הקיסרות הראשונה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
 מאמר זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של צרפת |
| המהפכה הצרפתית
הקיסרות הראשונה |
| צרפת |
הקיסרות הראשונה (המכונה גם כהאימפריה הצרפתית הראשונה) הינה תקופה שלטונית בצרפת אשר תחילתה עם הכתרת נפוליון לקיסר בשנת 1804 וסופה עם הדחתו וגירושו בשנת 1814, ולה ספיח המכונה "מאה הימים" בשנת 1815, בהם חזר נפוליון לשלטון, אך מאמץ משותף של כוחות אירופאים הצליח לבלום אותו.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
לאחר המהפכה הצרפתית עלתה לזירה ההיסטורית דמות חדשה, בעלת ממדים היסטוריים גדולים מכל מה שנודע עד אז בתקופת המהפכה הצרפתית. היה זה חייל קורסיקני בשם נפוליון בונפרטה. עד מהרה התקדם נפוליון בתוך התוהו ובוהו השלטוני שהשאירה מאחוריה המהפכה, ובשנת 1799 הכריז על עצמו כ"קונסול ראשון", והוא בן 30 בלבד.
בפרק זמן קצר שבין 1800 ו-1803 יצר נפוליון מהפכה במשטר הצרפתי. הוא שידד את מערכות המנהל, ויצר גופים ומוסדות הקיימים עד היום. ליקט ואיחד את החוק הצרפתי ביצרו את "קוד נפוליון" אשר משמש כמודל לחוקים ולמערכות חוק, לא רק בצרפת, אלא בעולם כולו. הוא הגיע להסכמה עם הכנסייה הקתולית והאפיפיור שעומד בראשה, פיוס השביעי.כחלק מהסדר זה הוכרה הכנסייה הקתולית כדת הרוב במדינה, אולם מינוי אנשי הכמורה הושאר בידי נפוליון והכנסייה אישרה את השטחים שהולאמו ממנה קודם לכן לטובת הכלכלה הצרפתית, היה זה הישג אשר ניסה לפשר בין צרפת מהפכנית חדשנית לחלקים מהאוכלוסייה אשר עדיין נאחזו בדת, בסופו של דבר הכנסייה ואיכרים אדוקים רבים, לא היו מרוצים מהפשרה שהושגה.
[עריכה] ההכתרה לקיסר
ב-18 במאי 1804 דן הסנאט בהכתרתו של נפוליון ל"קיסר הצרפתים" (בצרפתית: "Empereur des Français"). ב-6 בנובמבר 1804 אישר משאל עם את הכרזת נפוליון לקיסר.
ב-2 בדצמבר 1804 הכתיר נפוליון את עצמו בקתדרלת נוטרדאם בפריס כקיסר צרפת בברכת האפיפיור. במהלך הטקס הניח נפוליון את הכתר בעצמו על ראשו כדי לא ליצור מראית עין של כפיפות לאפיפיור. ז'וזפין הוכתרה כאשת הקיסר. חצי שנה מאוחר יותר, הוכתר נפוליון במילנו גם כמלך איטליה.
הקמת הקיסרות הייתה קריאת תגר על המשטרים הישנים בכל אירופה, בדומה למשטר בצרפת במהפכה הצרפתית. אמנם הייתה זו חצר מלוכה, עם גינוני חצר, תארי אצולה ומשרות, אך נפוליון לא התיימר, כמלכים התורשתיים, כי שלטונו הוא ברצון האל או כתוצאה ממוצא נשגב, אלא שאב את הלגיטימציה לשלטונו מרצון העם. היה זה שלטון אישי, בעל מאפיינים פופוליסטים, אשר היה שונה באופן קיצוני מן המשטרים התורשתיים באירופה. הסכמת העם התבטאה, שלא כבמשטרים דמוקרטיים, בעוצמה צבאית.
כל עוד ניצח נפוליון בקרבות, לא קמו עוררין על שלטונו, והעם הסכין עם גינוניו ועם הדיקטטורה הצבאית שייסד. האיום המשתמע מצורת שלטון זו על אירופה כולה היה חיצוני כמו גם פנימי. מבחינה חיצונית שאף נפוליון לכיבושים טריטוריאליים, אשר בדרך הטבע כללו רבות מן הארצות בהם שלטו שושלות ותיקות באופן האבסולוטי המקובל. האיום הפנימי היה על ידי מתן דוגמה לחמיסה מוצלחת של השלטון על ידי אלמוני שבא מן האשפתות, והופך, בברכתה של הכנסייה, לקיסר. היה זה תמרור לכל הרפתקן ולכל מורד המורה על ערעור הסמכות בת הדורות הרבים של המשטרים המלוכנים.
[עריכה] מסע המלחמה באירופה
בשנת 1803 הכריזה הממלכה המאוחדת בשנית מלחמה על שלטונו של נפוליון. ב-21 באוקטובר 1805 הובס ציין המשותף של צרפת וספרד על ידי הצי הבריטי בקרב טרפלגר בראשתו של הורציו נלסון. כישלון זה הנציח את שליטתה הימית המוחלטת של בריטניה שנמשכה עד מלחמת העולם השנייה.
לאחר קרב זה החל נפוליון במסע כיבושים נרחב ברחבי יבשת אירופה כנגד כל המעצמות שהתנגדו לשלטונו. בדצמבר 1805 ניצח נפוליון את צבאות אוסטריה ורוסיה בקרב אוסטרליץ. באוקטובר 1806 הוא ניצח את צבאות פרוסיה בקרבות יינה ואוארשטט (Jena, Auerstedt). בהמשך הוא כבש את פולין וכונן שם נסיכות תחת השפעתו. באותה עת נפוליון נמנע מלפלוש לרוסיה ובמקום זאת הוא כרת ברית בטילזטיט עם הצאר אלכסנדר הראשון שחילקה את אירופה ביניהם.
לאחר מכן פנה נפוליון מערבה ופלש בשנת 1808 לספרד ומינה את אחיו ז'וזף למלכה של מדינה זו. אחת המטרות החשובות של צעד זה הייתה ניסיון לכפות מצור כלכלי על בריטניה, האויבת שנפוליון לא הצליח להכריע. אולם, צעד זה לא נחל הצלחה. לאומנים ספרדים התקוממו כנגד השלטון הזר ונעזרו בצבאות בריטים שפלשו ב-1808 לספרד ופורטוגל.
[עריכה] מדיניות הפנים
כקיסר המשיך נפוליון במפעלים הגדולים בהם החל כקונסול. הוא שיפר את החינוך בכל הרמות, והקים את "האוניברסיטה של צרפת" מעין משרד חינוך מרכזי. נפוליון יזם עבודות ציבוריות אשר הקטינו את האבטלה ועודדו את התעשיה, והבטיחה לאוכלוסייה רווחה כלכלית. "ההסגר הימי" שהטיל על בריטניה היה יותר מאמצעי צבאי - הוא היה העדפה מכוונת של צרפת ושל התוצר הצרפתי באירופה כולה. תחת שלטון נפוליון הייתה צרפת למרכז הכלכלי, התרבותי והשלטוני של אירופה, ללא מתחרים.
התמורה ששילם העם הצרפתי בשביל יתרונות אלו הייתה באובדן החירות האישית. משטרו של נפוליון היה דיקטטורה צבאית ללא כחל ושרק. ז'וזף פושה מונה בשנת 1804 לשר המשטרה, והקים מנגנון יעיל של משטרה חשאית, אשר פעלה נגד אויבי המשטר. העיתונות הייתה כפופה לצנזורה חמורה, וזכויות אזרח בסיסיות כחופש הדיבור בוטלו.
ב-1810 גירש נפוליון את אשתו האהובה ז'וזפין, שלא ילדה לו ילדים, ונשא לאישה את מארי-לואיז, בתו של, פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה. היא הוכרזה מיד כקיסרית. נולד לו בן אחד ממרי-לואיז שנקרא נפוליון-פרנסיס-ז'וזף-שארל בונפרטה (1812-1833). לימים הוא יקרא נפוליון השני ויוכתר על ידי אביו כמלך רומא למרות שלא שלט בה מעולם. מלבדו היו לנפוליון כמה ילדים לא חוקיים.
[עריכה] המלחמה נגד רוסיה
לאחר תקופת רגיעה מסוימת החלו בעיות גם בחזית המזרחית כאשר הברית עם רוסיה נכשלה. הצאר אלכסנדר הראשון סירב לשתף פעולה עם נפוליאון כנגד הבריטים. ב-22 ביוני 1812 פלש צבא נפוליאון לרוסיה. תחילה הפלישה התאפיינה בכיבוש פולין, שבה כונן שלטון בחסות צרפתית.
במקום להתנגד, הכוחות הרוסים נסוגו כשהם מושכים את צבא נפוליאון לתוך שטח רוסיה. האסטרטגיה של הצאר הסתמכה על השטחים רחבים של רוסיה ורצונו היה להתיש את הצבא הצרפתי. נפוליאון מנגד לא היה מעוניין במלחמה מול רוסיה אבל הוא המשיך להתקדם יותר ויותר לעומק רוסיה בתקווה שהצאר יכנע כשיראו את עומק החדירה הצרפתית.
בשלב מסוים דעת הקהל ברוסיה ובצבאו של הצאר לא ראו בעין יפה את הפלישה הצרפתית לשטחה, גם העובדה שהצבא הרוסי האדיר לא נלחם מול הצרפתים אלא ביצע נסיגה אחר נסיגה והשאיר שטחים רבים בידי הצרפתים השפיע על האוכלוסייה. ולכן ב-12 בספטמבר 1812 התרחש קרב עקוב מדם בבורודינו שבפאתי מוסקבה בין הכוחות הרוסים לצבאו של נפוליאון, שהסתיים ללא ניצחון מכריע, אם כי מחצית הצבא הרוסי הושמד בקרב והמחצית השנייה העדיפה להסתלק. נפוליון סבל אף הוא כמה עשרות אלפי נפגעים.
עקב האבדות הכבדות לשני הצדדים והקרבה למוסקבה חש נפוליאון שגדלו הסיכויים שהצאר יכנע. אולם הצבא הרוסי המשיך בנסיגתו ככל שנפוליאון התקדם, ואיפשר לנפוליאון להיכנס לבירה מוסקבה.
חייליו המותשים של נפוליאון השתלטו על העיר כשהיא ריקה מאיש ואחרי מספר ימי מנוחה, מחוסר מעשה החלו החיילים לבזוז את העיר. הצאר שחרר לפני הנסיגה אסירים מבתי הכלא כדי שאלה יציתו את העיר יחד עם צבאו של נפוליאון וכך היא לא תוכל לשמש כבסיס לצבא הצרפתי, ואכן העיר עלתה האש בלילה הראשון ולאורך מספר שבועות היא הייתה מכוסה בענני עשן ושריפות גדולות בכל חלקי העיר.
במשך חודש שלם נפוליאון חיכה לשווא לכניעת הצאר הרוסי. משכניעה זו לא הגיעה, נסוג נפוליאון בחזרה לאירופה בגלל חששותיו מהחורף הרוסי שקרב ובא. בשלב הנסיגה החל צבא נפוליאון להדלדל, מתוך חצי מיליון החיילים שהחל עימם את הפלישה נותרו פחות מ 100,000. הקור הרוסי התיש את החיילים ובהתקפות בזק על ידי פרשים קוזקים, והפרטיזנים הרוסיים נהרגו אלפי חיילים צרפתים שלא עמדו בקצב. הקור הקשה גבה יותר קורבנות מאשר בכל מקרבותיו של נפוליאון וצבאו התדלדל כל כך עד שנפוליאון החליט לא צעוד עם הצבא כל הדרך, אלא לנטוש את חייליו, ולחזור לפריס בזהות בדויה בדרך חלופית.
[עריכה] תבוסה והתפטרות
נסיגה זו היוותה שינוי בגישה האירופית כלפי נפוליון. הוא לא נראה יותר בלתי מנוצח ועמים רבים ניצלו גילוי חולשה זה כדי להשתחרר משליטת הצרפתים. ב1-6 עד ה-19 באוקטובר 1813 התקבצו צבאות רוסיה, פרוסיה ואוסטריה להלחם בחיילי נפוליון בקרב לייפציג. קרב זה כונה "קרב האומות". בקרב זה נחלו הצרפתים כישלון מוחלט. במקביל, נחלו חיילי נפוליון גם תבוסות באיטליה ובספרד.
ב-1814 התאחדו בעלות הברית (בריטניה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה) נגד נפוליון ופלשו לצרפת. ב-31 במרץ הם הצליחו לכבוש את פריס. ב-6 באפריל התפטר נפוליון והעביר את השלטון לבנו. אבל בנות הברית לא הסתפקו בכך והמליכו במקומו את לואי ה-18 כמלך צרפת. היה זה סיומה של הקיסרות הראשונה והתחלת תקופה הנקראת "הרסטורציה". נפוליון גלה לאי אלבה, אי בים התיכון 20 ק"מ מחופי איטליה. נפוליון הורשה להשאיר את התואר קיסר אבל נקבע כי האימפריה שלו היא רק האי הקטן הזה.
[עריכה] מאה הימים
גלותו של נפוליון באי אלבה הייתה קצרת ימים. בסוף פברואר 1815 הוא נמלט מהאי ונחת בחופי פרובאנס. כוחות הצבא שנשלחו כדי לעצור אותו קיבלו אותו כמנהיגם. הוא החל לצעוד לעבר פאריס כאשר לאורך המסע מצטרפים לשורותיו חיילים ומתנדבים רבים מקרב העם. הוא הגיע לפאריס ב-20 במרץ 1815 עם צבא סדיר של 140,000 חיילים וכ-200,000 מתנדבים. לואי ה-18 נמלט מפאריס עם הגיע כוחות נפוליון שחזר להיות השליט בפועל.
המעצמות הזרות לא קיבלו את חזרתו לשלטון. הקרב הסופי התחולל ב-18 ביוני 1815 בווטרלו שבדרום בלגיה בין הצבא הצרפתי לבין הצבא הבריטי והצבא הפרוסי. הצבא הצרפתי הובס בקרב זה, ונפוליון חזר לפאריס. בתחילה קיווה לתמיכה עממית, אך כשזו לא באה, התפטר ב-22 ביוני. לואי השמונה עשר שב למשול בצרפת.
