הרפובליקה השלישית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 מאמר זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של צרפת |
| המהפכה הצרפתית
הרפובליקה השלישית |
| צרפת |
הרפובליקה השלישית (בצרפתית - "Troisième Republique") הינו כינויו של המשטר בצרפת בשנים 1871 - 1940. הייתה זו דמוקרטיה פרלמנטרית, רפובליקנית, שבאה לאחר תקופה ארוכה של מונרכיה, רפובליקה כושלת וקצרת ימים (הרפובליקה השנייה) וקיסרות המבוססת על שלטון אישי.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
נפוליון השלישי הכריז על עצמו כקיסר צרפת בשנת 1852, בעקבות דודו המהולל, הקיסר נפוליון. קיסרות זו ארכה שמונה עשרה שנים, והתמוטטה בעקבות עלייתו של כוח נוסף כמתחרה לצרפת על ההגמוניה באירופה - גרמניה המאוחדת. יהיה זה הסכסוך עם גרמניה שיטיל את צלו הכבד על קורות הרפובליקה השלישית - לידתה בתבוסת סדאן ב-1870, שיא כוחה בניצחון במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, ומותה המביש בתבוסה במלחמת העולם השנייה ב-1940.
הקאנצלר של פרוסיה אוטו פון ביסמרק, שביקש לאחד את גרמניה אל דגלה של המדינה הפרוסית, הבין כי גרמניה מאוחדת לא תוכל להיווצר, ללא נפילתה של הקיסרות הצרפתית. באמצעות מניפולציה מתוחכמת הצליח ביסמרק לגרור את צרפת, ואת הקיסר הזקן והכושל נפוליון השלישי, שהיה בשלב זה הרבה מעבר לשיאו, אל מלחמת פרוסיה צרפת, שהובילה לתבוסתו של הקיסר ולנפילתו. לאחר התבוסה בסדאן, ושביו של הקיסר בידי הפרוסים, הפכה צרפת לרפובליקה דה פקטו, שכונתה "ממשלת ההגנה הלאומית", שהוכרזה בפריז ב 4 בספטמבר 1870.
[עריכה] בין סדאן לחוקה של 1875
צבא פרוסיה הטיל מצור על פריס, אשר נמשך עד לינואר 1871. ב-28 בינואר 1871 נחתם הסכם שביתת נשק עם ביסמרק, בפרנקפורט, הסכם שתנאיו היו חמורים ביותר לצרפת: אובדן חבל אלזס לוריין, תשלום פיצויי מלחמה בסכום כבד, וצבא כיבוש החונה בצרפת הצפונית. ביסמרק דרש כתנאי לחתימה על ההסכם כינונה של אספה לאומית חדשה בצרפת, וזו אכן התאספה בפברואר 1871, וקיבלה את תנאי ההסכם. בראש הרשות המבצעת של האספה עמד אדולף תיאר.
במשך חודשיים בין מרץ 1871 ומאי 1871 השתוללה בפריס ובערי השדה המרידה המכונה "הקומונה הפריזאית", בה אילצו חוגים מהפכניים וסוציאליסטים את ממשלת הרפובליקה השלישית הצעירה לצאת מפריז לורסאי, והכריזו על ממשלה סוציאליסטית בפריס עצמה. המרידה דוכאה לאחר קרבות עקובים מדם, בהם הכניע "צבא ורסאי" הנאמן לרפובליקה, את הקומונרדים המורדים. מעריכים את אבדות המורדים בשלושים אלף איש, לעומת כאלף שאבדו מ"צבא ורסאי".
לאחר דיכוי הקומונה הפריזאית, נותרה שאלת המשטר בצרפת פתוחה. נראה כי האספה הלאומית החדשה הייתה מורכבת בעיקר מאנשים התומכים במלוכה חוקתית. אלו התפצלו לשני חלקים - תומכי נכדו של המלך שארל העשירי, אנרי, המכונה "אנרי החמישי", ו"אורליאניסטים" תומכיו הרוזן מפריס, נכדו של המלך לואי פיליפ. פלגים אלו הגיעו לפשרה לפיה יוצע כס המלוכה לאנרי, נטול הילדים, והוא יכריז על הרוזן מפריס כיורשו המיועד. אך אנרי סירב להצעה, שכן לא רצה להיות מלך חוקתי, אלא שליט אבסולוטי כסבו. משהסתבר כי "המלך" אנרי רוצה לבטל את דגל הטריקולור לטובת דגלם המסורתי של בית בורבון, איבד המלך את האהדה שרחשו לו ההמונים, ובמקום מלוכה הוכרז על רפובליקה "זמנית" עד למותו של אנרי, שיאפשר את עלייתו לשלטון של הרוזן מפריס.
בפברואר 1875, סדרה של חוקים שחוקק הפרלמנט כוננו לבסוף את הבסיס החוקתי לרפובליקה החדשה. במרכזה של הרפובליקה עמדה דמותו של הנשיא. פרלמנט בן שני בתים נוצר, וכן ממשלה בראשות ראש ממשלה אשר הייתה כפופה הן לנשיא והן לפרלמנט. בעת שחוקים אלו חוקקו, על מנת לייצב את הממשל, הם נראו כהסדר זמני, שכן נושא המונרכיה עדיין היה בראש סדר היום הציבורי.
[עריכה] סופה של המונרכיה
ב-16 במאי 1877 ראה נשיא הרפובליקה, המונרכיסט פטריס מקמהון, הדוכס ממגנטה, כי דעת הקהל נוטה לכיוון רפובליקני, וכי רעיון המלוכה נדחק לשוליים. הדוכס עשה ניסיון אחרון להציל את המלוכה, פיטר את ראש הממשלה הרפובליקני, ז'יל סימון, ומינה במקומו דוכס מלוכני. אז פיזר מקמהון את הפרלמנט, וקרא לבחירות חדשות. צעדים אלו כשלו. בבחירות שנערכו באוקטובר 1877 זכו הרפובליקנים ברוב מוחץ, והנשיא, שהואשם בניסיון להפיכה חוקתית, נאלץ להתפטר מתפקידו.
התפטרותו של מקמהון, ב28 בינואר 1878 הותירה מוסד נשיאות מוחלש, במידה כזו שיידרשו שינויים חוקתיים משמעותיים, על ידי שארל דה גול, מייסד הרפובליקה החמישית, על מנת להחזיר לנשיא את מעמדו. מפיזור הפרלמנט על ידי מקמהון, ועד לפיזורו על ידי דה גול בזמן משבר אלג'יריה בשנת 1958, ארכו 80 שנה. אך כישלונו המוחץ של מקמהון היה גם סופה של התקווה המלוכנית. מ-1848 ועד ימינו אנו לא שלט מלך בצרפת, ומ-1878 לא עלתה הצעה רצינית להמליכו. כסמל לדבקות ברפובליקה הותכו בשנת 1885 תכשיטי המלוכה הצרפתים, והיהלומים שבהם נמכרו למרבה במחיר. רק מספר כתרים, שהיהלומים שבהם הוחלפו באבנים יקרות, נותרו.
[עריכה] אופייה של הרפובליקה השלישית
למרות שצרפת הייתה עתה רפובליקנית בעליל, הצרפתים לא אהבו את הרפובליקה שלהם. ניתן להשוות את הרפובליקה הזו לרפובליקת ויימאר אשר תקום בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. שתי הרפובליקות קמו מאפרה של תבוסה צבאית, מייסדי שתיהן ראו בהן אך פתרון זמני, ולא מצב של קבע שאליו יש לשאוף. שתיהן הונהגו על ידי אישים שלא האמינו בהן, ופעלו לתמותתן. העובדה כי המדובר בגוף מלאכותי, שזרמים רבי כוח בציבוריות הצרפתית מסתייגים ממנו, ושואפים למוטטו, הייתה אסונה של הרפובליקה מן היום בו נוסדה. ממשלות קמו ונפלו בתוך חודשים מספר, כאשר רדיקלים, סוציאליסטים, ליברלים, שמרנים, רפובליקנים ומלוכנים, נלחמים על השלטון. יש שטענו שהתמוטטות הממשלות הייתה אך תוצאה של הבעיה האמיתית - העדרן של מפלגות גדולות ויציבות, כאשר התוצאה הינה קואליציות זמניות של מפלגות קטנות בעלות אינטרסים מנוגדים. את הרפובליקה השלישית ניתן לראות כסדרה מתמשכת של שינויים פרסונליים, כאשר שרים רבים ממשיכים מממשלה אחת לשניה, לרוב באותן המשרות.
שורה של שערוריות זעזעה את הרפובליקה בסופה של המאה ה-19, וכל אחת מהן כמעט והובילה לנפילתה. בשנת 1887 נאלצו הנשיא גרווי וראש הממשלה להתפטר עקב שערוריית שחיתות הקשורה בחלוקת עיטורים, וב-1892 התגלתה פרשת שוחד ומרמה הקשורה למימון תעלת פנמה אשר גרמה להעמדתם לדין של שישה שרים, וחברי פרלמנט רבים. סכנה של ממש איימה על הרפובליקה בשנת 1889 עת ניסה הגנרל הפופולרי ז'ורז' בולנז'ה לקחת לידיו את השלטון בכוח, ורק פעולה נחושה של תומכי הרפובליקה, אל מול חוסר מעש תמוה של בולנז'ה, שמרו על הרפובליקה במתכונתה הקודמת. כל אלו היו אך הקדמה לשערורייה הגדולה אשר זעזעה את צרפת, פרשת דרייפוס, שגם היא, כפרשת בולנז'ה, נראתה מבחינה פנים צרפתית כמאבק בין הרפובליקה לבין אלו הקמים עליה מבפנים בשם הלאומנות הקיצונית.
ב-1894 קצין יהודי בצבא בשם אלפרד דרייפוס נשלח אל הכלא באשמת שווא של ריגול לטובת גרמניה. פרשה זו ירדה לשורשי העימות בין הגורמים השונים ברפובליקה השלישית, ודרייפוס סימל לכל אחד מהצדדים את פחדיו הגרועים ביותר. למלוכנים, והקתולים הקיצוניים, שרבים מהם היו אנטישמים סימל דרייפוס את "המזימה היהודית" שהביאה מלכתחילה לייסודה של הרפובליקה השנואה. הצבא העמיד על הכף את כבודו, ואף את עצם קיומו. אנשים אלו סירבו להודות ולו אף בפני עצמם בעצם היתכנות האפשרות שדרייפוס אינו אשם. אנשי השמאל אימצו ללבם את דרייפוס ואת המטרה ה"דרייפוסרית", בלי כל קשר לאשמתו או לחפותו של דרייפוס, ככלי ניגוח כנגד הקיצונים מימין, אנשי הכנסייה והצבא. כל צד התבצר בעמדותיו וניפח את הויכוח, עד שעצם קיומו שאב את כל האנרגיות של המדינה, ונעשה העיסוק הבלעדי בפוליטיקה הצרפתית למשך זמן רב. כאשר הסתבר כי אכן דרייפוס חף מפשע, ונפל קורבן לקשר מתועב, המדינה עצמה לא יכלה לקבל את המסקנה, וגם לאחר שדרייפוס קיבל חנינה ודרגותיו הוחזרו לו, עדיין היו רבים שלחשו כי עודו אשם.
לאחר סיום הפרשה, כאשר האמת הייתה כבר ברורה לכל, נפגע המוניטין של המלוכנים ושל הקתולים השמרנים באופן חמור. גם הצבא והמערכת המשפטית נחשפו בחולשתם, כגופים שמרניים וקיצוניים אשר קצרה ידם מלסייע לקצין שהעלילו עליו עלילת דם. כל המעורבים בעניין יצאו מן הפרשה ובפיהם טעם רע. השחיתות הפוליטית שנחשפה, ההסתה האנטישמית שהתפרצה אל פני השטח, היצרים העזים שפילגו את הרפובליקה לשני מחנות, כל אלו חשפו את הרפובליקה בחולשתה.
למרות כל זאת, תקופה זו של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הייתה ידועה בצרפת בשם " La belle époque", תור הזהב של יופי, חדשנות, ושלום עם השכנים האירופים. המצאות חדשות הפכו את החיים לקלים יותר לכל המעמדות, ופריחה תרבותית פקדה את צרפת – הקברט, מחול הקן קן, והקולנוע נולדו, והאומנות הפלסטית הגיעה לשיאים, עם פריחתם של סגנונות חדשים האימפרסיוניזם וה"אר-נובו". פריחה זו הופסקה באופן טרגי עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
[עריכה] מלחמת העולם הראשונה
בכל אותה פעילות בלתי פוסקת של גופים המתחרים זה בזה, ממשלות הקמות ונופלות, ופרשיות, עמדה ברקע הדברים התבוסה הצרפתית בסדאן, ואובדנו של חבל אלזס לוריין. היה זה עניין בלתי סגור, השפלה לאומית, והמטרה הבלתי מוצהרת של המדיניות הצרפתית.
צרפת השכילה לרכוש לעצמה בעלי ברית שתמכו בה במאבקה כנגד גרמניה, ומאבק זה, וההצלחה לשרוד את ההתקפה בשנת 1914, להמשיך בלחימה בקרבות הקשים עד לניצחון בשנת 1918 נראים כהישגה הגדול ביותר של הרפובליקה השלישית. ברגע המבחן העמידה צרפת מתוכה את המרשלים ז'ופר ופוש, ואת ז'ורז' קלמנסו, אשר סיפקו לאומה את רוח הלחימה ואת האחדות הדרושה כדי להתגבר על הפלגנות והסכסכנות הקטנוניים של הרפובליקה, ולנצח יחדיו את האויב המשותף.
[עריכה] בין מלחמות העולם
לאחר סיום המלחמה עברה הרפובליקה שלב קצר ביותר של יציבות פרלמנטרית. הוקם "הגוש הלאומי הרפובליקני" של מפלגות הימין, אל מול פילוג בשורות השמאל. אך שלב זה היה קצר ומטעה. עד מהרה חזר הדפוס הקודם, וממשלות החלו קמות ונופלות, כאילו לא הייתה מלחמת העולם הראשונה מעולם.
פרשות שחיתות חדשות זעזעו את המדינה. שר אוצר לשעבר נעצר באשמת הפצת שיקים מזויפים, ופרשת שחיתות הנוגעת לבנקים הפילה ממשלה, אך הגרועה שבפרשות נגעה לרופא שיניים יהודי אוקראיני בשם סרז' סטביסקי, אשר מכר כמויות גדולות של איגרות חסרות ערך, והתאבד לאחר שנחשף על ידי המשטרה. הקיצונים בין הימניים האשימו את ראש הממשלה קמי שוטאן בעסקאות מפוקפקות עם סטביסקי, ובכך שהוא נרצח על מנת להשתיקו. האשמות אלו הביאו לנפילת ממשלתו של שוטאן בתחילת 1934. ראש הממשלה החדש אדוארד דלאדייה נאלץ להשתמש בכוח כדי לדכא מהומות של תומכי הימין בעקבות הפרשה, והדבר הביא אף להתפטרותו. האירוע הביא לגל של תיעוב כלפי הפוליטיקאים וכלפי הממשלה, ולערעור חמור של היציבות הפרלמנטרית ברפובליקה.
השמאל ניצל את המצב, והקים את "החזית העממית" אשר הצליחה להעלות לשלטון את ראש הממשלה ליאון בלום. בלום לא מילא אחר תקוות השמאל הקיצוני, ותקופת כהונתו הייתה רוויה בגל של שביתות שהחלישו את המשק הצרפתי, והגבירו את השבר בין הכוחות הפוליטיים בצרפת.
בין כל אלו קם לרפובליקה אויב קיצוני, החמור שבאויבים שקמו לצרפת אי פעם. היה זה אדולף היטלר, אשר בין השנים 1933 ו-1940 הצליח היטב בקריאת המפה הפוליטית בצרפת, בניצול השבר הפנימי וחוסר היכולת לפעול, לקבלת כל מטרותיו במדיניות החוץ.
כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1940 הייתה הרפובליקה אכולה מבפנים, ובעלת זרם חזק של תבוסתנים, אשר ראו בגרמניה של היטלר לא אויב כי אם כוח מאחד, חזק, שיש לשתף עמו פעולה ולא להילחם בו.
[עריכה] סופה של הרפובליקה
עם פלישת הגרמנים לצרפת, ב-10 במאי 1940, הובס הצבא הצרפתי, הלוקה בתבוסתנות, המחופר מאחורי מכשול, ובעל הדוקטרינה המיושנת, על ידי הצבא הגרמני הנייד, היעיל, ובעל המוטיבציה הגבוהה.
עם שהסתברו ממדי התבוסה, נאלץ ראש הממשלה פול ריינו לערוך סידרת ויתורים לתבוסתנים בממשלתו. ריינו, שהיה מן ה"קשים", ומנהיג תקיף וראוי להנהיג את העם במלחמה, איבד את כוחו הפוליטי, ולא הצליח להעביר החלטות שקראו להמשיך את הלחימה, אם ממושבות צרפת שמעבר לים, ואם מתוך איחוד עם בריטניה שהציעו וינסטון צ'רצ'יל ושארל דה גול. ב-16 ביוני 1940 התפטר ריינו, והנשיא אלבר לברן מינה את המרשל אנרי פיליפ פטאן לראש ממשלת צרפת. פטאן היה מראשי התבוסתנים, ואכן, בתוך ימים מספר, חתמו הצרפתים על הסכם כניעה לגרמניה, הסכם אשר חילק את צרפת לאזור כבוש, ולאזור בלתי כבוש, בו ישבה ממשלת פטאן, אשר כונתה על שם מקום מושבה "צרפת של וישי".
ב-10 ביולי 1940 הכריזה האספה הלאומית בצרפת על קיצה של הרפובליקה השלישית, ועל פטאן, שהיה אז בן 84 שנים, כראש המדינה, שחדלה להיקרא "הרפובליקה הצרפתית" והחלה להיקרא "המדינה הצרפתית" (État Français). (כיום השם המקובל בצרפת הוא "משטר וישי" "Régime de Vichy" או פשוט "וישי"). לפטאן ניתנה הסמכות לכתוב את החוקה הצרפתית החדשה, אך הוא מעולם לא עשה זאת. פטאן הסתפק במתן צווים שהשעו את החוקה הקיימת, פיזרו את הפרלמנט, והעבירו אליו את כל הסמכויות. במקביל פעל מחוץ לגבולות צרפת שארל דה גול, אשר העמיד עצמו בראש כוחות שנקראו "צרפת החופשית" וראה בו ובכוחות שעמדו לפקודתו את הממשלה החוקית והלגיטימית היחידה לצרפת.
[עריכה] המעבר לרפובליקה הרביעית
עם שחרורה של צרפת מן הכיבוש הנאצי, ב-1944 חזר דה גול לצרפת כגיבור לאומי, ונכנס עטור ניצחון לפריס. בספטמבר 1944 מונה דה גול לנשיא הממשלה הזמנית. דה גול הכריז כי משטר וישי היה בלתי לגיטימי, וכי הממשלה הזמנית בראשותו היא המשך של הרפובליקה השלישית. עם זאת, היה ברור כי יש צורך בשינוי חוקתי עמוק, עקב המאורעות שקרעו ופילגו את העם הצרפתי. משאל עם הוביל לכינון מועצה מכוננת בסוף שנת 1945, אך דה גול התנגד לטיוטת החוקה של הרפובליקה הרביעית שהחלה להתגבש, וסבר כי זו נותנת כוח רב מדי לפרלמנט וליריבויות מפלגתיות. דה גול התפטר ב-20 בינואר 1946. התנגדותו של דה גול לחוקה המוצעת נכשלה, כאשר מפלגות השמאל תמכו בנשיאות חלשה, לאור לקח ה"מרשליזם" (פולחן האישיות של הנשיא פטאן) בצרפת של וישי. משאל עם באוקטובר 1946 אישר טיוטה של החוקה, וכך באה לסיומה באופן רשמי הרפובליקה השלישית, והרפובליקה הרביעית באה בעקבותיה.
[עריכה] בעלי תפקידים ברפובליקה השלישית
[עריכה] נשיאי צרפת
- אלבר לברן, 1932 - 1940.
- פול דומר, 1931 - 1932.
- גסטון דומרג, 1924 - 1931.
- אלכסנדר מילרן, 1920 - 1924.
- פול דשאנה, 18 בפברואר 1920 - 21 בספטמבר 1920.
- ריימון פואנקרה, 1913 - 1920.
- ארמאן פלייר, 1906 - 1913.
- אמיל לובה, 1899 - 1906.
- פליקס פור, 1895 - 1899.
- ז'אן קסימיר פרייה 1894 - 1895.
- מארי-פרנסואה-סדי קארנו, 1887 - 1894.
- ז'יל גרווי, 1879 - 1887.
- פטריס מקמהון, דוכס מגנטה, 1873 - 1879.
- אדולף תיאר, 1871 - 1873. (תיאר היה לנשיא לפני קבלת החוקה של 1875, כך שמצבו התחוקתי היה שונה מזה של אלו שבאו לאחריו).
[עריכה] ראשי ממשלת צרפת
- ליאון בלום, (ממשלה זמנית) 16 בדצמבר 1946 - 16 בינואר 1947.
- ז'ורז' בידו, 24 ביוני, 1946 - 16 בדצמבר 1946.
- פליקס גואן, 26 בינואר 1946 - 24 ביוני 1946.
- שארל דה גול, 3 ביוני 1944 - 26 בינואר 1946.
- אנרי פיליפ פטאן, 16 ביוני 1940 - 11 ביולי 1940.
- פול ריינו, 21 במרץ 1940 - 16 ביוני 1940.
- אדואר דאלאדייה, 10 באפריל 1938 - 21 במרץ 1940.
- ליאון בלום, 13 במרץ 1938 - 10 באפריל 1938.
- קמי שוטאן, 22 ביוני 1937 - 13 במרץ 1938.
- ליאון בלום, 4 ביוני 1936 - 22 ביוני 1937.
- אלבר סארו, 24 בינואר 1936 - 4 ביוני 1936.
- פייר לאוואל, 7 ביוני 1935 - 24 בינואר 1936.
- פרנאן בואסו, 1 ביוני 1935 - 7 ביוני 1935.
- פייר אטיין פלנדין, 8 בנובמבר 1934 - 1 ביוני 1935.
- גסטון דומרג, 9 בפברואר 1934 - 8 בנובמבר 1934.
- אדואר דאלאדייה, 30 בינואר 1934 - 9 בפברואר 1934.
- קמי שוטאן, 26 בנובמבר 1933 - 30 בינואר 1934.
- אלבר סארו, 26 באוקטובר 1933 - 26 בנובמבר 1933.
- אדואר דאלאדייה, 31 בינואר 1933 - 26 באוקטובר 1933.
- ז'וזף פול בונקור, 18 בדצמבר 1932 - 31 בינואר 1933.
- אדואר אריו, 3 ביוני 1932 - 18 בדצמבר 1932.
- אנדרה טרדייה, 20 בפברואר 1932 - 3 ביוני 1932.
- פייר לאוואל, 27 בינואר 1931 - 20 בפברואר 1932.
- תיאודור סטיג, 13 בדצמבר 1930 - 27 בינואר 1931.
- אנדרה טרדייה, 2 במרץ 1930 - 13 בדצמבר 1930.
- קמי שוטאן, 21 בפברואר 1930 - 2 במרץ 1930.
- אנדרה טרדייה, 2 בנובמבר 1929 - 21 בפברואר 1930.
- אריסטיד בריאן, 29 ביולי 1929 - 2 בנובמבר 1929.
- ריימון פואנקרה, 23 ביולי 1926 - 29 ביולי 1929.
- אדואר אריו, 20 ביולי 1926 - 23 ביולי 1926.
- אריסטיד בריאן, 28 בנובמבר 1925 - 20 ביולי 1926.
- פול פנלב, 17 באפריל 1925 - 28 בנובמבר 1925.
- אדואר אריו, 15 ביוני 1924 - 17 באפריל 1925.
- פרדריק פרנסואה מרסל, 8 ביוני 1924 - 15 ביוני 1925.
- ריימון פואנקרה, 15 בינואר 1922 - 8 ביוני 1924.
- אריסטיד בריאן, 16 בינואר 1921 - 15 בינואר 1922.
- ז'ורז' לייגה, 24 בספטמבר 1920 - 16 בינואר 1921.
- אלכסנדר מילרן, 20 בינואר 1920 - 24 בספטמבר 1920.
- ז'ורז' קלמנסו, 16 בנובמבר 1917 - 20 בינואר 1920.
- פול פנלב, 12 בספטמבר 1917 - 16 בנובמבר 1917.
- אלכסנדר ריבו, 20 במרץ 1917 - 12 בספטמבר 1917.
- אריסטיד בריאן, 29 באוקטובר 1915 - 20 במרץ 1917.
- רנה ויויאני, 13 ביוני 1914 - 29 באוקטובר 1915.
- אלכסנדר ריבו, 9 ביוני 1914 - 13 ביוני 1914.
- גסטון דומרג, 9 בדצמבר 1913 - 9 ביוני 1914.
- לואי ברתו, 22 במרץ 1913 - 9 בדצמבר 1913.
- אריסטיד בריאן 21 בינואר 1913 - 22 במרץ 1913.
- ריימון פואנקרה, 21 בינואר 1912 - 21 בינואר 1913.
- ז'וזף קאילו, 27 ביוני 1911 - 21 בינואר 1912.
- ארנסט מוניס, 2 במרץ 1911 - 27 ביוני 1911.
- אריסטיד בריאן, 24 ביולי 1909 - 2 במרץ 1911.
- ז'ורז' קלמנסו, 25 באוקטובר 1906 - 24 ביולי 1909.
- פרדינן סריין, 12 במרץ 1906 - 25 באוקטובר 1906.
- מוריס רובייה, 24 בינואר 1905 - 12 במרץ 1906.
- אמיל קומב, 7 ביוני 1902 - 24 בינואר 1906.
- רנה ולדק רוסו, 22 ביוני 1899 - 7 ביוני 1902.
- שארל דופוי, 1 בנובמבר 1898 - 22 ביוני 1899.
- אנרי בריסון, 28 ביוני 1898 - 1 בנובמבר 1898.
- ז'יל מלין, 29 באפריל 1896 - 28 ביוני 1898.
- ליאון בורז'ואה, 1 בנובמבר 1895 - 29 באפריל 1896.
- אלכסנדר ריבו, 26 בינואר 1895 - 1 בנובמבר 1895.
- שארל דופוי, 30 במאי 1894 - 26 בינואר 1895.
- ז'אן קזימיר פרייה, 3 בדצמבר 1893 - 30 במאי 1894.
- שארל דופוי, 4 באפריל 1893 - 3 בדצמבר 1893.
- אלכסנדר ריבו, 6 בדצמבר, 1892 - 4 באפריל 1893.
- אמיל לובה, 27 בפברואר 1892 - 6 בדצמבר 1892.
- שארל דה פרייסינה, 17 במרץ, 1890 - 27 בפברואר 1892.
- פייר טיראר, 22 בפברואר 1889 - 17 במרץ 1890.
- שארל פלוקה, 3 באפריל, 1888 - 22 בפברואר 1889.
- פייר טיראר, 12 בדצמבר 1887 - 3 באפריל 1888.
- מוריס רובייה, 30 במאי 1887 - 12 בדצמבר 1887.
- רנה גובלה, 16 בדצמבר 1886 - 30 במאי 1887.
- שארל דה פרייסינה, 7 בינואר 1886 - 16 בדצמבר 1886.
- אנרי בריסון, 6 באפריל 1885 - 7 בינואר 1886.
- ז'יל פרי, 21 בפברואר 1883 - 6 באפריל 1885.
- ארמן פליאר, 29 בינואר 1883 - 21 בפברואר 1883.
- שארל דוקלרק, 7 באוגוסט 1882 - 29 בינואר 1883.
- שארל דה פרייסינה, 30 בינואר 1882 - 7 באוגוסט 1882.
- לאון גמבטה, 14 בנובמבר 1881 - 30 בינואר 1882.
- ז'יל פרי, 23 בספטמבר 1880 - 14 בנובמבר 1881.
- שארל דה פרייסינה, 28 בדצמבר, 1879 - 23 בספטמבר 1880.
- ויליאם ודינגטון, 4 בפברואר 1879 - 28 בדצמבר 1879.
- ז'יל דופאור, 13 בדצמבר 1877 - 4 בפברואר 1879.
- קייטן דה גרימו דה רושבו, 23 בנובמבר 1877 - 13 בדצמבר 1877.
- אלבר דוכס ברולי, 17 במאי 1877 - 23 בנובמבר 1877.
- ז'יל סימון, 12 בדצמבר 1876 - 17 במאי 1877.
- ז'יל דופאור, 23 בפברואר 1876 - 12 בדצמבר 1876.
- לואי בופה, 10 במרץ 1875 - 23 בפברואר 1876.
- ארנסט קורטו דה סיסי, 22 במאי 1874 - 10 במרץ 1875.
- אלבר דוכס ברולי, 25 במאי 1873 - 22 במאי 1874.
- ז'יל דופאור, 19 בפברואר 1871 - 24 במאי 1873.
- ז'יל טרושו (ממשלה זמנית), 4 בספטמבר 1870 - 18 בפברואר 1871.
