האספה הלאומית בעת המהפכה הצרפתית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק באספה שהתקיימה בעת המהפכה הצרפתית. לערך העוסק בפרלמנט הצרפתי הנוכחי, ראו האספה הלאומית (צרפת).
האספה הלאומית הייתה גוף המעבר בין אספת המעמדות לאספה המכוננת הלאומית במהלך המהפכה הצרפתית. האספה הלאומית התכנסה בין ה-17 ביוני ל-9 ביולי 1789.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע
אספת המעמדות התכנסה בשנת 1789 לראשונה משנת 1614 על מנת לטפל במשבר הכלכלי הקשה של צרפת, אך נכשלה בניסיון זה עקב חלוקי הדעות בין המעמדות. ב-17 ביוני 1789 נציגי המעמד הראשון והשני הצטרפו אל המעמד השלישי אחרי שהאחרונים סיימו את מלאכת הסדרת מעמדם החוקי. התוצאה של החקיקה החדשה הייתה הקמתה של האספה הלאומית.
[עריכה] תחילת עבודתה של האספה הלאומית
האספה הלאומית, שהוקמה מיד קישרה את עצמה עם קפיטליסטים - סוג האנשים שיכלו לתת אשראי לצרפת בשעתה הקשה. הם ניסו לעצור את המשבר על ידי בלימת החוב הפנימי והכריזו על כל המסים כלא חוקיים, עד אשר מעמדם יוסדר. למרות זאת, הם תמכו במיסוי בפרוביציות, בתנאי שהאספה תמשיך בכינוסה. הפעולות האלו השיבו את האמון במטבע הצרפתי והיוו עילה להמשך כינוסה של האספה. על מנת לעזור לפשוטי העם הוקמה ועדה מיוחדת, שתפקידה היה לטפל במחסור באוכל.
[עריכה] התנגדותו של לואי ה-16
תחילה הכריזה האספה, וככל הנראה רבים מחבריה האמינו להכרזה זו, שהיא תומכת גם באינטרסים של לואי השישה עשר וגם באינטרסים של פשוטי העם. בתאוריה, האוטוריטה המלכותית עדיין גברה על סמכותה של האספה בענייני החקיקה, והאספה נדרשה לקבל את הסכמתו של המלך לגבי כל חוק וחוק.
האירועים יצאו משליטתו של שר האוצר, ז'אק נקר. נקר רצה בזמנו לתת לפשוטי העם והבורגנים מספר הטבות. לואי השישה עשר לא שמע עוד לעצותיו של נקר והיה נתון להשפעתם של האצילים הבכירים התחיל להתנגד בפועל לחוקי האספה הלאומית. הוא סירב לחתום על צוויה, דרש להחזיר על כנה את אספת המעמדות וגרם להם אי נוחות רבה.
אם לואי היה נותן הוראה לצבאו לכבוש את את אולם הדיונים, אולי תוכניתו הייתה מצליחה. במקום זאת הוא רק הורה לסגור את שערי האולם, על מנת למנוע מהצירים להמשיך בדיוניהם. הצירים פשוט העתיקו את מושבם אל מגרש הטניס המלכותי ונשבעו את שבועת מגרש הטניס ב-20 ביוני, תוך כדי שהם מבטיחים לא להתפזר עד אשר יחוקקו חוקה חדשה לצרפת.
יומיים לאחר מכן גם מגרש הטניס נסגר בפני הנציגים. הם עברו לכנסיית לואי הקדוש. בכנסייה זו מרבית נציגי הכמורה הצטרפו אל נציגי המעמד השלישי. הניסיונות להשיב את המשטר הישן כשלו ורק גרמו להאצת האירועים. כאשר המלך נאות סוף סוף ב23 ביוני לקבל את דרישות האספה, הצירים ראו בהודעתו כניעה ולא מתנה מלכותית נדיבה. המלך הסכים לאחד את האספה ונציגי המעמדות הראשונים שעדיין לא הצטרפו צייתו להוראתו.
הכל התנהל על מי מנוחות, עד אשר אונורה מירבו צעק: "כוחות צבא מכתרים את עולם המליאה! איפה כל אויבי האומה? האם קאטילינה בשער?" צעקותיו גרמו לקיטוב בדעות בצירים והאספה הייתה על סף פיצוץ.
נקר, שנחשד על ידי המלך כתומך בדרישות הצירים עקב היעדרותו ממסיבה מלכותית באותו יום, מצא שסר חינו בעיני המלך, אך יחד עם זאת חזר למעמדו הישן באספה הלאומית. נציגי הכמורה, שהצטרפו אל המעמד השלישי בכנסיית לואי הקדוש, נשארו במליאה. 47 נציגי המעמד השני, כולל, בן משפחת המלוכה, לואי פיליפ ז'וזף. ב-27 ביוני ויתרה המפלגה הרויאליסטית על חלק נכבד מדרישותיה, אך רוח המהפכה עדיין נשבה באוויר. הצבא החל לרכז כוחות רבים סביב פריז וורסאי.
[עריכה] פיזור האספה הלאומית
הודעות תמיכה זרמו מכל רחבי צרפת. ב-9 ביולי 1789 פיזרה האספה את עצמה וכוננה את האספה המכוננת הלאומית. הנציגים פנו בנימוס אל המלך, אך עם תנאים נוקשים. הם דרשו את הוצאת הכוחות, שכללו גדודי שכירי חרב זרים, אך לואי סירב. הוא טען שהוא לבדו יכול לשפוט את נחיצות הכוחות, והבטיח שהכוחות נמצאים בתור אמצעי זהירות בלבד. המלך הציע להעביר את האספה הרחק מפריס לאחת מעיירות השדה, על מנת למנוע מהם את תמיכת תושבי פריז. האספה סירבה והמצב הגיע לכדי פיצוץ. לא עבר זמן רב ורגשות הזעם ברחובות פריז הציתו את המהפכה.
