פרוסיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
השם פרוּסיה (גרמנית: Preußen, להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) ) מציין שטחים וממלכה היסטורית החופפים במידה מסוימת את שטחי גרמניה של היום. במקור הייתה פרוסיה כינוי לשטחו של שבט ה"בורוסי" הבלטו-סלאבי ועד המאה ה11 נקראה בשם "בורוסיה". אחר כך אחת מהארצות במסדר הטבטוני. מאז המאה ה-16 היא הייתה דוכסות של בית הוהנצולרן בצמיתות פולנית-ליטאית. החל משנת 1701 הייתה פרוסיה ממלכה ריבונית, שהייתה בשנים 1871-1945 חלק מהאימפריה הגרמנית, רפובליקת ווימאר והרייך השלישי.
תוכן עניינים |
[עריכה] סקירה כללית
השם פרוסיה התייחס בימי הביניים המאוחרים רק לשטחים שמחוץ לקיסרות הרומית הקדושה בין הינטר-פומרן וקורלנד, אשר הפכו מאוחר יותר לפרובינציות "פרוסיה המזרחית" ו"פרוסיה המערבית". מאז 1466 חולקו שטחים אלו בין מלך פולין ובית הוהנצולרן. במאה ה-18 הלך והתקבל הכינוי פרוסיה לכל השטחים שבשלטון בית הוהנצולרן, כולל אלה שבשטחה של הקיסרות הרומית הקדושה. אחרי 1866 התפרסה ממלכת פרוסיה (מאז 1918 המדינה החופשית פרוסיה) על כמעט כל שטחה של צפון גרמניה והיוותה כשני שליש משטחה של האימפריה הגרמנית. בשטחה של פרוסיה נמצאו כמה מובלעות של מדינות קטנות דוגמת שאומבורג-ליפה, מקלנבורג-שוורין ומקלנבורג-שטרליץ. ערי הבירה והשלטון הפרוסיות היו במהלך השנים קניגסברג (כיום קלינינגרד), ברלין ופוטסדאם.
לימי הזוהר שלה הגיעה פרוסיה במחצית השנייה של המאה ה-18 תחת מלכותו של פרידריך השני (הגדול), אז הייתה למעצמה הגרמנית השנייה בגודלה, והחמישית באירופה, ובמחצית השנייה של המאה ה-19 כאשר הייתה לכוח המניע של האחדות הגרמנית תחת מי שהיה ראש הממשלה ואחר-כך רייכסקנצלר, אוטו פון ביסמרק.
עם פרוסיה מזוהים עד ימינו "ערכים פרוסים" שמקורם במוסר הפרוטסטנטי דוגמת אמינות, דייקנות, חסכנות, צניעות, כבוד וחריצות, ומצד שני סגידה למיליטריזם. הפרוסים מייחסים לערכים אלו את עליית ארצם לכדי מעצמה אירופאית.
הצבעים הפרוסים, שחור ולבן, מקורם במעיל הלבן ועליו צלב שחור שנשאו אבירי המסדר הטבטוני. (משילובם עם צבעי האדום-לבן של ליבק, החברה הקטנה ביותר בקיסרות הגרמנית, נוצר בשנת 1871 הדגל השחור-לבן-אדום של הקיסרות). מאז הרפורמציה מופיע המוטו Suum cuique (בלטינית: לכל אחד את שלו) על סמל פרוסיה.
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] ברנדנבורג-פרוסיה
ברנדבורג-פרוסיה, שהייתה מאוחר יותר לממלכת פרוסיה, הייתה מורכבת בפועל משני חלקים: מחוז ברנדנבורג, שהיה אחד משבע נסיכויות של הקיסרות הרומית הקדושה של העם הגרמני, ומדוכסות פרוסיה, שהייתה נתונה בחלקה תחת שלטון פולני, ואשר מקורה במדינת-המסדר (Ordensstaat). שני החלקים התאחדו כתוצאה מירושתם בשנת 1618 בידי בית הוהנצולרן.
את מחוז ברנדנבורג נתן הקיסר זיגמונד בשנת 1415 לרוזן פרידריך פון הוהנצולרן מנירנברג לאחר שבית הרוזנים האסקני לא העמיד צאצאים.
דוכסות פרוסיה נולדה מתוך מדינתם של אבירי המסדר הטבטוני. אלברכט פון ברנדנבורג-אנסבך, שעמד בראשם ושמוצאו גם כן בבית הוהנצולרן, הצטרף בהמלצתו של מרטין לותר לרפורמציה והפך את מדינת-המסדר לדוכסות העוברת ירושה. השליט, כמו גם האוכלוסין, הצטרפו לנצרות האוונגלית. מדינת-המסדר לא הייתה ריבונית כבר משנת 1466. מדינת המסדר הייתה כפופה לכתר הפולני. לפיכך נשבע גם אלברכט אמונים למלך הפולני זיגיסמונד הראשון (הזקן) ב-8 באפריל 1525 בקרקוב.
לאחר שהפלג הפרוסי בבית הוהנצולרן נכחד, נפלה הדוכסות לידי קרוביהם, הנסיכים מברנדבורג, שהיו עתה צמיתים לקיסר הגרמני (בוינה) כמו גם לכתר הפולני. ברנדנבורג-פרוסיה נותרה עד להסכם והלאו (1657) ישות פוליטית מחולקת: ברנדבורג הייתה חלק מהקיסרות הרומית הקדושה, בעוד שפרוסיה הייתה שטח חסות פולני.
במלחמת שלושים השנים (1618 - 1648) עמדה ברנדנבורג לצידו של האיחוד האוונגלי. חלקים גדולים של המדינה נהרסו, ותושביהם גורשו. הנסיך וילהלם פרידריך הראשון (1688-1640) שכונה אחר כך "הנסיך הגדול", אימץ לפיכך אחרי המלחמה מדיניות זהירה של גישושים בין המעצמות הגדולות, על מנת לפתח את ארצו החלשה כלכלית וצבאית. הוא הנהיג רפורמות כלכליות, פיתח את צבאו, החליש את המעמדות לטובת שלטון אבסולוטי ריכוזי והזמין לארצו אלפי הוגנוטים, שנמלטו מצרפת לאחר ביטול האדיקט של נאנט על ידי לואי הארבעה עשר. בשנת 1648 רכש את הינטרפומרן וכן שטחים נוספים.
בנוסף לצבא היבשה, חיזק פרידריך וילהלם גם את הצי הברנדנבורגי. הוא התאמץ להשתלט על מושבות במערב אפריקה ובאיי הודו המערבית, אבל רק לקראת סוף שלטונו בשנת 1680 זכה להצלחה בתחום. כך למשל הוקמה בשנת 1683 המצודה "גרוס-פרידריכסבורג" בגיניאה בת-ימינו, אשר עמדה על תלה עד 1727.
תחת שלטונו של הנסיך פרידריך וילהלם הייתה ברנדנבורג-פרוסיה למדינה החזקה ביותר אחרי אוסטריה בקיסרות הרומית הקדושה. לאחר שנחלשה פולין בעקבות סכסוכים שבדים-פולנים, הצליח בהסכם והלאו בשנת 1657 לשחרר את דוכסות פרוסיה מהצמיתות לכתר הפולני. בשלום אוליבה בשנת 1660 זכתה ריבונות הדוכסות לאישור סופי. היה זה צעד מכריע בדרך להפיכת פרוסיה לממלכה תחת בנו של "הנסיך הגדול", פרידריך השלישי מברנדנבורג.
[עריכה] ממלכת פרוסיה
[עריכה] הקמת הממלכה
לדרגתו, שמו ויוקרתו של נסיך נודעה בזמן האבסולוטיזם חשיבות פוליטית מכרעת. בנו של הנסיך הגדול, פרידריך השלישי מברנדבורג, שהיה רודף כבוד, ייחס חשיבות גדולה לכך שדוכסות פרוסיה נמצאת מאז 1660 בריבונות מלאה. לפיכך פעל להפיכתה לממלכה ולהפיכתו-הוא למלך. בהסכמתו של קיסר הקיסרות הרומית-גרמנית הכתיר את עצמו כפרידריך הראשון ב-18 בינואר 1701 בקניגסברג ל"מלך בפרוסיה". השימוש בתואר המצמצם (מלך בפרוסיה ולא מלך פרוסיה) היה חיוני, שכן "מלך פרוסיה" הובן כמי שרואה עצמו שליט על כל השטחים הפרוסיים. מכיוון שחלקים מפרוסיה המערבית היו עוד בשלטון פולני, היה יכול הדבר להביא לקונפליקט עם ממלכה זו.
מאז 1701 התקבל הכינוי "ממלכת פרוסיה" לכל השטחים שבשלטון בית הוהנצלורן, בתוך ומחוץ לקיסרות הרומית הקדושה.
ראו גם: מלכי פרוסיה
[עריכה] המלך החייל
בנו של פרידריך הראשון, פרידריך וילהלם הראשון (1713-1740) היה פחות רודף כבוד, ויותר פרקטי וצנוע. הוא זכה לכינוי "מלך החייל" ונחשב למי שהקים את הפקידות הפרוסית ואת הצבא הסדיר, שהיה לאחד הצבאות החזקים באירופה כולה. כן יישב כ-20,000 מתושבי זלצבורג הפרוטסטנטים, שנמלטו מסיבות דתיות, באזורים דלילי-אוכלוסין של פרוסיה המזרחית. בשנת 1720 רכש משבדיה את שטחי פורפומרן.
[עריכה] פרידריך השני (הגדול)
ב-31 במאי 1740 עלה בנו פרידריך השני (המכונה "הגדול") לכס המלוכה. אף שכנסיך הכתר נמשך לפילוסופיה ולאמנויות, שילח את צבאו כבר בשנת מלכותו הראשונה לשלזיה, שברשותה היו שטחים שבית הוהנצלורן ייחס לעצמו. בשלוש ה"מלחמות השלזיות" (1763-1740) עלה בידו להשתלט על שלזיה כנגד התנגדות אוסטרית, ובאחרונה בהן, מלחמת שבע השנים (1763-1756) אף עמד נגד קואליציה של אוסטריה, צרפת והאימפריה הרוסית. הייתה זו תחילתה לא רק של המעצמה הפרוסית, אלא של הדו-מעצמתיות האוסטרית-פרוסית בתוך הקיסרות.
ב-23 שנות שלטונו האחרונות עד 1786 קידם פרידריך השני את החקלאות ואת ההתיישבות בשטחי הממלכה. הוא ביטל את העינויים, הנהיג חינוך חובה, יצר את משפט המקרקעין הפרוסי הכללי והביא עוד פליטי-דת לארצו, בהבטיחו להם חופש דת מוחלט. במלותיו שלו, יוכל כל אחד בפרוסיה "לזכות לקדושה בדרכו שלו".
יחד עם אוסטריה והאימפריה הרוסית הביא פרידריך לחלוקתה של פולין. בחלוקה הפולנית הראשונה בשנת 1772 נפלו בידיו השטחים שאפשרו לו עתה לכנות עצמו "מלך פרוסיה".
המדיניות כלפי פולין נמשכה תחת ידו של פרידריך וילהלם השני (1786-1797). בחלוקות השנייה והשלישית של פולין (1793 ו-1795) קיבלה פרוסיה שטחים פולנים נוספים.
[עריכה] התמוטטות ורפורמות
תחת פרידריך וילהלם השלישי (1797-1840) השתתפה פרוסיה במלחמות נפוליון נגד צרפת המהפכנית. אבל בקרב יינה ובקרב אאורשטט בשנת 1806 נחלה פרוסיה תבוסה ניצחת מול גייסותיו של נפוליון. בית המלוכה נמלט זמנית לממל (באזור הארצות הבלטיות), הממלכה איבדה בשלום טילזיט (1807) כמחצית משטחה, צמצמה את צבאה לכדי 40,000 חיילים בלבד, שילמה קנסות בסך של 100,000,000 פרנק צרפתיים ונאלצה לכרות ברית עם צרפת.
התמוטטותה של פרוסיה הביאה לחידוש בלתי-נמנע של פני הממלכה. ברפורמות "שטיין-הרדנברג" (הקרויות על שם מוביליהן) בוטל הקניין של האדונים על גופם של צמיתיהם (1807), מערכת החינוך עוצבה מחדש והונהג גיוס חובה ושלטון מקומי בערים (1808).
לאחר תבוסתו של נפוליון ברוסיה (1812), הודיעה פרוסיה על ביטול הברית עם צרפת והשתתפה החל בשנת 1813 ב"מלחמות העצמאות" לצד הקואליציה השישית נגד צרפת. כוחות פרוסים תחת פיקודו של הפילדמרשל בלוכר תרמו בקרב ווטרלו (1815) תרומה מכרעת לניצחון על צבא נפוליון.
פרידריך השלישי לא עמד מעולם בהבטחתו לנתיניו להנהיג חוקה בממלכה, הבטחה שניתנה במהלך מלחמות העצמאות. תחת זאת בחר להקים יחד עם צאר רוסיה וקיסר אוסטריה את "השותפות הקדושה" (Heilige Allianz), שותפות ששאפה לדכא כל שאיפות דמוקרטיות באירופה.
בקונגרס וינה בשנת 1815 קיבלה פרוסיה כמעט את כל השטח שהיה לה לפנים, וכן שטחים נוספים בפורפומרן, וסטפאליה, בצפון סקסוניה ובאזור הריין. אזורים אחדים אבדו לפרוסיה לטובת רוסיה. מעתה הייתה פרוסיה מורכבת משני שטחים גדולים אך נפרדים במערב אירופה ובמזרחה. היא הייתה לחברה בבונד הגרמני, האיחוד הרופף של המדינות הגרמניות תחת הנהגה אוסטרית, אשר התקיים בשנים 1866-1815. בשנת 1834 הצטרפה לאיחוד המכס הגרמני (שלו נודעה חשיבות גדולה באיחוד גרמניה).
[עריכה] מהפכת מרץ ותיעוש
עלייתו לשלטון של פרידריך וילהלם הרביעי (1840-1861) עוררה את תקוותיהם של הליברלים. אבל המדיניות הריאקציונרית נמשכה, והובילה לבסוף למהפכת מרץ 1848 ("אביב העמים" בגרמניה). נדמה היה כי המלך נכנע לדרישות המהפכנים, אך בשנת 1849 סרב לכתר הקיסרות הגרמנית שהציעה לו האספה הלאומית של פרנקפורט, בכנותו אותו "כתר ביבים". בכך נכשלה המהפכה, ואתה התקווה לאיחוד ודמוקרטיזציה של גרמניה. בשנת 1850 ניתנה לפרוסיה חוקה שנכפתה על ידי המלך.
כחלק ממגמת התיעוש, נבנו מספר תעלות מים לרוחבה של גרמניה, וכן נבנתה מסילת ברזל מברלין דרך קניגסברג עד לגבול המזרחי, אשר שמשה כאחד מנתיבי התחבורה הפרוסיים העיקריים עד למלחמת העולם השנייה.
[עריכה] משבר חוקתי סביב הרפורמה בצבא
וילהלם הראשון, שהיה לעוצר הממלכה כבר בשנת 1858 במקומו של אחיו פרידריך וילהלם הרביעי החולה, עלה לכס השלטון בשנת 1861. יחד עם שר הצבא רון (Roon) שאף להנהיג רפורמה בצבא, שמטרתה להאריך את זמן השירות והגדיל את מלאי החימוש. הרוב הליברלי בפרלמנט הפרוסי לא אישר את התקציבים הדרושים. התפתח משבר חוקתי, במהלכו שקל המלך לוותר על כיסאו. כמוצא אחרון החליט למנות בשנת 1862 את אוטו פון ביסמרק לראש הממשלה. ביסמרק היה תומך מלוכני נלהב ומשל שנים ארוכות ללא חוקה ופרלמנט, ומבלי להעביר תקציב בצורה חוקית.
[עריכה] מלחמות האיחוד
מתוך הכרה כי בית המלוכה הפרוסי יזכה לתמיכת העם רק אם יעמוד בראש תנועת האחדות הגרמנית, הוביל ביסמרק את פרוסיה לשלוש מלחמות, אשר הביאו לבסוף את כתר הקיסרות למלך וילהלם:
- מלחמת דנמרק-גרמניה (1864): מלך דנמרק היה בו בזמן גם דוכס שלזוויג-הולשטיין. אבל הולשטיין השתייכה לבונד הגרמני. ניסיונה של הממשלה בקופנהגן, לספח את הולשטיין לממלכה, הוביל בשנת 1864 למלחמה של הבונד, בהנהגת פרוסיה ואוסטריה, כנגד השכנה מצפון. לאחר ניצחונם נאלץ בית המלוכה הדני לוותר על שלזוויג-הולשטיין. שתי הדוכסויות נשלטו מעתה במשותף בידי אוסטריה ופרוסיה.
- המלחמה האוסטרו-פרוסית (1866): למלחמה זו הביאו קונפליקטים בין אוסטריה לפרוסיה באשר לעתידה של שלזוויג-הולשטיין. אבל הגורם העמוק יותר היה המאבק על הבכורה בגרמניה.לצידה של אוסטריה עמדו המדינות המרכז-גרמניות, ולצדה של פרוסיה המדינות הצפון-גרמניות וכן איטליה. לאחר שהיחידות הפרוסיות השיגו את הניצחון המכריע ב-3 ביולי 1866 בקרב קניגגרץ, איבדה אוסטריה את מעמד הבכורה שלה ופרשה מהבונד. הסכם פראג ב-23 באוגוסט 1866 העניק לפרוסיה את ממלכות הנובר, הסן ונאסאו, את העיר החופשית פרנקפורט ואת כל שלזוויג-הולשטיין. עתה נוצר רצף טריטוריאלי כמעט מלא בין כל השטחים של פרוסיה. במקומו של הבונד הגרמני קם ב-1867 הבונד הצפון-גרמני, שהיה קטן יותר והונהג בידי פרוסיה. חוקתו של הבונד זה הייתה מאוחר יותר תשתית לחוקה של האימפריה הגרמנית. המדינות הדרום-גרמניות חויבו לכרות בריתות עם פרוסיה.
- מלחמת צרפת פרוסיה (1870-1871): ביסמרק הביא את הסכסוך עם צרפת על המועמדות של נסיך קתולי לבית הוהנצולרן לכס הספרדי לידי רתיחה, על מנת לגרות את ממשלתו של נפוליון השלישי להכריז מלחמה. הממלכות הדרום-גרמניות בוואריה, וירטמברג ובאדן נקראו לממש את בריתן עם פרוסיה. לאחר הניצחון המהיר על צרפת הצטרפו לבונד הצפון-גרמני. הבונד הקיף עתה בדיוק את השטח שהאספה הלאומית בפרנקפורט ייעדה לו בשנת 1848, והדרך להקמת הקיסרות נסללה. כבר בורסאי הוכרז המלך וילהלם הראשון ב-18 בינואר 1871, 170 שנה בדיוק לאחר המלכתו של פרידריך הראשון למלך פרוסיה, לקיסר גרמניה.
[עריכה] בתקופת הקיסרות
פרוסיה הייתה המדינה החשובה ביותר בקיסרות הגרמנית מבחינת שטחה וכלכלתה. מלך פרוסיה היה בו בזמן גם קיסר גרמניה, וראש הממשלה של פרוסיה היה בו בזמן גם הרייכסקאנצלר (קאנצלר הקיסרות). עם זאת, מבחינת השתייכותו היה הרייכסאקנצלר חייב להיות פרוסי, כמו שאכן אירע. החל בשנת 1871 הלכה פרוסיה והתבלטה בגרמניה, וגרמניה כולה לבשה סממנים פרוסים, כמו למשל הסגידה למיליטריזם, שהוכיחה עצמה מאוחר יותר כהרת אסון.
את וילהלם הראשון החליף במרץ 1888 למשך מאה ימים בלבד פרידריך השלישי החולני, וכבר ביוני אותה שנה עלה לכס הקיסרות וילהלם השני. עד לקריסת הקיסרות במהפכת נובמבר בשנת 1918 נותרו השלטון בקיסרות והשלטון הפרוסי כרוכים זה בזה באופן הדוק ביותר.
ראו גם: האימפריה הגרמנית
[עריכה] המדינה החופשית פרוסיה
לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה, מהפכת נובמבר 1918 וויתורו של הקיסר וילהלם השני על כתר הקיסרות וכתר ממלכת פרוסיה, הוכרזה המדינה החופשית פרוסיה (Freistaat Preußen), שזכתה ב-1920 לחוקה דמוקרטית.
הוויתורים הטריטוריאליים בהם אולצה גרמניה בהסכם ורסאי נגעו בראש ובראשונה בטריטוריה הפרוסית (למעט אלזס-לוריין). פרוסיה איבדה שטחים לבלגיה, לדנמרק (צפון שלזוויג) ולפולין (שלזיה עילית ופרוסיה המערבית). העיר דנציג הייתה לעיר חופשית בניהולו של חבר העמים. פרוסיה המזרחית נותרה ללא חיבור יבשתי לשאר גרמניה, וניתן היה להגיע אליה רק בהפלגה או בנסיעת רכבת דרך המסדרון הפולני.
בשנים 1932-1919 משלו בפרוסיה ממשלות של "הקואליציה הוימארית" (SPD, מפלגת המרכז הגרמנית ו-DDP) (בשנים 1921-1925 גם ה-DVP). בשונה מבמדינות אחרות בגרמניה היה למפלגות הדמוקרטיות בשנים אלו בפרוסיה רוב מוצק.
ב-20 ביולי 1932 פיזרה הממשלה הפדרלית של הקאנצלר פרנץ פון פאפן את ממשלת פרוסיה בראשה עמד אוטו בראון (SPD). את השלטון בפרוסיה תפס פאפן בתור "רייכסקומיסאר". המנגנון הממשלתי בירך על צעד זה, שחיסל למעשה את ממשלת המחוז החשובה ביותר בגרמניה שעוד נותרה דמוקרטית-רפובליקנית. צעד זה של פאפן הקל מאוד על עלייתו לשלטון של היטלר חצי שנה מאוחר יותר.
[עריכה] סופה של פרוסיה
לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933 מונה הרמן גרינג לראש ממשלת פרוסיה. לרשות הנאצים עמדו, מראשית הדרך, אמצעי השלטון של ממשלת המחוז הפרוסית, בראש ובראשונה כוחות המשטרה. כבר מאמצע שנת 1933 נשלטו כל המדינות הגרמניות האחרות באופן מרוכז מברלין באמצעות נציבים, צעד שהוסדר באופן פורמלי בשנת 1935 כאשר בוטלה עצמאותן של מדינות-המחוז מכוח "חוק נציבי הרייך" (Reichsstatthaltergesetz).
עם תום תקופת הרייך השלישי בשנת 1945, חלוקתה של גרמניה לאזורי כיבוש ואובדן כל השטחים שממזרח לנהרות אודר ונייסה חדלה למעשה פרוסיה להתקיים. כוחות הברית הכריזו בחוק מספר 46 מיום 25 בפברואר 1947 על סופה של המדינה הפרוסית, בשל היותה הייתה "ערש המיליטריזם הגרמני" ואחראית לשתי מלחמות העולם. השקפה זו מתעלמת מהעובדה כי הנאציונל-סוציאליזם, לכל הפחות, מקורו אינו בפרוסיה, וכי לפרוסיה הייתה מסורת ארוכה של מדינת חוק, וכי בתקופת רפובליקת ויימאר, עד לפיזור הממשלה בידי פאפן, הייתה דווקא למעוז הדמוקרטיה.
[עריכה] חלוקת פרוסיה
השטחים שממזרח לנהרות אודר ונייסה סופחו בידי פולין וברית המועצות. הרוב המכריע של האוכלוסייה הגרמנית בשטחים אלו (כ-10 מיליון תושבים) נמלט או גורש. השטחים של פרוסיה שנותרו בידי גרמניה חולקו בין מדינות המחוז החדשות, בעיקר ברנדנבורג וסקסוניה-אנהלט (שבוטלו בגרמניה המזרחית בשנת 1952 והוקמו שוב עם איחוד גרמניה).
[עריכה] ראו גם
