מהפכת התרבות בסין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המהפכה התרבותית (無產階級文化大革命) בסין הוא השם שניתן לקמפיין שהנהיג מאו צה דונג ב-1966 כדי להחליש את כוחם של יריביו הפוליטיים.
בתחילת שנות השישים הביאה מדיניותו הקיצונית וההרסנית של מאו, שכונתה "הקפיצה הגדולה קדימה", לבידודו בצמרת המפלגה הקומוניסטית. בתגובה החליט מאו לפתח פולחן אישיות סביבו, בעיקר בעזרתו של לין ביאו, השר הממונה על צבא העם.
כעבור מספר חודשים פירסם לין קובץ מאמרותיו של מאו כספר אשר עם הזמן קיבל את הכינוי הספרון האדום. הספר הפך עד מהרה לתחנת חובה בהכשרה הצבאית בסין ומשם הדרך למערכת החינוך הממלכתית הייתה קצרה.
המהפכה התרבותית עצמה החלה כאשר בבייג'ין הועלה מחזה אשר למרות שעלילתו התרחשה בסין הקיסרית, הביקורת על מאו שבו הייתה ברורה לעיני כל. מחזה ביקורתי זה היה התירוץ של מאו ועושי דברו לטיהור האמנות הסינית על כל ענפיה.
מאו הקים את המשמרות האדומים, ובעזרתם שילח כאוס בכל מקום שחפץ. אוניברסיטאות נסגרו והושתקו, אינטלקטואלים, אמנים ועיתונאים נעלמו, פרסום מאמרים מכל סוג חדל להתקיים, ומזכרות מהתקופות הקפיטליסטיות והפיאודליות (כגון מקדשים, מונומנטים ועבודות אומנות) הושחתו ונהרסו עד ליסוד.
ההערכות מדברות על מיליוני אנשים שנהרגו או פשוט נעלמו בתקופה שבין 1966 ל-1969, כאשר הקו המנחה הוא הרס ארבע העתיקויות: המנהגים העתיקים, התרבות העתיקה, ההרגלים העתיקים והחשיבה העתיקה.
למרות שבאופן רשמי הוכרז סוף המהפכה על ידי מאו ב-1969, רוב הדעות מצביעות על כך שהיא הגיעה לסיומה למעשה רק עם מעצרם של חברי כנופיית הארבעה ב-1976. קביעה זו היא למעשה נצחון לתומכיו של דנג שיאופינג, שהציג את הארבעה במשפטם כאחראים היחידים לכל מה שהתרחש בסין בין 1966 ל-1976.
