשורת בין בני אדם (לדוגמה: קריאת עיתון על מנת להבין את העולם), או באמצעים שיטתיים, המכונים ברובם "מדע". אמצעים חושיים אלו הינם המרכיבים, על פי התפיסה החילונית הטהורה, של הידיעה האנושית, ומתווכים את האמונה והידיעה.
פער זה בין הגישה הדתית לחילונית אינו חד־משמעי לרוב, וקיימות גישות ביניים רבות.
[עריכה] אמונה ומגמות חברתיות
מכיוון שהאמונה מגדירה את ערכיו של האדם, קשורות אמונה זו והמגמות החברתיות השונות המתרחשות במהלך ההיסטוריה.
יחס זה הינו דיאלקטי, כלומר - ההיסטוריה והאמונה משפיעות זו על זו. המדע החוקר יחס זה הינו מטריאליזם דיאלקטי.
לדוגמה: התפתחות הקפיטליזם הייתה כרוכה בהתפתחות האמונה של האדם כי כמות הרכוש שברשותו, הינה מגדיר של הטוב שבמעמדו (בניגוד, לדוגמה, לאמונה הימי־ביניימית בקיום הסדר כקובע את הטוב, כפי שצויין לעיל). אמונה זו, המלווה באמונה כי האדם שואף להגדיל את כמות רכושו באופן אנוכי, קשורה באופן כלשהו להתפתחות הקפיטליזם, שהיא תורה המבוססת על רכוש אישי.
קשר זה הינו דו־כיווני בטבעו (לדוגמה: השיטה הקפיטליסטית יצרה את האמונה ברכוש אישי, ואילו אמונה זו אפשרה את היווצרות הקפיטליזם). קיים דיון פילוסופי בנוגע לשאלת הקדימות, בו מכריעות נטיות פילוסופיות שונות.
[עריכה] מושג ה"אמונה" בתנ"ך ובחז"ל
בתנ"ך אין המילה אמונה באה במשמעות של קביעת עמדה לגבי המציאות, אלא הוראתה במשמעות של:
- יושר, אמת ו-נאמנות (דברים פרק לב פסוק ד: "הצור תמים פעלו,כי כל דרכיו משפט; אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא." ובישעיהו פרק יא פסוק ה: "והיה צדק, אזור מותניו;והאמונה, אזור חלציו." ובחבקוק פרק ב פסוק ד: "הנה עפלה לא ישרה נפשו בו, וצדיק באמונתו יחיה." ובתהילים פרק לג פסוק ד: "כי ישר דבר ה', וכל מעשהו באמונה." שם פרק צו פסוק יג: "לפני ה' כי בא, כי בא לשפט הארץ; ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו."[הש' לתהילים צח,ט])
- בטחון/ מתן אמון (תהילים פרק עח פסוק כב: "כי לא האמינו, באלוהים;ולא בטחו, בישועתו." ובשמות פרק יד פסוק לא:"...ויאמינו בה' ובמשה עבדו.")
- סדירות ויציבות (ישעיהו פרק לג פסוק ו : "והיה אמונת עיתיך, חוסן ישועות חכמת ודעת." ודברים פרק לב פסוק כ: "כי דור תהפוכות המה, בנים לא-אמון בם.")
ונראה שגם חז"ל המשיכו את המסורת הזאת:
- תלמוד בבלי, מסכת יומא דף פו, עמוד א: "'ואִהבת את ה' אלהיך'- שיהא שם שמיים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו באמונה, ודיבורו בנחת עם הבריות..."
- תלמוד בבלי, מסכת שבת דף לא, עמוד א: "בשעה שמכניסין אדם לדין (של מעלה), אומרים לו: נשאת ונתת באמונה?..."
