צרפת החופשית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 מאמר זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של צרפת |
| המהפכה הצרפתית
צרפת החופשית |
| צרפת |
צרפת החופשית - כינוי לכוחות הצרפתיים אשר לחמו מחוץ לגבולות צרפת (ולאחר שנת 1944 בצרפת) כצבא מאורגן בראשות הגנרל שארל דה גול בין 1940 ו-1944, כנגד גרמניה ובעלות בריתה במלחמת העולם השנייה. יש להבדיל כוחות אלו מתנועת ההתנגדות הצרפתית (ה"רזיסטאנס"), אשר הינה כינוי לגופים שפעלו במחתרת בתוך צרפת עצמה, ומ"צרפת של וישי", שהינו הממשל שפעל בדרום צרפת ובחלק ממושבותיה, ושיתף פעולה עם הגרמנים.
[עריכה] תבוסת צרפת ב-1940
ב-10 במאי 1940 פתחו הגרמנים במתקפה כנגד צרפת וכנגד ארצות השפלה, ותוך שישה שבועות הצליחו למוטט את הצבא הצרפתי ולכבוש שלוש חמישיות משטחה של צרפת.
בעת התבוסה שימש בתפקיד ראש הממשלה פול ריינו, אשר ממשלתו הייתה מחולקת בין גורמים "לוחמניים" (כריינו עצמו, ז'ורז' מאנדל והגנרל שארל דה גול אשר נלקח משדה הקרב בו פיקד על דיביזיה משוריינת ומונה על ידי ריינו לסגן שר ההגנה) ובין גורמים "תבוסתניים", בראשם עמדו המרשל אנרי פיליפ פטאן, גיבור מלחמת העולם הראשונה ששימש כשגריר בספרד ונקרא על ידי ריינו לשמש בממשלתו לאחר תחילת המתקפה, פול בודואן, ומפקד הצבא הצרפתי, הגנרל מקסים וייגאן. עם שהתבררו ממדי התבוסה, והממשלה נאלצה לעקור מפריס לבורדו, עלו מספר הצעות להמשך הפעילות. מאנדל הציע כי הממשלה תעקור למושבות צפון אפריקה ותמשיך משם את הלחימה. וינסטון צ'רצ'יל, ראש הממשלה הבריטי הציע להכריז על איחוד בין אנגליה ובין צרפת, וריינו עצמו הפציר בנשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט כי יודיע על הצטרפותה של ארצות הברית ללחימה. ב-16 ביוני 1940 כשלו כל המאמצים. ריינו עצמו נשבר, והכריז על התפטרותו, מול רוב בממשלתו אשר תמך ב"שלום נפרד", ביטוי שפירושו למעשה כניעה.
עוד באותו הלילה קרא הנשיא אלבר לברן למרשל פטאן, והודיע לו כי הוא מטיל עליו את תפקיד ראש הממשלה. היה זה סופה של הרפובליקה השלישית, ותחילתו של משטר של כניעה ושיתוף פעולה שנודע בהיסטוריה כ"צרפת של וישי". אנשי הקו התקיף בממשלה החלו להימלט, משהסתבר כי הממשלה החדשה אינה מוכנה לסבול התנגדות. ריינו נמלט, אך היה מעורב בתאונת דרכים, ולאחריה נתפס, והועמד לדין באשמת "בגידה" על ידי המשטר החדש. מאנדל נכלא, משהסתבר כי בכוונתו להכריז על ממשלה גולה בצפון אפריקה, ולאחר מכן נרצח על ידי אנשי ה"מיליס", המשטרה החשאית של משטר וישי. שארל דה גול הצליח להימלט. בעזרת ידידו הגנרל הבריטי אדוארד ספירס הועלה דה גול על מטוס באופן חשאי, והוטס ללונדון. צ'רצ'יל כתב בזיכרונותיו כי "במטוס הקטן הזה נשא איתו דה גול את כבודה של צרפת".
[עריכה] נאום השמונה עשר ביוני
מייד לאחר הימלטותו, ב-18 ביוני 1940 נשא דה גול נאום ברדיו הבריטי, אשר נקלט היטב אף בצרפת, ונחשב עד היום לאחד הנאומים הנודעים בהיסטוריה הצרפתית, ולבסיס סביבו נכונה לבסוף "צרפת החופשית". נוסח הנאום הינו:
| המנהיגים אשר במשך שנים רבות הנהיגו את צבאות צרפת, הקימו ממשלה. ממשלה זו, הטוענת כי צבאותינו אינם עוד, הסכימה עם האויב להפסיק את הלחימה. כמובן שאנו הוכנענו על ידי הכוחות הממוכנים, כוחות היבשה והאוויר של האויב. יותר ממספרו של האויב, היו אלו הטנקים, המטוסים, הטקטיקה של הגרמנים אשר גרמה לנו לסגת. היו אלו הטנקים, המטוסים, הטקטיקה של הגרמנים אשר הפתיעה את מנהיגינו עד לכך שיעשו את אשר הם עושים היום. אך האם נאמרה המילה האחרונה? האם אבדה התקווה? האם התבוסה היא סופית? לא!
האמינו לי כי אני מדבר אליכם מתוך ידיעה מלאה של העובדות ואומר לכם כי דבר אינו אבוד לצרפת. אותם האמצעים אשר הכריעו אותנו יביאו לנו את יום הניצחון. כי צרפת אינה לבד! היא אינה לבד! היא אינה לבד! יש לה אימפריה רחבת ידיים מאחוריה. היא יכולה ליצור ברית עם האימפריה הבריטית, השליטה בימים, ולהמשיך בלחימה. היא יכולה, כאנגליה, להשתמש ללא הגבלה במשאביה האדירים של ארצות הברית. מלחמה זו אינה מוגבלת לשטחה ביש המזל של ארצנו. מלחמה זו לא הסתיימה בקרב על צרפת. מלחמה זו היא מלחמת עולם. כל השגיאות, כל ההשהיות, כל הסבל, אינם מונעות את העובדה כי יש לנו את האמצעים לקום יום אחד כנגד אויבינו ולהשמידם. הוכרענו היום על ידי הכוח הממוכן, נוכל להכריע בעתיד באמצעות כוח ממוכן. גורלו של העולם הוא כאן. אני, הגנרל דה גול, כרגע בלונדון, מזמין את הקצינים והחיילים הצרפתים המצויים בטריטוריה בריטית, או שיוכלו להגיע לכאן, עם נשקם או בלעדיו. אני מזמין את הטכנאים ואנשי החימוש לבוא לכאן וליצור קשר עמי. יהיה אשר יהיה, אסור לה, לשלהבת ההתנגדות הצרפתית, לדעוך, והיא לא תדעך. מחר, כמו היום, אדבר ברדיו לונדון. |
||
[עריכה] תחילת ארגונה של "צרפת החופשית"
בלונדון הסתובב דה גול כפליט. משטר וישי החדש ניתק עמו את קשריו, שפט אותו שלא בפניו למאסר (שהומר לאחר מכן בעונש מוות), וציווה עליו "להתייצב כאסיר בבית הסוהר סן מישל בטולוז". נראה כי המושלים הצבאיים והאזרחיים במושבות מתייצבים כאיש אחד מאחורי המשטר החדש. מדינות רבות (כארצות הברית) הכירו במשטר החדש בוישי, והותירו את הנציגות דיפלומטית שם על כנה (אם כי בריטניה ניתקה עם משטר וישי את קשריה הדיפלומטיים ב-5 ביולי 1940). לרשות דה גול עמד פוטנציאל של כמה אלפי חיילים וימאים. חלקם נמלטו מצרפת בפינוי הגדול מדנקירק (המכונה "מבצע דינמו") ביחד עם הכוחות הבריטים. חלקם אנשי צוות של ספינות הצי הצרפתי שעגנו במקרה בנמלי בריטניה. חלקם פצועים שפונו במהלך הלחימה לאי הבריטי. בין אנשים אלו פעלו אף אנשי וישי להחזרתם ולמניעת התארגנותם ככוח עצמאי.
הצי הצרפתי, בפיקודו של האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן נותר נאמן למשטר וישי, ולאנגליה שחששה כי הצי ייפול בידיו של היטלר וישמש לפלישה המתוכננת לאנגליה, לא נותר אלא לנסות ולפגוע בו. ב-3 ביולי 1940 הושמדה שייטת צרפתית בנמל מרס אל כביר, ליד העיר אוראן באלג'יר. פעולות אלו וודאי שלא תרמו לנכונות אנשי הצי והצבא הצרפתים להצטרף אל הצבא ההולך ומוקם של דה גול.
בין יוני ואוגוסט 1940 הוקם על אדמת בריטניה ועד "צרפת החופשית" בראשות דה גול, באופן בו היו ממשלות גולות רבות על אדמת בריטניה - ממשלותיהם של המדינות הכבושות פולין, נורבגיה, הולנד, דנמרק, ו בלגיה. בשלב זה עמדו לרשותו של דה גול כשבעת אלפים חיילים, וכשלושת אלפים וחמש מאות ימאים, אשר נשאו את סימלה החדש של "צרפת החופשית" צלב לוריין (ראו תמונה) אדום, על הרצועה הלבנה, המרכזית, של דגל הטריקולור. הייתה זו התחלה צנועה. העתיד של צרפת החופשית, כך היה ברור לכל, הינו במושבות.
[עריכה] עמדתן של המושבות
האימפריה הצרפתית, בשנת 1940, הייתה אימפריה חובקת עולם. באוקיינוס השקט היו לצרפת נחלות - קלדוניה החדשה, ופולינזיה הצרפתית. ביבשת אסיה עצמה החזיקה צרפת ב"הודו סין" הצרפתית, באוקיינוס ההודי, החזיקה צרפת באיים ראוניון ומיוט, במזרח התיכון היה מנדט צרפתי בסוריה ובלבנון. בסמוך לאפריקה שלטה צרפת באי מדגסקר. אך עיקר מושבותיה של צרפת היו ביבשת האפריקנית עצמה.
צרפת שלטה בגוש יבשתי ענק, מאלג'יריה בצפון, ועד גבון בדרום. למעשה כל חלקה הצפון מערבי של היבשת היה תחת שליטה צרפתית.
בצפון היבשת לא היה כל סיכוי לאנשי "צרפת החופשית". מרוקו תוניסיה ואלג'יריה היו תחת שליטה הדוקה של אנשי וישי, והקרב הימי עם הצי הבריטי במרס אל כביר לא הוסיף אהדה לעניינה של צרפת החופשית במושבות אלו. כן נותרו נאמנות לוישי מושבות צרפת בחופה של סומליה וביניהן עיר הנמל החשובה דג'יבוטי. נראה כי הסיכוי הטוב ביותר הינו במושבות אפריקה המשוונית קמרון, צ'אד וקונגו. במהלך אוגוסט וספטמבר 1940, הונף דגל צלב לוריין בצ'אד, קמרון, קונגו, ו"אפריקה המשוונית הצרפתית" שבירתה ברזוויל (כיום בירת "הרפובליקה של קונגו"). אליהן הצטרפו מושבות צרפת בפולינזיה הצרפתית, איי ההברידים החדשים, איי סט. פייר ומיקלון, ובקלדוניה החדשה. הודו סין הצרפתית, והאיים גואדלופ ומרטיניק נותרו תחת שלטון וישי.
[עריכה] פעולות קרביות ראשונות - אריתריאה, סומליה, המזרח התיכון
כוחות צרפת החופשית פעלו פעולות קרביות ראשונות בדצמבר 1940, במערכה הבריטית כנגד האיטלקים בסומליה. לא היה מדובר בחילות המצב הצרפתים במושבת סומליה הצרפתית, אשר נותרו נאמנים לוישי, כי אם בערב רב של כוחות שונים - אנשי לגיון הזרים חיילים מסנגל ומצ'אד, וכן גדודים מסוריה, ותוניסיה אשר עזבו מושבות אלו שנותרו בשלטון וישי, והעמידו עצמם (בצורה עצמאית כמעט) לפקודת האנגלים, עוד בטרם קיבלו את פיקודו של דה גול. בצ'אד עצמה נפתחה בו זמנית חזית עצמאית כנגד האיטלקים, בפיקודו של הגנרל פיליפ לקלרק. פעולות אלו, על כל חשיבותן הסמלית, היו אך נספח שולי לניצחונם הגדול של הבריטים בלוב כנגד האיטלקים באותו החורף.
משבר בעיראק, במאי 1941 שעיקרו מרידת גורמים פרו נאציים בראשות ראשיד עלי אל כילאני, הביא להפצצת בסיסים בריטים בעיראק ממטוסים גרמנים שחנו בסוריה. נראה כי העת בשלה לכיבושה של מושבה זו. כשמונת אלפים חיילי צרפת החופשית, בפיקודו של הגנרל לז'אנטיום חנו בארץ ישראל, ומשם יצאו, ביחד עם כוחות בריטים, אל סוריה ולבנון. דה גול עצמו קבע משכנו בירושלים. כוחות אלו נלחמו בכוחות וישי על נהר הליטאני וליד העיר קונייטרה, בשיתוף פעולה עם כוחות בריטיים וארץ ישראלים. דמשק נכבשה ב-17 ביוני. כתב כניעת כוחות וישי בסוריה ובלבנון שנחתם בעכו לא הפך את המושבות האלו למושבות "צרפת החופשית", אלא העמיד בהן שלטון בריטי, תוך כינון ממשלה מקומית שתחתור לעצמאות.
[עריכה] הועד הלאומי והקשר לרזיסטנס
ב-24 בספטמבר 1941 הכריז דה גול על כינונו של "הועד הלאומי הצרפתי" - "Comité National Français". הייתה זו ממשלתה של צרפת בגלות, אשר אמורה הייתה להיות מתחרה לממשלת וישי, והיא הייתה מורכבת מאישים ידועי שם, ביניהם, בתפקיד שר המשפטים והחינוך, רנה קאסן. באוקטובר 1941 הצטרף לפעולות הועד ז'אן מולן, אשר הפך לנציג הועד בצרפת היבשתית, ותיאם שם את פעולות הועד עם מחתרת ה"רזיסטנס". מולן הוצנח בצרפת בינואר 1942 ופעל שם לאיחוד הקבוצות השונות לכדי "מועצה לאומית של הרזיסטנס". ב-23 ביולי 1942 פרסמו אנשי "צרפת החופשית" כרוז משותף עם אנשי הרזיסטנס, לפיו מטרתם המשותפת היא השחרור - שחרור המולדת ושחרור האדם. סופו של מולן היה כי הוא הוסגר לגרמנים על ידי בוגדים ביוני 1943 ונרצח לאחר עינויים קשים בידי הגסטפו.
[עריכה] קרב ביר חכים
באמצע שנת 1942 היה מצבם של הכוחות הבריטים בצפון אפריקה בכי רע. לאחר הניצחון הגרמני הגדול בטוברוק, ניהלה הארמייה השמינית הבריטית קרב נסיגה באזור קירנאיקה כאשר ה"אפריקה קורפס" בפיקודו של הפילדמרשל ארווין רומל מזנב בעקבותיה, ומנסה לכתר אותה ולהשמידה.
אל חזית זו נשלחה החטיבה הראשונה של צבא צרפת החופשית, המונה חמשת אלפים לוחמים בפיקודו של הגנרל מרי פייר קניג, ותפסה עמדות באזור ביר חכים. היה זה אזור אגפה הדרומי של הארמיה השמינית, ונקודה אסטרטגית חשובה ביותר להבטחת הנסיגה הסדורה של הארמייה, ולמניעת כיתורה.
ב-27 במאי 1942 התקיפה חטיבת "אריאטה" האיטלקית את כוחותיו של קניג, ונכשלה. ארבעים טנקים הושמדו בהתקפה, ועוד חמישה עשר בהתקפת נגד של קניג ביומיים שלאחר מכן.
ב-30 במאי נכנסו כוחותיו של רומל לפעולה. היה זה המגע הקרבי המשמעותי הראשון בין גרמנים וצרפתים מאז כניעתה של צרפת, ויוחסה לו חשיבות סמלית רבה על ידי שני הצדדים. מתקפתו של רומל הצליחה לגרום לכיתורה של החטיבה הראשונה, אשר הושלם ב-7 ביוני. שליחים מטעמו של רומל הגיעו אל הגנרל קניג ודרשו ממנו להיכנע. המשורר נתן אלתרמן, אשר כתב באותם ימים את "הטור השביעי" בעיתון דבר על ענייני השעה, העלה על נס את האירוע בשירו "תשובתו של הגנרל קניג". התשובה נוסחה בפי אלתרמן "יישקני רומל מנשיקות פיהו". אלתרמן ציין כי לו נתן העולם כולו את תשובתו של הגנרל קניג להיטלר בשנות השלושים, היה העולם נראה אחרת.
במשך ימים ארוכים עמדה החטיבה במצור, תחת מתקפה ארטילרית ואווירית עזה, ללא מים, בחום ובשרב של המדבר הלובי. עמידת החטיבה שיבשה את תכניותיו של רומל, ואת קווי האספקה והתקשורת שלו במצוד אחר הארמייה השמינית. בלילה שבין 10 ביוני ו-11 ביוני הצליחו כוחותיו של קניג לפרוץ את המצור בכוח, תוך שהם נושאים עמם את כל ציודם ואת הפצועים שנפצעו בקרב. החטיבה הצליחה ליצור קשר עם כוחות בריטים באזור אל גובי, ולפרוס שם מחדש את כוחותיה. כעשרים אחוז מאנשי החטיבה נפגעו בקרב.
הגרמנים הכריזו כי חיילי "צרפת החופשית" שנפלו בשבי בקרב, אינם נמנים על צבא סדיר ולפיכך יוצאו להורג. לאחר שדה גול הזהיר כי בעתיד ינהגו הצרפתים בגרמנים באותה מידה, הודיעו הגרמנים כי ינהגו בשבויים כבחיילים סדירים.
[עריכה] מבצע לפיד והגנרל ז'ירו
[עריכה] הגנרל אנרי ז'ירו
בשנת 1942 נמלט מן השבי הגרמני הגנרל אנרי ז'ירו, אשר היה מפקדו של דה גול בקרבות בצרפת ב-1940. ז'ירו בילה מספר חודשים בצרפת של וישי, ולא ראה כל פסול בקשרים עם אנשי וישי כמרשל פטאן והאדמירל דרלאן.
ז'ירו ראה את עצמו בראש ובראשונה כאיש צבא, ואת הבעיה העומדת בפני צרפת לא כבעיה פוליטית אלא כבעיה צבאית. באישיותו ראה ז'ירו את המפתח לפתרון בעיות צרפת. רק הוא יכול לאחד את כוחות "צרפת החופשית" הנלחמים מעבר לים לצד הבריטים, עם כוחות "צבא וישי", צבא סמלי של 100,000 איש שהתיר הסכם הכניעה בידיו של פטאן, ועם כוחות הצבא הקולוניאלי במושבות שמעבר לים.
ז'ירו הצליח ליצור קשר טוב עם גורמים אמריקנים, ועד מהרה הפך למועמד המועדף של פרנקלין דלאנו רוזוולט ושל וינסטון צ'רצ'יל, להיות מנהיגה של צרפת. דה גול הצליח, לאחר שנתיים בהם ארגן את "צרפת החופשית", להסתכסך עם גורמים רבים בהנהגת בעלות הברית, כך שז'ירו נראה כחלופה טובה, וכאדם שיש לקדם לקדמת הבמה.
[עריכה] מבצע לפיד
בנובמבר 1942 יצא ז'ירו בצוללת אמריקנית לגיברלטר, על מנת לתאם את פעולותיו בנוגע לפלישה האנגלו-אמריקאית לצפון אפריקה שכונתה "מבצע לפיד". התוכנית שהגה המפקד האמריקני, הגנרל דווייט דייוויד אייזנהאואר ייחסה חשיבות לשיתוף פעולה עם החיילים הצרפתים שהיו במושבות בצפון אפריקה תחת שלטון וישי - מרוקו, אלג'יר ותוניסיה. לז'ירו ניתן תפקיד מפתח בתכנון זה.
ב-8 בנובמבר 1942 נחתו כוחות אנגליים ואמריקנים על חופי צפון אפריקה ב"מבצע לפיד". מפקד כוחות וישי במקום, האדמירל דרלאן, הורה על התנגדות לפלישה (לפי הוראות שקיבל מן המרשל פטאן), ובמהלך שלושת הימים הראשונים ללחימה נגרמו לשני הצדדים אבדות כבדות. לאחר שלושה ימים הבינו המפקדים הצרפתים כי ההתנגדות הינה חסרת תועלת, ולאחר שמפקד בשם גנרל ז'ואן "העביר את פיקודו" לז'ירו, הורה דרלאן על הפסקת אש.
למרבה התמיהה הפך עתה דרלאן, איש רפובליקת וישי, ששימש אף כסגנו של פטאן לתקופה מסוימת, וזוהה לחלוטין עם משטרו של ה"מרשל", למפקד צבאי ומושל אזרחי על כוחות צרפת בצפון אפריקה (וזאת לאחר ש"צרפת החופשית" עצמה נכבשה על ידי כוחות גרמנים אשר פלשו לדרום צרפת ב10 בנובמבר). ז'ירו הציב עצמו תחת פיקודו של דרלאן.
החלטה זו בנוגע לדרלאן גרמה למשבר חמור ולפילוג בין כוחות "צרפת החופשית" אשר לא רצו לשתף פעולה עם דרלאן ה"מרשליסט" וראו בו פשיסט ובוגד, ובין אנשים כז'ירו אשר התיימרו להיות "מעל לפוליטיקה", וראו את הבעיה כבעיה צבאית בלבד. בפועל המשיך לפעול בצפון אפריקה משטר שהיה המשך ישיר למשטר וישי (כולל החקיקה האנטי יהודית שנשארה בתוקף), ומחאותיו של דה גול לא עזרו.
ב-24 בדצמבר 1942 נרצח דרלאן על ידי מתנקש פטריוט אנטי פשיסט בשם לה שאפל. ז'ירו הוכרז מייד כממלא מקומו וכ"מפקד ראשי אזרחי וצבאי". היה ברור כי ידו של אייזנהאואר עומדת מאחורי המינוי. בתחילה סירב לניסיונותיו של דה גול להיפגש עמו ולהסדיר את חלוקת הסמכויות ביניהם.
[עריכה] ועידת קזבלנקה ולאחריה
ז'ירו לא שאף לאחדות כלשהי עם דה גול, ובאופן תמוה אף אסר מספר עשרות לוחמי מחתרת צרפתים אשר סייעו לכוחות האנגלו-אמריקנים כנגד כוחות וישי בימים הראשונים של הלחימה. הוא נימק זאת בכך שברצונו "למנוע התנקשויות נוספות" אך ברור היה כי המדובר בניסיון להשתיק יריבים פוליטיים מסיעתו של דה גול, בבסיס הבית של ז'ירו באלג'יר. גם פעולה זו לא הסירה את חינו מעם האמריקנים. ב-22 בינואר 1943 נפגשו צ'רצ'יל, רוזוולט וז'ירו בקזבלנקה לדיון בענייני צפון אפריקה ובהמשך ניהול המלחמה. לפגישה זומן אף דה גול. דה גול וז'ירו לא הצליחו להגיע להסכמה כלשהי, על אף שהצטלמו לצד נשיא ארצות הברית ולצד ראש ממשלת בריטניה כשהם לוחצים ידיים.
במהלך החודשים הבאים ניהלו דה גול וז'ירו מאבק על השליטה בכוחות הצרפתיים, ובמושבות צרפת. רק ביוני 1943 הוקם גוף בשם "הועד הצרפתי לשחרור לאומי" בו ניתנו סמכויות זהות הן לז'ירו והן לדה גול. ב-26 באוגוסט 1943 הכירו רשמית ב"ועד השחרור" ארצות הברית, בריטניה ורוסיה, ועמן שבע מדינות נוספות כקובה ומקסיקו.
ב-12 בספטמבר 1943, פיקד ז'ירו על פלישת כוחות צרפתיים לקורסיקה המוחזקת בידי הגרמנים, וזאת לאחר שבמשך חודשים חימש בחשאי את תנועת המרי הקורסיקנית, מבלי לדווח על כך ל"ועד לשחרור לאומי". חומרת יתר הייתה במעשה זה משום שהתנועה הקורסיקנית עמה עמד ז'ירו בקשרים הייתה בעלת גוון קומוניסטי בולט, ולא נעשה מאמץ ליצור קשר עם מנהיגים קורסיקנים אחרים. דה גול בירך את ז'ירו על מעשיו, אך הבהיר לו כי עשה מעשה שלא ייעשה כאשר פעל מבלי ליידע את הועד. פרשה זו גרמה כפי הנראה להבאשת ריחו של ז'ירו הן בקרב אנשי הועד לשחרור לאומי, והן בקרב האנגלים והאמריקנים שהיו עמו בקשר. באוקטובר 1943 הוציא "הועד לשחרור לאומי" הודעה לפיה מעתה יש לו רק נשיא אחד (והוא דה גול). ז'ירו עצמו חתם על ההודעה. במהלך נובמבר ויתר ז'ירו על תפקידיו ב"קבינט". באפריל 1944 פרש ז'ירו סופית מכל תפקידיו, כאשר העילה לכך הייתה סכסוך בנוגע לסמכויות פיקוד על שירות המודיעין של הצבא הצרפתי. דה גול היה למנהיג הבלתי מעורער של כל הצרפתים המתנגדים לכיבוש הגרמני.
בנובמבר 1943 הורחב "ועד השחרור" הוא הממשלה הצרפתית, ונוספו לו אישים כפייר מנדס פרנס (בתפקיד שר האוצר). במרס 1944 מצטרפים אל הועד שני נציגים קומוניסטים, פרנאן גראנייה, ופרנסואה ביאו. הועד בהרכבו החדש ייצג את מגוון הקשת האידאולוגית של הלוחמים בגרמנים מקרב הצרפתים.
[עריכה] הקרבות באיטליה
בדצמבר 1943 נשלחו כמאה אלף חיילי "צרפת החופשית" לסייע בפלישת בעלות הברית לאיטליה. בשלב זה עמדו חיילי בעלות הברית בקרבות קשים באיטליה עם כוחות גרמניים, אשר מנעו את עליית כוחות בעלות הברית צפונה ואת האפשרות לפלישה לאירופה דרך איטליה. חיילי צרפת החופשית אלו השתתפו בקרבות באזור מונטה קאסינו, וסייעו בכיבוש רומא ב-5 ביוני 1944. כן נכבש ביוני האי אלבה, מעוזו ההיסטורי של נפוליון, שעשוי לשמש כקרש קפיצה לפלישה לאזור פרובנס בצרפת גופא.
[עריכה] שחרור צרפת
לקראת אמצע שנת 1944 היה ברור כי פלישת בעלות הברית לצרפת קרבה ובאה. אף כי עיקר הכח הפולש הורכב מחיילים אמריקנים ואנגלים, הרי שכוחות צרפת החופשית העמידו לרשות בעלות הברית כ 480,000 חיילים, 50,000 ימאים (ואת מה שנותר מן הצי הצרפתי לאחר שרובו הושמד בטולון בנובמבר 1943 לאחר כיבוש דרום צרפת על ידי הגרמנים), וחיל אוויר של 500 מטוסים בו משרתים 30,000 איש. כ-200,000 אנשים השתייכו לקבוצות "רזיסטאנס" בצרפת גופא, ואף אלו הועמדו, במרס 1944 תחת פיקודו של הגנרל פייר קניג.
ב-6 ביוני 1944 נחתו בעלות הברית בכוח גדול בחופה המערבי של צרפת באזור נורמנדי (ראה הפלישה לנורמנדי). על אף שהפולשים נעזרו בידי לוחמי הרזיסטנס, לא היה חלקם של לוחמי "צרפת החופשית" מחוץ לצרפת גדול בביצוע הפלישה. לוחמי הרזיסטנס התקוממו ברחבי צרפת, הכו בקווי האספקה והתחבורה של הגרמנים, ומנעו מיחידות רבות להגיע לחזית ולהלחם שם בפולשים.
ב-15 באוגוסט 1944 נוחתים כוחות צרפת החופשית בעיר סן טרופז חבל פרובנס, ומשחררים את קאן, טולון ומרסיי.
כוחותיו של הגנרל פיליפ לקלרק, החטיבה המשוריינת השנייה של צבא צרפת החופשית, נחתו בנורמנדי, והתקדמו אל עבר פריס. ב-24 באוגוסט 1944 הגיעו לוחמיו של לקלרק למבואות פריס עצמה, כאשר מזה ימים מספר ניהלו כוחות הרזיסטנס לחימה עזה בגרמנים בתחומי העיר. ב-25 באוגוסט נכנעו הגרמנים בפריס לכוחותיו של לקלרק. ב-26 באוגוסט נכנס הגנרל דה גול לפריס כמנצח. אבדות הכוח היו כשש מאות הרוגים, כאשר 2,500 מאנשי הרזיסטנס ואלף אזרחים נהרגו במהלך ההתקוממות שקדמה לכיבוש העיר.
החטיבה המשוריינת השנייה של צבא צרפת החופשית בפיקודו של הגנרל ז'אן דה לאטר דה טאסיני השתתפה בנובמבר 1944 בקרבות באזור אלזס. חייליו של לקלרק כבשו ב-23 בנובמבר את העיר שטרסבורג. ב-30 במרץ 1945 חצו חייליו של דה לאטר את נהר הריין והשתתפו בכיבוש גרמניה.
[עריכה] הרפובליקה הרביעית
עם סיום המלחמה, בחודש מאי 1945, הייתה צרפת משוחררת, והשלטון בפועל היה בידיו של דה גול. תפקידה ההיסטורי של "צרפת החופשית" תם. משאל עם שנערך באוקטובר 1945 החליט על כינון מועצה מכוננת, שהכינה לצרפת חוקה חדשה. הרפובליקה השלישית, שלהלכה עדיין משלה בצרפת על פי החוקה מ1875 (אך למעשה סיימה את פעולתה בכניעה בקומפיאן ב-22 ביוני 1940) הסתיימה, ובמקומה באה הרפובליקה הרביעית, בראשותו של דה גול.
[עריכה] לקריאה נוספת
- שארל דה גול, מאבק לחירות הוצאת "עם הספר", 1960.
- אליסטר הורן, כך נפלה צרפת הוצאת מערכות, 1971.
- ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976.
