הרפובליקה השנייה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בהרפובליקה הצרפתית השנייה. לערך העוסק ברפובליקה הברזילאית השנייה, ראו הרפובליקה הברזילאית השנייה.
 מאמר זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של צרפת |
| המהפכה הצרפתית
הרפובליקה השנייה |
| צרפת |
הרפובליקה השנייה הינו כינויה של תקופה שלטונית בצרפת אשר נמשכה בין 24 בפברואר 1848, ו2 בדצמבר 1852. התקופה מכונה "הרפובליקה השנייה", כאשר תקופת המהפכה הצרפתית הינה "הרפובליקה הראשונה", על אף שתקופה זו מחולקת לרוב לתקופה "האספה הלאומית", "הדירקטוריון", וה"קונסולט".
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי - "המונרכיה של יולי" ונפילתה
מהפכת יולי 1830 העלתה לשלטון בצרפת את המלך לואי פיליפ, אשר תקופת מלכותו כונתה "המונרכיה של יולי". המלך החדש היה באופן מוצהר שונה מקודמיו הבורבונים. הוא לא שאף למלוכה אבסולוטית, ואף לא קרא לעצמו "מלך צרפת" כי אם "לואי פיליפ, מלכם של הצרפתים, בחסדו של האל, וברצון העם". לא היה זה שינוי סמאנטי, כי אם צעד קדימה בדרך מן המלוכה האבסולוטית של בית בורבון (אף בגרסתה המרוככת בתקופת הרסטורציה), אל עבר משטר מתקדם, המבוסס על הסכמה עממית. עם זאת, לא היו חסרים בצרפת גורמים שדרשו לצעוד את הצעדים הנוספים, ולקבל את החירות, האחווה והשוויון, מהם טעמו בתקופת המהפכה ובתקופת נפוליון.
שנת 1848 הביאה עמה מהפכות בכל יבשת אירופה. צרפת, אשר תמיד הובילה בשינויים חוקתיים, לא השתהתה מאחורי הגל אשר איים להכרית את המונרכיות הוותיקות מפלרמו ועד וינה.
כאשר ביטלה הממשלה נשף שנועד לחגוג את הישגיה של האופוזיציה בבחירות ב22 בפברואר 1848, יצאו התושבים והפגינו ברחובות. אירוע זה הידרדר לכדי התקוממות עממית. עד מהרה איבדה הממשלה שליטה בהמון, והחלה יורה על המפגינים. כאשר פנה המשמר הלאומי כנגד המלך, נאלץ המלך להודיע על ויתור על כיסאו, ולהעביר את השלטון לידי קבוצה של פרלמנטרים רפובליקנים מתונים, אשר הכריזו על דיפון דה ל'אור כנשיא. היה זה סופה של "המונרכיה של יולי" ותחילת הרפובליקה השנייה.
[עריכה] מהכרזת הרפובליקה ועד לבחירות
ממשלה זמנית זו, כללה פרט לנשיא דה ל'אור, גם את המשורר אלפונס דה למרטין כשר החוץ (למרטין הוא שהכריז על הרפובליקה, והיה בתחילה הכוח המניע מאחורי האירועים), ואת הרדיקל הדמוקרטי, אלכסנדר אוגוסט לדרי-רולן, כשר פנים.
אך ממשלה זו נתקלה עד מהרה בממשלה יריבה שהקימו הסוציאליסטים הרפובליקנים בבניין העירייה של פריז. ממשלה זו כללה אישים כלואי בלאן, ופועל מן ההמון בשם "אלבר" שנבחר כמחווה לפועלים. משא ומתן הוביל ליצירת ממשלה מאוחדת, אשר האלמנט המוביל בה היה הרפובליקנים המתונים. עדיין נותרו בעינם חילוקי הדעות - הרפובליקנים הקיצוניים, מניפי הדגל האדום, אשר ראו כי חילופי המשטר בשישים השנים האחרונות לא הביאו לידי שיפור במצבו של האזרח הפשוט, דרשו רפורמות מקיפות, שעיקרן סיום זכויות היתר של בעלי הרכוש, בעוד המתונים, אשר הניפו את הטריקולור, רצו לשמור את המוסדות החברתיים הקיימים.
ההחלטה המשמעותית הראשונה של הממשלה החדשה הייתה ההצהרה מן ה24 בפברואר כי תתקיים פניה אל העם להכריז על רפובליקה, וכי החלטה זו תתקבל על ידי הצבעה בבחירה כללית, שתיערך ב 23 באפריל.
בינתיים עסקה הממשלה הזמנית בשיפורים וברפורמות, כאשר משקלם של הסוציאליסטים בממשלה היה מעל ומעבר להשפעתם מחוץ לגבולות פריז. הממשלה הכריזה על "הזכות לעבוד" והקימה "סדנאות לאומיות" ששימשו כמעין לשכות עבודה. "פרלמנט תעשייתי" הוקם בארמון לוקסמבורג בהנהגת לואי בלאן, ועסק בהכנת תכניות לארגון מחדש של העבודה, ולבסוף, הוכרז כי הקריטריון הכספי לצירוף למשמר הלאומי מבוטל, ונשק ניתן לפועלים. הסוציאליסטים יצרו באופן זה מדינה בתוך מדינה, שלה ממשלה משלה, ארגונים משלה, וצבא משלה.
[עריכה] בחירת האספה הלאומית, ומרידת יוני
בפרק זמן זה,שבין ההכרזה על הבחירות והבחירות עצמן, עשתה לה כנפיים השמועה בדבר הרדיקלים בפריז, העושים נסיונות חברתיים קיצוניים, שמטרתם להחזיר את שלטון הטרור, כפי שהיה בימי המהפכה הצרפתית, ההמון הצרפתי, אשר קיבל את זכות ההצבעה (מספר בעלי זכות ההצבעה עלה ממאתיים אלף לתשעה מליון), הנחיל לרדיקלים ולסוציאליסטים תבוסה מכרעת. האספה המכוננת החדשה הייתה מורכבת מגורמים מתונים, וממלוכנים, תומכיו של לואי פיליפ. רצונם של הסוציאליסטים להשליט את עקרונותיהם באמצעות תמיכה עממית נופץ. אך הם לא התכוונו לוותר ללא מאבק. למרות הדומיננטיות של מפלגת ה"טריקולור" בממשלה הזמנית שהוקמה, עדיין היה הזרם ה"אדום" חזק מאוד בקרב ההמון הפריזאי.
העימות היה בלתי נמנע, וב15 במאי פרץ המון מזוין בהנהגת הסוציאליסטים אוגיסט בלאנקי, רספיי ובארבס, אל אולם האספה. הכח הסוציאליסטי הובס על ידי הגדודים של המשמר הלאומי הבורגני. בלאנקי ובארבס, וכן הפועל אלבר הושלכו אל הכלא, ולואי בלאן נמלט על נפשו, אך האווירה נותרה טעונה.
הממשלה החדשה עמדה בפני משבר נוסף שיצרו "הסדנאות הלאומיות". אלו הבטיחו לפועלים שכר יומי של פרנק אחד, אם לא ימצאו עבודה. שכר זה נראה אטרקטיבי, עד כדי כך שפועלים מכל רחבי צרפת עזבו את מקום עבודתם ונהרו אל "הסדנאות הלאומיות" על מנת לחיות חיי בטלה ולקבל פרנק אחד ליום. כך נוצר מעמד של אנשים בלתי מרוצים באופן תמידי אשר גדש את הגדודים שנהרו אל הדגל האדום, ונוצר עומס פיננסי על המדינה, שלא יכל להמשך למשך זמן רב מבלי שהדבר יוביל לפשיטת רגל.
ב21 ביוני הכריזה הממשלה כי העובדים בסדנאות הלאומיות צריכים להתפזר בתוך שלושה ימים, וכי אלו מהם הכשירים לעבודה יגויסו לצבא. הכרזה זו גרמה להתמרדות מידית. בין ה24 ביוני וה 26 ביוני פרצה לחימה בין החלק התעשייתי, המזרחי, של פריז, בו התבצרו העובדים, ובין החלק המערבי, בו שלט הגנרל לואי אוז'ן קאויניאק אשר הכריז על עצמו כדיקטטור. קאויניאק השמיד את המתנגדים באש תותחים שכוונה אל המתרסים, ולאחר מכן, מששככו הקרבות הגיע גל של הוצאות להורג והגליות. המפלגה הסוציאליסטית רוסקה, אך גררה בעקבותיה את הרפובליקה. הרפובליקה איבדה את הפופולריות שלה בקרב האיכרים, כאשר הכריזה על מס של 45 סנטימים, שייגבה מהם על מנת למלא את קופת המדינה הריקה. הבורגנים נחרדו מן הכוח שהופנה כלפי הפועלים, ומהקיפאון שנוצר במשק הצרפתי. מאזן הכוחות בחברה הצרפתית, אשר התערער עקב הענקת זכות הבחירה לכל, היה זקוק ליד חזקה שתייצב אותו. וזו לא איחרה לבוא.
[עריכה] בואו של לואי נפוליון
ב 4 בנובמבר 1848, אושרה החוקה החדשה, אשר הייתה בפירוש תוצר של ידיים בלתי מנוסות. החוקה הכריזה על רפובליקה דמוקרטית, בחירה ישירה וכללית, והפרדת הרשויות. מועצה מחוקקת אחת בת 750 חברים תיבחר לתקופה של שלוש שנים, והיא תצביע על החוקים שיוכנו עבורה על ידי מועצת מדינה שתיבחר לתקופה של שש שנים. הרשות המבצעת תהיה בראשות נשיא שייבחר לתקופה של ארבע שנים בבחירות כלליות וישירות, אך לא יוכל להעמיד עצמו לבחירה נוספת, הוא יבחר בשריו, ויהיה אחראי כלפי המועצה המחוקקת. הוחלט כי שינויים בחוקה יוכנסו רק כאשר יזכו ברוב של שלושה רבעים מן הקולות בשלוש הצבעות בגוף שיוקם במיוחד לצורך זה, דבר שהפך את השינוי לבלתי אפשרי כמעט.
בבחירות לנשיאות התמודד המועמד הסוציאליסטי לנדרו-רולן, המועמד הרפובליקני קויניאק, ונציג המפלגה הקיסרית החדשה, לואי נפוליון, אשר שב מגלות ונבחר לאספה בבחירות שהתקיימו באפריל. נפוליון קיבל את תמיכת המונרכיסטים, שהונהגו על ידי אדולף תיאר, והצליח לעורר את אהדת העם כמעט בכח שמו בלבד. בבחירות שהתקיימו ב10 בדצמבר קיבל נפוליון מעל לחמישה מליון קולות, בעוד שקויניאק קיבל כמיליון וארבע מאות אלף קולות.
[עריכה] לואי נפוליון כנשיא
למשך שלוש שנים לאחר בחירתו של לואי נפוליון התקיים מאבק בין האספה הלאומית לבין לואי נפוליון. הוא בחר את שריו מקרב מתנגדי הרפובליקה, "אורליאניסטים" (תומכי המלך המודח לואי פיליפ). הוא רכש את תמיכת המפלגות הראקציונריות, אך לא היה מחויב לאף אחת מהן.
חקיקת חוק הבחירות ב31 במאי 1850 נועד לייצב את הממשל, והיה מכוון כנגד רעיונות חתרניים. החוק דרש הוכחה של שהות בת שלוש שנים בצרפת, באמצעות רישומים של תשלום מיסים. האוכלוסייה של הפועלים הניידים שהיוותה אחוז ניכר מן המצביעים, איבדה את זכות הצבעתה. ב16 ביולי הוגבלה העיתונות החופשית, ונדרש תשלום כופר מעיתונים, כדי להבטיח את תמיכתם בממשלה. לבסוף השתמש נפוליון בפירוש יצירתי לחוק על ה"מועדונים" כדי לדכא כל פעילות המתנגדת לממשלה.
לואי נפוליון היה עתה שליט בעל כח רב, אך ההתנגדות למשטרו באה דווקא מתוך ממשלתו פנימה. שריו המונרכיסטים והאורליאניסטים, והאספה הלאומית אשר תמכה בהם, ראו בו אך כלי לראקציה חברתית, שתוביל בסופו של דבר להחזרתה של המלוכה. העימות היה בלתי נמנע.
באוגוסט 1850 יצא נפוליון במסע לאורכה ולרוחבה של צרפת בו הטיף לשינויים חוקתיים. הוא הצליח להעביר לצידו את הצבא, ואף ביטל את חוק הבחירות על מנת להחזיר לצידו את הפועלים.
בדצמבר 1851 ראה לואי נפוליון את ההזדמנות שלו. ב-2 בדצמבר הוא פיזר את ממשלתו, הכריז על החזרתה של זכות הבחירה הכללית, אסר את מנהיגי כל המפלגות, וכינס אספה חדשה אשר (בניגוד לחוקה) האריכה את כהונתו כנשיא לעשר שנים. נציגי האספה הישנה אשר התכנסו למחות על צעדים אלו פוזרו בכח הזרוע על ידי הצבא. נסיון להתקוממות בו השתתף אף ויקטור הוגו נכשל אף הוא. ב20 בדצמבר אישר את השינויים החוקתיים משאל עם.
הצעד הבא, שאכן ננקט עד מהרה, היה ההכרזה על לואי נפוליון כ"קיסר נפוליון השלישי". היה זה סופה של הרפובליקה השנייה, ותחילת תקופת הקיסרות השנייה.
