צלאח א-דין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

צלאח א-דין (1137/8 – 1193), (ערבית: صلاح الدين يوسف ابن ايوب, צלאח אלדין יוסוף אבן איוב – פירוש שמו הוא "צדקת האמונה"). בספרות המערב מוכר בשם Saladin. ייסד את השושלת האיובית במצרים וסוריה, שהייתה כורדית במוצאה. ידוע הן בעולם המוסלמי והן בנוצרי על מנהיגותו והצלחותיו הצבאיות, שרוככו באבירות שלו ובטבעו הרחמני בזמן מסעות הצלב.

[עריכה] העלייה לשלטון

צלאח א-דין נולד למשפחה כורדית בתיכרית על נהר החידקל. הוא נשלח לדמשק להשלים את השכלתו, שם חי במשך עשר שנים בחצר של נור א-דין, וייחד עצמו בהתעניינותו בחדית' הסוני. קיבל חינוך צבאי מדודו, המדינאי והחייל הסלג'וקי שירקוכ, שייצג את נור א-דין במסעות המלחמה שלו נגד הח'ליף הפטימי של מצרים בשנות השישים של המאה ה-12. צלאח א-דין ירש את דודו כוזיר ב־1169, במסגרת התפקיד מונה לאחראי על המאבק בפטימים ובצלבנים בהנהגתו של אלמאריק הראשון. מעמדו כוזיר (מושל מטעם הח'ליף) במצרים התערער עקב חוסר היציבות ממנה סבלה מצרים, בין היתר בשל שורה ארוכה של ח'ליפים-ילדים, שעל שליטתם נלחמו הווזירים. כמנהיגו של צבא זר מסוריה גם לא הייתה לו שליטה על הצבא המצרי השיעי, שהונהג כעת בשמו של ח'ליף חלש. כאשר הח'ליף מת, ב־1171, צלאח א-דין הורה לאימאמים להודיע על שמו של הח'ליף העבאסי בבגדאד בתפילות יום השישי כיורש, וכך הביא לקיצה של שושלת הח'ליפים הפטימים. כעת צלאח א-דין שלט במצרים, באופן רשמי כנציגו של נור א-דין, שבעצמו היה נציג רשמי של החליף העבאסי.

זו הייתה חלוקת הכוחות הרשמית. למעשה, בעזרת אחיו שקיבלו את השליטה על אחוזות מצריות גדולות, צלאח א-דין הפך את מצרים לאחוזה של משפחתו, נגד רצונותיו של נור א-דין, ששלח את שירקוכ ואת צלאח א-דין למצרים מלכתחילה. עם מותו של נור א-דין (1174), לקח לעצמו צלאח א-דין את התואר סולטן במצרים, על אף שסלג'וקים רבים התייחסו אליו כשליט לא לגיטימי ולא הסכימו לשרת תחת הסולטן ה"כורדי". אף אל פי כן, צלאח א-דין היה למייסדה של השושלת האיובית והשיב את הסונה למצרים. במסעות המלחמה באפריקה הרחיב סלאח א-דין את תחומי שלטונו והטריטוריה שלו לכיוון מערב- למגרב, וכאשר הלך לדכא מרידה באזור הנילוס העליון הוא המשיך דרומה ומזרחה לים סוף ולתימן.

[עריכה] המאבק נגד הצלבנים

בשתי מערכות שונות, ב־1171 וב־1173, צלאח א-דין נסוג מפלישה לממלכת ירושלים הצלבנית. אלה החלו בידי נור א-דין, וצלאח א-דין קיווה כי ממלכת הצלבנים תיוותר שלמה, כחציצה בין מצרים לסוריה, עד שיצליח לשלוט גם בסוריה. נור א-דין וצלאח א-דין היו מגיעים למלחמה ממשית בשל כך, אלא שנור א-דין מת ב־1174. היורש שלו היה ילד, שנשלט בידי החצר (מת ב־1181). צלאח א-דין צעד לדמשק, והוא נתקבל בשמחה בעיר. הוא חיזק את הלגיטימיות שלו בכך שהתחתן עם אלמנתו של נור א-דין. את חאלב ומוסול, מאידך, שתי הערים הגדולות שבהם שלט נור א-דין, הוא לא כבש, אך הצליח להשליט שם את השפעתו וסמכותו ב־1176 ו־1186 בהתאמה. כשהיה עסוק במצור על חאלב, ב־22 במאי 1176, ה"חששין" ניסו לרצוח אותו.

בזמן שצלאח א-דין חיזק את כוחו בסוריה, הוא לא הפריע לממלכת ירושלים הצלבנית, אם כי בדרך כלל ניצח כאשר הוא פגש אותם בקרב. יוצא דופן אחד היה קרב מונטגיסרד ב־1177, אך הוא התגבר על כך במהירות, וניצח את הצלבנים בקרב בגשר בנות יעקב ב־1179. אולם הצלבנים המשיכו להתגרות בו. רנו משטיון, בעיקר, הטריד את המסחר ונתיבי העליה לרגל המוסלמיים עם צי בים סוף, נתיב מים שהיה חשוב ביותר לצלאח א-דין שיוותר פתוח. גרוע מזה, הוא איים כי יתקיף את הערים הקדושות מכה ומדינה. בחג' ב־1185, התקיף רנו ובזז שיירת עולי רגל. ביולי 1187, צלאח א-דין פלש לממלכת ירושלים והשמיד את הצבא הצלבני בקרב קרני חיטין, אסון גדול בשביל הצלבנים ונקודת מפנה בתולדות ירושלים הצלבנית. צלאח א-דין שבה והרג את רנו; הוא גם שבה את המלך, גי מלוסיין. הוא כבש את ירושלים ב־2 באוקטובר 1187, לאחר 88 שנות שליטה צלבנית. לאחר זמן קצר, הוא כבש את כל הערים הצלבניות חוץ מצור.

קרב קרני חיטין ונפילת ירושלים הביאו למסע הצלב השלישי, שמומן באנגליה על ידי מס מיוחד, שנקרא "מס צלאח א-דין". מסע צלב זה כבש חזרה את עכו, וצלאח א-דין נוצח בידי ריצ'רד הראשון (לב הארי) מאנגליה, בקרב ארסוף ב־1191. היחסים של צלאח א-דין וריצ'רד היו של כבוד אבירי הדדי יחד עם יריבות צבאית; שניהם היו דמויות ראשיות ברומנסות החצריות שהתפתחו בצפון אירופה. כאשר ריצ'רד נפגע, צאלח א-דין אף הציע את שירותיו של הרופא האישי שלו, טובה משמעותית שכן הרפואה המוסלמית הייתה הטובה ביותר בעולם המערבי באותה התקופה. בארסוף, כשסוסו של ריצ'רד נהרג, צאלח א-דין שלח לו שני סוסים במקום. היו אף תכנונים לחתן את אחותו של ריצ'רד לאחיו של צלאח א-דין. השניים הגיעו להסכמה לגבי ירושלים בהסכם רמלה משנת 1192, כשההסכמה הייתה כי היא תישאר בידים מוסלמיות אך תיוותר פתוחה לעולי רגל נוצרים; ההסכם הקטין את הממלכה הצלבנית למישור החוף, מצור ועד יפו.

זמן קצר לאחר שריצ'רד עזב, צלאח א-דין מת ב־1193 בדמשק. כשפתחו את אוצרו, נתגלה כי אין שם מספיק כסף על מנת לשלם על ההלוויה; הוא נתן את כספו לעניים. קברו הוא היום אטרקציה תיירותית.

מעט מבנים שקשורים לצאלח א-דין עדיין קיימים בערים מודרניות. צאלח א-דין ביצר את מבצר קהיר (1176-1183), שהיה בית תענוגות עם נוף יפה בזמנים שקטים יותר. בסוריה אפילו בערים הקטנות ביותר היה מבצר בר הגנה, וצלאח א-דין הנהיג את רעיון חשוב זה גם במצרים. המבצר שקיים שם היום הוא ברובו עות'מאני. אך החאן המבוצר שבנה, קלעת אל-גינדי, עדיין עומד במרכז מדבר סיני, בעיקר בשל הריחוק שלו מכל מרכז ישוב. הוא נתגלה ב־1909 על ידי צוות ארכיאולוגי צרפתי תחת ז'יל ברתו. צלאח א-דין ביצר את המקום הזה, שבו נפגשו השיירות ממצרים, ים סוף, והים התיכון. קירותיו וחדריו נחצבו מהסלע. מחרב בסגנון פטימי שולט על המבצר, שתיירים כמעט ואינם מגיעים אליו.

[עריכה] הכרה

למרות התנגדותו העיקשת לכוחות הנוצריים, לצלאח א-דין יצא מוניטין רב באירופה כמנהיג המתנהג באבירות, עד כדי כך שבמאה ה-14 אנו מוצאים שיר אפי על הרפתקותיו, ודנטה החשיב אותו מבין הנשמות הפאגאניות הישרות בעולם הבא. צלאח א-דין האציל מופיע באור סימפטי גם ב"הטליסמן" של סר וולטר סקוט.

במשך הדורות צלאח א-דין נתן השראה למוסלמים מבחינות רבות. אחד ממחוזות עיראק באזור תכרית, נקרא צלאח א-דין על שמו.

בתקופה המודרנית נוקבים הפלסטינים פעמים רבות בצלאח א-דין כגיבורם בשל הצלחתו לגרש את הצלבנים.