צרפת של וישי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 מאמר זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של צרפת |
| המהפכה הצרפתית
צרפת של וישי |
| צרפת |
צרפת של וישי הינו כינויה של ממשלת הבובות הכפופה לגרמניה אשר שלטה בדרום צרפת ובמושבותיה של צרפת, בין התבוסה הצרפתית במלחמת העולם השנייה ב-1940 ובין שחרורה של צרפת על ידי בעלות הברית וכוחות "צרפת החופשית" בפיקודו של הגנרל שארל דה גול בשנת 1944. השם צרפת של וישי לקוח מהעיר הצרפתית וישי, השוכנת דרום-מזרחית לפריז, שהפכה לבירת צרפת לאחר הכניעה לגרמניה. בעיני רוב הצרפתים כיום מהווה ממשלה זו כתם על ההיסטוריה הצרפתית. היה לה חלק גדול באחריות לשואה שפקדה את יהודי צרפת וצפון אפריקה.
תוכן עניינים |
[עריכה] התבוסה הצרפתית במלחמת העולם השנייה והקמת "המדינה של וישי"
עם כניסת צרפת למלחמת העולם השנייה ב-3 בספטמבר 1939 לא הייתה צרפת נחושה כפי שהייתה במלחמת העולם הראשונה. זרם פוליטי חזק הטיף לעמדות תבוסתניות ופרו גרמניות. על אף שראש הממשלה הצרפתי פול ריינו היה מנהיג תקיף, בממשלתו, ואף בהנהגת הצבא, היה הזרם התבוסתני חזק וברור. מחוץ לממשלה פעלו מאחורי הקלעים אנשים כפייר לאוואל ראש הממשלה לשעבר ומראשי התבוסתנים, וגיבור מלחמת העולם הראשונה המרשל אנרי פיליפ פטאן, אשר שימש כשגריר במדריד, והשקיף על העניינים מבחוץ, כממתין לעמדת הנהגה.
ב-10 במאי 1940 פלשו הגרמנים לצרפת ולארצות השפלה. עם שהתבררו ממדי התבוסה הצרפתית, וכי הצבא הצרפתי בעל הדוקטרינה המיושנת, בעל המוראל הירוד והנגוע בתבוסתנות, אינו מהווה יריב של ממש לצבא הגרמני, אשר פעל בטקטיקה של מלחמת בזק, הופעל מכבש של לחצים על ריינו מצד התבוסתנים בממשלתו. ב-17 במאי, עת התבררו והלכו ממדי התבוסה, החליף ריינו את מפקד הצבא מוריס גמלאן בגנרל מקסים וייגאן אשר היה מפקד הצבא במזרח התיכון. כן קרא ריינו לשגריר במדריד, פטאן, לשוב ממדריד ולסייע לו בתפקיד שר בממשלה. פטאן היה מראשי התבוסתנים, ואהדתו למארחו במדריד פרנסיסקו פרנקו, ולגרמנים, הייתה מן הידועות. אין זה מקרה שבאותו היום עצמו, נשא לאוואל נאום בבית הנבחרים הצרפתי וקרא להקמת ממשלה בראשות פטאן וויגאן.
כאשר הובסו הצרפתים בקרב, וצבא המשלוח הבריטי פונה מדנקירק בחזרה אל האי הבריטי (מבצע דינמו), נאלצה הממשלה הצרפתית לעבור לעיר בורדו. עתה עמדו בפני הממשלה שתי חלופות. להמשיך ולהלחם מחוץ לצרפת - מן המושבות, או כממשלה גולה באנגליה או אף להכריז על איחוד בין צרפת לאנגליה, כפי שהציע וינסטון צ'רצ'יל. האפשרות השנייה כונתה בפי התבוסתנים בממשלה - וייגאן, פטאן ופול בודואן - "שלום נפרד", ושלישיה זו הטיפה לכך מן היום בו נכנסו פטאן וויגאן לתפקידם. המדובר בכניעה לגרמניה. ריינו לא הצליח להעביר בממשלה החלטות שפירושן המשך המאבק, ולכן הודיע על התפטרותו ב-16 ביוני 1940. הנשיא אלבר לברן זימן אליו את פטאן והטיל עליו את הרכבת הממשלה. כל הגורמים שניסו להמשיך את המאבק בגרמנים נוטרלו מעמדותיהם בפוליטיקה הצרפתית. שארל דה גול הוברח ב-17 ביוני במטוס בריטי לאנגליה, ריינו נמלט, ולאחר מכן הועמד לדין על ידי פטאן באשמת "בגידה", ומדינאי כז'ורז' מאנדל שרצה להימלט למושבות בצפון אפריקה ולהקים שם ממשלה שתאבק בגרמנים, נאסר, ולאחר מכן נרצח. כך הונח הבסיס להקמת ממשלת וישי.
ב-22 ביוני 1940 חתמו הצרפתים על מסמך הכניעה שנוסח על ידי הגרמנים. התנאים הובאו לממשלת פטאן יום קודם לכן, ונאמר להם שאינם נתונים למשא ומתן. פטאן וממשלתו דנו בתנאים והחליטו לאשרם. משלחת הכניעה הצרפתית הגיעה אל היער בקומפיין, אותו המקום עצמו בו חתמו הגרמנים על כניעתם במלחמת העולם הראשונה אך עשרים ושתים שנים לפני כן, ושם חתמה על המסמך שהניחו בפניה הגרמנים - האתר נבחר כדי להשפיל את צרפת.
המסמך הכריז על 60% משטחה של צרפת כשטח כבוש (המדובר בצפון צרפת ובחוף האטלנטי שהיה דרוש לגרמנים על מנת להמשיך את המלחמה כנגד אנגליה). ב 40% הנותרים שלטה ממשלתו של פטאן, כשהבירה החדשה הייתה העיר וישי (פריז הייתה בחלק שסופח לגרמניה). בין התנאים בהסכם היה פירוקו למעשה של הצבא הצרפתי (שהוגבל למאה אלף איש כפי שהוגבל הצבא הגרמני בהסכם ורסאי, תשלום פיצויי מלחמה והוצאות צבא הכיבוש הגרמני בצרפת, הסגרת יהודי צרפת לידי הגרמנים, והמשך החזקת שבויי המלחמה הצרפתים בידי גרמניה. ההסכם נחתם באותו קרון בו נחתם הסכם הכניעה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה.
[עריכה] המדינה הצרפתית של וישי
[עריכה] טיבו של ממשל וישי
עצם הקמת הרפובליקה של וישי הייתה פרי אחדות אינטרסים בין היטלר ובין התבוסתנים הצרפתים. היטלר, שיכול היה לשלוט בכל צרפת, הותיר שתי חמישיות ממנה בשלטון וישי, כצעד שהיה בו כדי למנוע את הקמת הממשלה הצרפתית הלוחמת במושבות בצפון אפריקה או במזרח התיכון, לזרוע פירוד בין הצרפתים ובין עצמם, ולקבל את שיתוף הפעולה מן המנהיגים הצרפתים פטאן ולאוואל. בריטניה הייתה הראשונה לחוש באחדות זו, וניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם צרפת ב-5 ביולי 1940. ב-10 ביולי 1940 הכריזה האספה הלאומית בצרפת על קיצה של הרפובליקה השלישית, ועל פטאן, שהיה אז בן 84 שנים, כראש המדינה, שחדלה להקרא "הרפובליקה הצרפתית" והחלה להקרא "המדינה הצרפתית" (État Français). (כיום השם המקובל בצרפת הוא "משטר וישי" "Régime de Vichy" או פשוט "וישי"). לפטאן ניתנה הסמכות לכתוב את החוקה הצרפתית החדשה, אך הוא מעולם לא עשה זאת. פטאן הסתפק במתן צווים שהשעו את החוקה הקיימת, פיזרו את הפרלמנט, והעבירו אליו את כל הסמכויות. כסגנו ויורשו המיועד מינה את פייר לאוואל, ראש הממשלה לשעבר ומראשי התבוסתנים. אנשי מפתח במשטרו היו אף ז'אן פרנסואה דרלאן, מפקד הצי הצרפתי, אשר הורה לכל ספינות הצי הצרפתי ששהו בנמלים במושבות, להישאר נאמנות למשטר וישי, וז'וזף דארנן.
ממשל וישי היה למעשה ממשלת בובות גרמנית לכל דבר ועניין. הגרמנים שלטו במינויים בממשלה (כך למשל, כאשר הוחלף לאוואל בדרלאן בפברואר 1941 כסגנו של פטאן, כפה היטלר על פטאן להחזיר את לאוואל לתפקידיו), בעלי תפקיד חשובים כדארנן היו אף בעלי דרגה באס אס ונשבעו שבועת אמונים להיטלר.
כלפי פנים היה הממשל אמור להיות ממשל סמכותי, ימני, ברוח משטרו של פרנקו בספרד. פטאן החליף את הסיסמה הצרפתית הידועה - Liberté, Egalité, Fraternité - חירות, שוויון, אחווה, בסיסמה Travail, Famille, Patrie - עבודה, משפחה, מולדת. נעשו ניסיונות לפולחן אישיות של "המרשל" כפי שקרא העם הצרפתי לפטאן, אשר הוצג כדמות אבהית ומגוננת. לרבים ברור היה כי כל זה הינו תעמולה מן השפה ולחוץ, שכן היה מדובר בממשלת בובות המבוססת על כניעה ועל שיתוף פעולה עם הגרועה שבאויבותיה של צרפת. קריקטורה שפורסמה באותם הימים מראה את פטאן הישיש, לבוש במדי מרשל ומנופף בחרב, כשהוא מובל בכיסא גלגלים על ידי חייל גרמני הלבוש במדי הוורמאכט. רבים מבני העם העריצו את המרשל, וסברו כי שיתוף הפעולה הוא העמדת פנים זמנית, וכי הגיבור הישיש עוד יושיע את צרפת משיגיע יומו. ככל שחלף הזמן ונתגלו פניו האמיתיות של הממשל, הלכו והתמעטו המאמינים באמונה זו. עוד ב 1942 האמין אדם כאנרי ז'ירו כי יוכל לאחד את מה שנותר מצבא צרפת על אדמת צרפת, לקבל תפקיד מטעמו של המרשל, וכממשיכה החוקתי של מדינת וישי ליצור על אדמת צרפת גופא ראש גשר לפלישת בעלות הברית, תוך שהוא דוחק את המרשל לתפקיד סמלי. היה זה אך שיקוף של עוורונם של צרפתים רבים באשר למשטר וישי, ולאיש פטאן.
לאחר תבוסתו של המשטר הפך פטאן, מבחינה אישית, לסמל חי לחרפתה של צרפת, ולשנים האפלות ביותר בהיסטוריה שלה. אנשי השמאל לא ישכחו למשטר וישי ולפטאן את שיתוף הפעולה עם היטלר, את האנטישמיות, את שיעבוד אזרחי צרפת לעבודות כפיה בגרמניה, ומשלוחם של אחרים להשמדה במזרח. דה גול, שנקודת מבטו היא של איש הימין, טוען בזכרונותיו, כי פשעו האמיתי של פטאן ושל משטר וישי, היה בכניעה לגרמנים שניתקה שלשלת של אלף וארבע מאות שנה של ריבונות צרפתית על אדמת צרפת, וכי כל השאר נבע מ"חטא קדמון" זה.
[עריכה] מדיניות החוץ של ממשל וישי
בריטניה הייתה מלכתחילה חשדנית כלפי הממשל החדש. לאחר ניתוק היחסים ב-5 ביולי 1940, הוקמה בבריטניה "ממשלת צרפת החופשית" של דה גול, שהתיימרה להיות חלופה לממשל וישי. על אף שדרלן, השולט בצי הצרפתי, הבטיח נאמנה כי הצי לא יימסר לידי הגרמנים, החרימה הממשלה הבריטית את כל הספינות הצרפתיות שנמצאו בנמלים בריטים, והשיגה את השליטה בספינות צרפתיות שעגנו בנמל אלכסנדריה במצרים. בכך לא היה די. בקרב ימי באזור מרס אל כביר (ליד העיר אוראן באלג'יריה), הושמדה שייטת צרפתית, ואלף מלחים צרפתים נהרגו, לאחר שלא הסכימו להיכנע לכוח בריטי עדיף. תקריות דומות בדקר שבסנגל, הסתיימו בגירוש הכוחות התוקפים הבריטים. תקריות אלו גרמו לתחושות אנטי בריטיות בקרב אנשי הצי הצרפתי.
ב-11 בינואר 1941 נפגשו היטלר ופטאן בעיר מונטואר. תוצאת הפגישה הייתה הסכמה בין היטלר ובין פטאן על שיתוף פעולה צבאי שיביא לתבוסתה של בריטניה, ובתמורה תקבל צרפת את "המקום המגיע לה בין האומות". מסיבות שונות לא הביאה הצהרה זו להשתתפות צרפתית פעילה בלוחמה כנגד אנגליה.
ביוני 1941 נאלצו הבריטים לדכא, בכח הצבא (אשר בשורותיו פעלה גם קבוצת אנשי אצ"ל בפיקודו של דוד רזיאל שנפל בקרב), מרידה פרו נאצית בעיראק בראשותו של ראשיד עלי אל כילאני. הכוחות המורדים נעזרו במפציצים גרמנים שיצאו מבסיסים בסוריה שהייתה תחת ממשל וישי. ב-8 ביוני 1941 יצאו כוחות בריטיים מעיראק ומארץ ישראל לכיבוש שטח המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון. בין היוצאים לקרב היו לוחמים יהודים מארץ ישראל, והיה זה המבצע שבו איבד משה דיין את עינו. ב-17 ביוני נכבשה דמשק, וסוריה ולבנון נשלטו על ידי משטרים פרו בריטים עד לסיום המלחמה. פלישה נוספת לשטחה של ממשלת וישי הייתה כיבוש מדגסקר על ידי הבריטים ב-1942, מחשש פן תשמש כבסיס יפני למבצעים כנגד כוחות בריטיים ביבשת אפריקה.
ב-8 בנובמבר 1942 נחתו כוחות בריטיים ואמריקאיים בפיקודו של הגנרל דווייט אייזנהאואר בצפון אפריקה, במושבות מרוקו ואלג'יריה שהיו בשליטת וישי. הצרפתים, בפיקודו של דרלאן, אשר הגיע לאלג'יר באופן אישי, גילו התנגדות לפלישה, אך בכך לא היה די. גנרל אנרי ז'ירו אשר נמלט ממחנה שבויים גרמני והתיישב בתחומי שלטון וישי נלקח ימים ספורים לפני כן על ידי צוללת בריטית, ועתה עמד בראש כוחות "צרפת החופשית" שהשתתפו בפלישה. למרות שרוב הלוחמים הצרפתים באלג'יר סירבו לקבל את מרותו, ונלחמו לצידו של דרלאן, סבר היטלר כי שיתוף הפעולה ההדוק לו זכה מממשלת וישי מצוי בסכנה. לאחר שהגשת הצעה לפטאן בדבר "ברית" בין גרמניה וצרפת, לא הביאה לתוצאות המקוות, נקרא לאוואל למינכן ושם נמסר לו על כיבושה של צרפת כולה על ידי הגרמנים. כניסת הגרמנים לדרום צרפת ב-10 בנובמבר 1942, לא נתקלה בכל התנגדות. הייתה זו אך הסרת המסכה מעל פרצופו האמיתי של ממשל וישי, אשר המשיך לפעול כמקודם, תוך קידומם של אישים כדרנאן, מפקד המשטרה החשאית ה"מיליס" אשר פעלה כנגד תנועת ההתנגדות הצרפתית (ה"רזיסטאנס") והיהודים ביתר אכזריות וביתר חופשיות.
ב-11 בנובמבר 1942 הכריז דרלאן על שביתת נשק, ואייזנהאור, בהחלטה שנויה במחלוקת, מינה אותו למפקד הצבאי והמושל האזרחי על השטחים הצרפתים בצפון אפריקה. ב-24 בדצמבר 1942 נרצח דרלאן על ידי צרפתי אנטי נאצי. את מקומו ירש הגנרל ז'ירו.
ז'ירו, שהיה חביבו של הנשיא רוזוולט, הוביל את נחיתת הכוחות הצרפתים בקורסיקה, ב-13 בספטמבר 1943, אך סכסוכים עם דה גול הביאו לידי אובדן תפקידיו, והפיכתו של דה גול למפקדה של "צרפת החופשית".
ממשלת צרפת נותרה עתה בשליטתו הבלעדית כמעט של לאוואל, כאשר פטאן משמש בתפקיד סמלי כמעט. לאוואל, בוגד ומשתף פעולה, המשיך בפעולות פרו נאציות, ופעל כנגד בני עמו, אשר לחמו במחתרת כנגד הכיבוש, ובמיוחד כנגד היהודים.
עם הפלישה האנגלו-אמריקנית לצרפת, שהחלה ב-6 ביוני 1944, ועם התקדמות הצבאות לאורכה ולרוחבה של צרפת, נמלטו פטאן וממשלתו לעיר זיגמרינגן בדרום גרמניה, בתחילת שנת 1945. היה זה קיצה של הממשלה כממשלה מתפקדת, ולמעשה סיום פרק "וישי" בתולדות צרפת.
[עריכה] גורלם של אנשי וישי
לאחר שחרורה של צרפת, חשו הצרפתים בושה במעשי "וישי". פעולות ממשלה זו מהוות מקור לכלימה ולהדחקה בהיסטוריה הצרפתית עד היום. המרשל פטאן נשפט ונדון למוות ועונשו הומר למאסר עולם, ומת בכלא מושפל ומובס בשנת 1951, בהיותו בן 95. פייר לאוואל וז'וזף דארנן נשפטו כבוגדים והוצאו להורג. אך אלו היו רק ראשי המשטר.
גורלו של פול טובייה מראשי המיליציה הצרפתית, הינו דוגמה לאופן בו ניסתה צרפת להדחיק את בעיית יחסה למשטר וישי, ולשניוּת ביחס שחשים הצרפתים כלפי אלו שפעלו באותה התקופה. טובייה נאסר ונידון למוות בשנת 1947 אך קיבל חנינה מן הנשיא ז'ורז' פומפידו בשנת 1966. בשנת 1973 הוגשו כנגדו תלונות על חלקו ברצח יהודים. בשנת 1981 הוצא נגדו צו מאסר, ובשנת 1989 נמצא מסתתר במנזר. בשנת 1991 החל משפטו, וב-1994 נמצא אשם בפשעים כנגד האנושות (הצרפתי הראשון שנמצא אשם בפשעים מעין אלו בשל מעשי משטר וישי - השני היה מוריס פאפון), ונידון למאסר עולם.
[עריכה] וישי והיהודים
ממשלת וישי, כממשלת בובות גרמנית, הייתה אנטישמית במוצהר, וידה הייתה רבה באירועים שהובילו להשמדת כעשרים אחוזים מיהודי צרפת בשואה.
ב-3 באוקטובר 1940 קיבלה ממשלת וישי חקיקה אנטי יהודית ברוח חוקי נירנברג הנאצים. כתוצאה ממנה רוכזו, כבר למחרת היום, 4 באוקטובר 1940, יהודים שאינם אזרחי צרפת במחנות, ונשלחו לאחר מכן להשמדה.
ביוני 1941 שללה ממשלת וישי את זכויות האזרח של יהודי צפון אפריקה. מספרם הכולל של היהודים בצרפת ובמושבות בצפון אפריקה היה כשבע מאות אלף.
ב-21 באוגוסט 1941 החל לפעול המחנה בדראנסי, לשם שולחו יהודי צרפת בטרם הועברו להשמדה. המחנה פעל עד יולי 1943 בשליטה צרפתית מוחלטת (תחת פיקודם של מפקדי משטרה צרפתים), ולאחר מכן נלקח הפיקוח על המחנה על ידי הגסטאפו.
ב-22 ביוני 1942 יצאו אלף היהודים הראשונים מדראנסי למזרח להשמדה. בתקופה זו הסכימה ממשלת וישי לשתף פעולה עם המשלוחים, ולאתר יהודים בדרום צרפת לשם שילוחם להשמדה. נערך מצוד אחר יהודים ושנים-עשר אלף יהודים רוכזו באצטדיון ספורט ב-16 ביולי 1942, ולאחר מכן הובלו לדראנסי. בשנת 1942 נשלחו 42 אלף יהודים מדראנסי להשמדה במזרח. בסך הכול אבדה בשואה כחמישית מיהדות צרפת, לא מעט בשל שיתוף הפעולה של אנשי וישי.
[עריכה] בעלי תפקידים בצרפת של וישי
[עריכה] ראש המדינה
- אנרי פיליפ פטאן (1940 - 1944).
- פטאן לא כינה עצמו מעולם "נשיא", כי אם "ראש המדינה". סמכותו נבעה בתחילתה ממינויו כראש הממשלה האחרון של הרפובליקה השלישית בידי הנשיא לברן. בחלוקת התפקידים המקובלת של הרפובליקה השלישית מקביל תפקידו לזה של נשיא, ותפקיד סגנו לזה של ראש הממשלה. בכהונתו השנייה של פייר לאוואל בתפקיד כינה עצמו לאוואל ראש הממשלה, ופטאן נותר כ"ראש המדינה".
[עריכה] ראש הממשלה
- פייר לאוואל (מבחינה טכנית, "סגן ראש הממשלה" של פטאן) - 11 ביולי 1940 - 13 בדצמבר, 1940.
- פייר אטיין פלנדין (מבחינה טכנית, "סגן ראש הממשלה" של פטאן) - 13 בדצמבר 1940 - 9 בפברואר 1941.
- ז'אן פרנסואה דרלאן (מבחינה טכנית, "סגן ראש הממשלה" של פטאן) - 9 בפברואר 1941 - 18 באפריל 1942.
- פייר לאוואל - 18 באפריל 1942 - 17 באוגוסט 1944.
