נפילת הבסטיליה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נפילת הבסטיליה שהתרחשה ב-14 ביולי 1789 היוותה התפתחות מכרעת, ולאחר מכן אף שימשה כסמל של המהפכה הצרפתית. למרות שבזמן כיבושה, היו כלואים בבסטיליה רק שבעה אסירים, שימש בית הכלא המפורסם כסמל השלטון, ולכן כיבושה בידי המהפכנים היה אות הפתיחה של מרי גלוי נגד המלך. האירוע מצוין בצרפת עד היום במסגרת יום הבסטיליה ויום זה הוא חג לאומי בצרפת.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע
במהלך שלטונו של המלך לואי ה-16 צרפת הייתה נתונה במשבר כלכלי חריף, אשר כרסם בחוסנה מזה עשרות שנים. לקראת סוף המאה ה-18, המשבר היה חריף עד כדי כך, שלא היה מנוס ברפורמות מרחיקות לכת במערכת גביית המס ורפורמות כלכליות וחברתיות נוספות. על מנת לטפל במשבר כונסה ב-5 במאי 1789 אספת המעמדות, הגוף המייצג את המעמדות השונים בצרפת. פעולתו נבלמה על ידי מסורות עתיקות, פרוטוקולים ארכיים ועקשנותם של הגורמים השמרנים, במיוחד מקרב המעמד השני (אצולה).
ב-17 ביוני 1789 הנציגים של המעמד השלישי פרשו מאספת המעמדות וכוננו את האספה הלאומית, גוף שמטרתו היה חקיקת חוקה חדשה לצרפת. תחילה, המלך התנגד להתפתחות זו, אך אולץ לקבל את סמכויות האספה, אשר שינתה את שמה לאספה המכוננת הלאומית ב-9 ביולי אותה שנה.
פריז הייתה באופוריה מהשינויים החדשים והביעה את תמיכתה הנמרצת באספה. העיתונות פרסמה את דיוני המליאה, הוויכוחים הפוליטיים פרצו את גבולות המליאה ונפוצו לכל כיכר, פארק ומקום ציבורי אחר ברחבי פריז. ארמון פאלה רויָל וגינותיו הפכו למקום מפגש קבוע למתדיינים.
[עריכה] פיטוריו של נקר
ב-11 ביולי 1789 הצבא כיתר את ורסאי, סברס, שדה מארס ואת סן-דני והמלך הנתון להשפעתם של האריסטוקרטים רמי המעלה פיטר את שר האוצר, ז'אק נקר, אשר היה אהוב על המעמד השלישי בשל ניסיונו לערוך רפורמות במס.
החדשות אודות פיטוריו של נקר הגיעו לפריז בערב יום ראשון ה-12 ביולי. הפריזאים הניחו, שפיטוריו הם ניסיונם של הגורמים השמרניים לשמור על כוחם. ההמונים התחילו להתקבץ ברחבי העיר, כשההפגנה העיקרית הייתה מול פאלה רוייל עם כ-10,000 משתתפים.
[עריכה] העימות המזוין
הקהל התקדם לאורך הרחובות לכיוון ארמון ואנדום תוך כדי שהם מנופפים בפסלים בדמותם של נקר והדוכס מאורליאן. בדרכם לארמון הם נתקלו ביחידה של שכירי חרב גרמניים, הנאמנים למלך. התפתחה תגרה והחיילים נסוגו תחת מטר אבנים. בכניסה לארמון הם פגשו יחידת דראגונים בפיקודו של הנסיך דה לאמבסק, אשר התחילו לירות לתוך ההמון והרגו את אחד מנושאי השלטים. ההמון הגיב בירי משלו והרג את אחד החיילים. לאור יתרונו המכריע של ההמון בכוח אדם, הנסיך החליט לסגת, תוך כדי שהם הורגים ופוצעים את כל מי שעמד בדרכם לחוף מבטחים.
החטיבה של המשמר הסגול, אשר תמכה במורדים נשארה בקרסטינים. על מנת לחסוך מפריס את שפיכות הדמים ולמנוע מההמון המשולהב לפתוח במרידה כללית, דה לאמבסק אשר לא סמך על חייליו הורה ל-60 דרגונים לתפוס עמדה לפני מפקדתו בשוסי-ד'אנטין. הפקודה, שבמקור הייתה אמורה למנוע שפיכות דמים והתלהמות, עשתה בדיוק את ההפך, כי ההמון ראה בהצבת הפרשים פרובוקציה והחטיבה של המשמר הסגול הצטרפה להמונים, תוך כדי הריגת כמה קצינים ופריקת כל עול. עם התמיכה של הצבא הסדיר, ההמון חש בטוח בעצמו עוד יותר והכוחות הזרים סירבו לתמוך במלוכנים בגלל החשש לחייהם.
[עריכה] כיבוש הבסטיליה
המורדים פלשו לבית האינבלידים על מנת לתפוס כלי נשק והמשיכו בתנופת המרד לעבר הבסטיליה. בזמן ההתקוממות בית הסוהר היה כמעט ריק ושכנו בו 7 אסירים בלבד: ארבעה זייפנים, שני חולי נפש ואציל צרפתי שהואשם בסטייה מינית. המורדים התקיפו את הבסטיליה בעיקר על מנת להשתלט על התחמושת הרבה, שהייתה בה (עתודות אבקת השריפה בלבד הגיעו ל-13,600 ק"ג). חיל המצב מנה כ-100 חיילים ופקידים בלבד וכ-40 תותחים, חלקם בעלי קוטר גדול.
ההמון שהתאסף ליד הבסטיליה דרש את פירוק התותחים ואת העברתה של אבקת השריפה לידיו. שני נציגי ההמון הוזמנו לתוך בית הסוהר על מנת לנהל מו"מ, אך המו"מ התארך מעבר למצופה וההמון דרש להגיע לפתרון מהיר.
בערך ב-13:30 ההמון זרם לתוך החצר הלא מוגנת והשרשראות של הגשר (drawbridge) נחתכו וההמון זרם לתוך בית הסוהר. בעקבות הפריצה לתוך המבצר החיילים וההמון התחילו לירות האחד בשני והניסיונות להשכין הפסקת אש עלו בתוהו.
הירי נמשך וכעבר שעתיים ההמון תוגבר על ידי יחידות מחיל המצב הפריזאי, שהצטרפו למורדים וכלי הנשק מבית האינבלידים. למראה התגבורת, המושל דה לונאי הכריז על הפסקת אש ב-17:00 על מנת למנוע טבח. הוא העביר מכתב עם דרישותיו דרך מרווח קטן בשער, אך הצרים סירבו לקבל את דרישותיו. למרות סירוב הצרים, המושל החליט להיכנע בגלל היתרון המספרי העצום של ההמון. הצרים נכנסו לתוך הבסטיליה כחצי שעה אחרי ההכרזה על הפסקת האש.
כ-100 אנשים נספו במהלך הקרב, מתוכם רק שומר אחד וכל היתר מהצד של הצרים. דה לונאי נגרר החוצה וההמון המשולהב עשה בו לינץ'. אחרי הירצחו, ההמונים כרתו את ראשו והציבו אותו על כלונס על מנת להציגו ברחבי פריז.
[עריכה] אחרי נפילת הבסטיליה
תושבי פריז ציפו להתקפת נגד של הכוחות המלוכנים וביצרו את הרחובות בבריקדות, תוך כדי שהם עוקרים אבני שפה, קורעים דלתות ממקומן ועורמים רהיטים בניסיון למנוע מחיל הפרשים את תנופת ההסתערות. פריזאים התחילו להתחמש בכל הבא ליד, בעיקר בחניתות מאולתרות, שאומנם הטילו מורא בלב המתבונן, אך היו חסרות ערך מול הרובים והתותחים של הצבא הסדיר.
בינתיים בורסאי המלוכנים נשארו בעלטה בכל הנוגע לאירועים האחרונים, אך לבסוף גילו את העניין ושמרשל דה ברולי עמד לפתוח בהפיכה פרו-מלוכנית על מנת להכריח את האספה לכבד את הצו מ-23 ביולי ולהתפזר. האספה סירבה ושיגרה שליחים לפריז על מנת לקבל את תמיכת ההמונים. לנוכח העדיפות המספרית הגדולה של הפריזאים ועריקתם של גדודי צבא רבים אל הרפובליקאים, המלוכנים נאלצו לסגת מדרישתם לפזר את האספה.
למחרת בבוקר תוצאות הפיכת הנגד הלא מוצלחת נודעה למלך ולתומכיו והם זנחו את רעיונות פיזור האספה לעת עתה. המלך הציע כמה מחוות כגון החזרתו של נקר, האהוד מאוד בציבור בזכות רפורמות המס שניסה להעביר, לתפקיד שר האוצר והבטיח לחזור מורסאי אל הבירה. בשובו לפריז, המלך קיבל את הטריקולור וחבש את הכובע המסורתי עם סמל המהפכה תוך כדי שהוא קורא "תחי האומה". ההמון המשולהב השיב לו בקריאות "יחי המלך".
למרות התפייסותו של המלך עם ההמונים, האריסטוקרטים חשו אי נוחות נוכח הלך הרוח הכללי, שנשב נגדם בחוזקה. רבים מהם, במיוחד הבכירים שבהם התחילו להגר מצרפת.
נקר חזר לפריז מבאזל ברגשות ניצחון (שלא האריך ימים). בהגיעו לפריז הוא גילה, שההמון רצח באכזריות את פולון ואת אחיינו ואת ברון דה בסנוול, פקודו של מפקד הבסטיליה לשעבר, דה ברולי. נקר ניסה להימנע משפיכות דמים נוספת ודרש חנינה כללית. דרישתו הייתה מוטעית, כי הוא לא שקל נכונה את עוצמתם של הכוחות הפוליטיים, שדרשו את דמם של האסירים. אילו ביקש דיון הוגן בבית משפט, אולי והיה עולה בידו להציל את חייהם. הוא הפריז בחשיבותה של האספה, אשר הוקמה אד הוק. האספה לא היססה לבטל את החנינה על מנת להציל את עורה שלה בפני זעמו של ההמון.
מפריז המהומות נפוצו בכל רחבי צרפת. אנשי המעמד השלישי התארגנו והתחמשו. רבים מהם התכנסו בוועדות והכריזו על קיום ממשל מקומי. הם אף הקימו יחידות של המשמר הלאומי להגנת האינטרסים שלהם. הקיצוניים שבהם שרפו את בתי האצילים ואף רצחו אצילים על שום היותם בעלי הסטטוס האריסטוקרטי.
[עריכה] יום הבסטיליה
כל שנה ב-14 ביולי נחגג בכל רחבי צרפת יום הבסטיליה. בפריז מקיימים כל שנה בתאריך זה מצעד צבאי לאורך השאנז אליזה בבוקר ובלילה נורים זיקוקי דינור מעל לטרוקדרו.
